א וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ ב הִקָּבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל־יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם׃ ג רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז׃ ד פַּ֤חַז כַּמַּ֙יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה׃ ה שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם׃ ו בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃ ז אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ח יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ׃ ט גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ׃ י לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שילה (שִׁיל֔וֹ) וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים׃ יא אֹסְרִ֤י לַגֶּ֙פֶן֙ עירה (עִיר֔וֹ) וְלַשֹּׂרֵקָ֖ה בְּנִ֣י אֲתֹנ֑וֹ כִּבֵּ֤ס בַּיַּ֙יִן֙ לְבֻשׁ֔וֹ וּבְדַם־עֲנָבִ֖ים סותה (סוּתֽוֹ׃) יב חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן וּלְבֶן־שִׁנַּ֖יִם מֵחָלָֽב׃ יג זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיּ֔וֹת וְיַרְכָת֖וֹ עַל־צִידֹֽן׃ יד יִשָּׂשכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם׃ טו וַיַּ֤רְא מְנֻחָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב וְאֶת־הָאָ֖רֶץ כִּ֣י נָעֵ֑מָה וַיֵּ֤ט שִׁכְמוֹ֙ לִסְבֹּ֔ל וַיְהִ֖י לְמַס־עֹבֵֽד׃ טז דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יז יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי־אֹ֑רַח הַנֹּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי־ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹכְב֖וֹ אָחֽוֹר׃ יח לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְהוָֽה׃ יט גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב׃ כ מֵאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ׃ כא נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר׃ כב בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי־עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָעֲדָ֖ה עֲלֵי־שֽׁוּר׃ כג וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ וָרֹ֑בּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻ֖הוּ בַּעֲלֵ֥י חִצִּֽים׃ כד וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל׃ כה מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעְזְרֶ֗ךָּ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִיבָ֣רְכֶ֔ךָּ בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֙יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תְּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם׃ כו בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙ עַל־בִּרְכֹ֣ת הוֹרַ֔י עַֽד־תַּאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם תִּֽהְיֶ֙ין֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃ כז בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל׃ כח כָּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם׃ כט וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶל־הַ֨מְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַֽחִתִּֽי׃ ל בַּמְּעָרָ֞ה אֲשֶׁ֨ר בִּשְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵי־מַמְרֵ֖א בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁר֩ קָנָ֨ה אַבְרָהָ֜ם אֶת־הַשָּׂדֶ֗ה מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃ לא שָׁ֣מָּה קָֽבְר֞וּ אֶת־אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָבְר֣וּ אֶת־יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת־לֵאָֽה׃ לב מִקְנֵ֧ה הַשָּׂדֶ֛ה וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ מֵאֵ֥ת בְּנֵי־חֵֽת׃ לג וַיְכַ֤ל יַעֲקֹב֙ לְצַוֺּ֣ת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק א:
האספו ואגידה לכם. בש"ס (פסחי' פ' מקום שנהגו דף נ"ו) אמרינן ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה הימנו שכינה אמר ח"ו יש פסול במטתי כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכו' אמרו לו בניו שמע ישראל וכו' אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד פתח יעקב ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמרו רבנן היכי נעביד נמרי' לא אמר משה לא נמרי' אמר יעקב התקינו שיהיו אומרים בחשאי. והוא תמוה הרבה דמ"ט אמרו יעקב ולא אמרו משה. ועוד מה תקנה יש לאומרו בחשאי. אם יש גנאי באמירתו הלא לפניו הכל גלוי. ועוד איזה גנאי יש בבשכמל"ו ועוד למה אומרים אותו ביוה"כ בקול רם. לכן נראה דהנה ידוע כשישראל עושין רש"מ נותנין עוז לאלהים כדכתיב תנו עז לאלהים, כי בזה נתגדל ונתקדש ונתוודע כבוד ה'. בנסים ונפלאות שעושה. וכשח"ו אין עושין רצונו של מקום מתישין כח של מעלה כדכתיב צור ילדך תשי, ולפ"ז כשישראל עושין רצש"מ נתברך כבוד מלכותו של הקב"ה כי ברכה הוא תוספות. ולהיפך ח"ו נתמעט כבוד מלכותו, והנה בימי האבות עדיין לא ניתנה התורה וכל חשיבות של אברהם לא הי' אצל הקב"ה רק בשביל שהי' מכיר אחדותו ואלקותו של הקב"ה בפי כל העולם ומחמת זה לבד נתגדל ונתקדש כבוד השי"ת בנסים ונפלאות שעשה לאברהם ולכך כשאמרו בניו ליעקב שמע ישראל וכו' כשם שאין בלבך וכו' והיינו שאנו מכירין אחדותו ואלקותו כמוך ממש. ולזה פתח ואמר בשכמל"ו והיינו שאמר שבזה בלבד די שיתברך ויתקדש ויתוודע שם כבוד מלכותו בעולם. אמנם אחר שנתן התורה לישראל ונצטוו בתרי"ג מצות אין די בהכרת אחדותו לבד שיעשה עמנו נסים ונפלאות שיתברך ויתקדש ויתוודע שם כבוד מלכותו בעולם. אם לא במקום תורה ומצות. ואדרבא להיפוך אמרו הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו אלמא דבהכרת אלהותו אין די בלי קיום תורה ומצות ולזה משה שהו' אחר נתינת התורה לא אמר בשכמל"ו אחר שמע ישראל כי זהו מורה שבהכרת אחדותו לבד יתברך שם כבוד מלכותו ואין זהו די אחר נתינת התורה כמ"ש לעיל ולזה שפיר אמרו היכי נעביד נמרי' היינו שיאמרו בשכמל"ו אחר שמע ישראל לא אמר משה. ומטעם זה שהי' אחר נתינת התורה והרי גם אנחנו אחר נתינת התורה לא נמרי' הרי אמר יעקב והרי עינינו הרואות שדבר גדול הוא שהרי בימי יעקב ע"י כך נתברך ונתקדש שם כבוד מלכותו וראוי לבקש שעי"ז יתברך ויתוודע כבוד מלכותו כמו שאנו מבקשין בכל תפלתינו ואומרים יחון עם המייחדים שמו ואומרים שמע ישראל וכו' והיינו שאנו חושדין אותנו בחיסרון תורה ומצות ומבקשין שיעשה הקב"ה ברחמיו לנו בשביל זה ולכך תיקנו לאומרו בחשאי. דהיינו שיהי' ניכר לו שיש לו ליבוש על בקשה כזו. כי האדם מחויב שיקיים תודה ומצות. ואז יבא בפרץ לפניו ויאמר בשכמל"ו ולכך ביוה"כ שאנו בטוחים שימחול לנו עונותינו לכך אנו אומרים אותו בקול רם:
פסוק ג:
ראובן בכרי אתה כחי וראשיח אני. וקשהבכאן הכתוב סיים ויברך אותם ובראובן לא נמצא שום ברכה ועוד דרש"י ז"ל בפ' וזאת הברכה כתב וז"ל אתה מוצא בכל מקום השבטים וברכותיהם של משה מעין ברכותיו של יעקב עיי"ש ובראובן מצינו במשה ברכה וביעקב כמעט לקללה יחשב לכן נראה לפרש כי ברכה הוא כעין ברכות משה שברכו וזהו מתיו מספר שיהיו נמנו במספר שאר אחיו שלא יצאו מן המנין עיי"ש ורש"י פי' לא ניטל הבכורה מראובן וניתן ליוסף רק ליטול ב' חלקים נחלה אבל למנין ולשאר דברים לא ניטל הבכורה ממנו וזהו שאמר יעקב לראובן בכורי חתה והיינו שעדיין בכור אתה שלא תצא מן המנין של שאר אחין רק שאפילו בכורי אתה יתר שאת שלך יתרון הבכורה למנין שבתורה ושאת לשון מנין כמו כי תשא ויתר עז יש לך שם בחשיבות הבכורה על זה דהיינו למנין יוצא צבא פחז כמים אל תותר פי' כי הנה אמרו חז"ל כמה פעמים על דבר קטן שעשו האבות שעי"ז נתחייבו זרעם בעונשין כמו שאמרו בשביל שאמר אברהם במה אדע נענשו זרעו בגלות מצרים ת' שנה ולכאורה הוא תמוה בשביל חטא קל כזה נענשו זרעם בעונשים חמורים כאלו ואבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. ועוד הא חטאו בעצמם בחטאים גדולים שנתחייבו גלות בעונות עצמם, אך נראה כי אם לא חטאי האבות אפילו חטא קל לא הי' בזרעם שום זוהמא כי מגודל הקדושה אף זרעם היו נקיים מחטא אך מחמת החטא שלהם והוא קצת זוהמא ממילא נתרבה הזוהמא בזרעם וזרע זרעם כמו שאמר דוד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי ונתרבה הזוהמא והלך ממדרגה למדרגה עד שחטאו חטאים גדולים כ"כ עד שנתחייבו גלות ובראובן שחשבו הכתוב לחטא גדול חשב משה שיתרבה בזרעו הזוהמא עד שיצאו ח"ו מכלל ישראל ולזה אמר משה יחי ראובן ואל ימות וזהו שאמר יעקב ג"כ העבירה של פחז כמים אל תותר פי' שלא יוסיף הזוהמא בזרעו כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה הוא בלשון סילוק כלומר כבר נסתלק מלפני הקב"ה עבירה זו מה שעלית משכבי אביך:
פסוק ה:
שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם וגו' והוא תמוה דכתיב איש אשר כברכתו כרך אותם ובקרא זה לא מוזכר שום ברכה אדרבא לשון ארור. גם נראין דבריו אשר לא כראוי לדבר נגד שבטי ישורון לומר עליהם כלי חמס מכרותיהם. וגם שקרא אותם אחים בעצה אחת ולזה נראה בכוונתו שאמר שמעון ולוי אחים כמו שדרשו על וישכב ראובן וכו' ויהיו בני יעקב שנים עשר שלא חטא ויצא ממנין שבטים וזה אמר יעקב ג"כ שמעון ולוי אחים היינו שעדיין הם במנין אחים ולא נעקרו על ידי זה ממנין אחוה ואמר טעם לזה כלי חמס מכרותיהם פי' הכלי חמס מה שנראה מהם שמכרו את אחיהם את יוסף אין זה חטא כי כל דבר שהוא מאת הקב"ה בהכרח והי' בו ביטול הבחירה לא נחשב חטא כמו שלא נחשב חטא ליהודה כמ"ש הכתוב צדקה ממני ופרש"י ממני יצאו הדברים וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהקדמה לאיוב כי מה שנראה לפעמים מהצדיקים שנראין רעים כגון יהודה עם תמר ובשבטים במכירת יוסף לא הי' בבחירה רק מה' יצאו הדברים וכמו שאמר יוסף אלהים חשבה לטובה וזה אמר יעקב שלא נחשב לחטא כי ה' הסגירם. וכבר מצאנו כמה פעמים בקרא על לשון הסגירם מכרם ולזה אמר יעקב הכלי חמס שנראין מהן אשר הוא מכרותיהם היינו שנמסרו והוסגרו מאת השי"ת וראי' לזה בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי כלומר כי ביוסף אף שבא לעשות מלאכתו ממש בא צורת יעקב לנגדו ואם הי' דבר זה חטא מהם היו ראוים שיעמוד צורת יעקב נגדם כמו ליוסף וזה אומרו ראי' לזה שלא הי' בבחירתם היעלה על הדעת שבסודם שבשעה שנוסדו יחד על שכם אל תבא נפשי בתמי' וכי לא הי' בא נפש שלי נגדם וכיון שלא בא נפשי נגדם היינו צורת נפשי מוכח שלא נחשב זה לחטא וכן בקהלם היינו בשעה כשנקהלו כל השבטים בעצת שמעון ולוי על מכירת יוסף. הי' ראוי שיתראה אפילו השכינה למנוע החטא. כי בקהלם ודאי שרתה שכינה וע"כ שאלהים חשבה ואין זה חטא ואין ליחס בהם חטא זה והיינו שבאפם הרגו איש דהיינו שכם וברצונם עקרו שור כי אחד מלשונות של כי הוא אלא כלומר שהחטא הוא רק מה שבאפם הרגו איש דהיינו שכם כמו שפרש"י והיינו שאנשי שכם נתחייבו הריגה כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים. והחטא הוא רק על מה שבאפם הרגו אותם ולא בישוב הדעת ולדון דיניהם ולהרגם בדין ולא ע"י אף וכן ברצונם עקרו שור דהיינו יוסף אף שאלהים חשבה לטובה ואם הי' בדבר בפתאום כמו ביהודה בתמר שניתוסף לו תאוה לא הי' נחשב לחטא כלל רק כאן הי' בצירוף רצונם והיינו במחשבה שלימה וצירוף מחשבתם נכלל ונחשב לחטא קצת. ואמר עוד ארור אפם כי עז ועברתם וגו' פי' כי ארור הוא לשון גירעון וברכה הוא לשון תוספות וכיון שהטבע האבות להמצא בזרעם אחריהם ולכך אמר שיגרעו אפם ועברתם מזרעם ואפם אמר על האף שנעשה בפתאום לשכם ועברתם שהוא קשה מאוד אמר נגד העון שהי' להם במכירת יוסף שבזה הי' העון קשה שלא רחמו על אחיהם לזה אמר למען יגרע אפם ועברתם:
פסוק ז:
ואחלקם ביעקב כמו שפרש"י שעשאום לסופרים ולמלמדים משמעון ולוי אמר ואפיצם בישראל שיהיו מחזרים על הגרנות וע"י זה יהיו נכנעים בטבעם ומחמת שהם נותני תרומות ומעשרות קראם בלשון ישראל:
פסוק לג:
ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. בש"ס (תעני' ה') אמרינן יעקב אבינו לא מת. א"ל וכיבכדי ספדו וכו' א"ל מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים וכו'. קושיות המפרשים ידוע. דמה תירוץ הוא זה דמקרא אני דורש. ועל הקרא גופי' קשה וכי בכדי חנטי חנטיא ועוד למה לי' למדרש היקשא דמה זרעו בחיים הא מפורש בקרא וגאלתיך ממרחק ונראה לפענ"ד לתרץ. דהנה ידוע מה שאמרו חז"ל דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד והיינו כי בתורה יש שמות משותפים ומושאלים משא"כ אמורא צריך לפרש דבריו וידוע כי שם מת הנזכר בתורה הוא שם משותף כמ"ש חז"ל ד' נקראים מתים עני ומצורע ומי שאין לו בנים וכו' והביאו ע"ז ראי' מקראי ולזה כשאמר יעקב אבינו לא מת והבין המקשה שבלשון עצמו הוא אומר ובלשון אמורא כוונת מת מת ממש. ולכן הקשה וכי בכדי חנטי חנטייא ומתרץ ע"ז מקרא אני דורש כלומר שבלשון מקרא לא נקרא מת והנה האלשיך כתב בתה' (קי"ד) כי שלומי אמוני ישראל אשר לא למדו ממעשה האומות הם נקראו בית ישראל, ואותן אשר נטמאו ועשו כמעשיהם נקראים בית יעקב. הרי מבואר שהכשירים זהו הת"ח מכונים בשם ישראל. ועמי הארץ והרשעים מכונים בשם יעקב וידוע שמי שאין לו בנים נקרא מת בלשון תורה ולאו דוקא מי שלא הי' לו בנים אלא אף מי שזרעו כלה ואין לו קיום נצחי נקרא אין לו בנים דמה תועלת יש בחיי הזמן כשאין בו קיום נצחי וזהו כוונת מאמרם ז"ל יעקב אבינו לא מת כלומר אף אותן המכונים בשם יעקב אינם בכלל מי שנאמר עליהם מתים בל יחיו (ישעי' כ"ו) שאילו הי' בכלל מתים הי' יעקב אבינו נקרא מת כיון שאין לו בנים שהרי כל אותן הבנים שנקראים בחינת יעקב כלו ולא נקרא חי וקיים רק שם ישראל ולזה אמר שגם יעקב אבינו לא מת כלומר שגם אותן המכונים בשם יעקב יתקיימו לנצח ולא יהי' בכלל מתים בל יחיו וממילא יעקב אבינו עליו השלום לא מת כיון שגם הבנים המכונים בשם יעקב יהי' להם תיקון ויתקיימו לנצח ולזה לא הי' יכול להביא ראי' מקרא וגאלתיך ממרחק שמשם אין ראי' שיש להם קיום נצח רק שיהי' בעת הגאולה שכולם יראו בנחמות ציון ואפשר שח"ו יהי' בל יחיו ויבושו. ולזה הוצרך להביא ראיה מה זרעו בחיים כי זרע נקרא על מי שהוא כותני לחזור ולצמוח עד בלתי תכלית וזה מאמרם מה זרעו בחיים זרעו נצחיים אף הוא בחיים כלומר אף הבנים המכונים בשם יעקב לא יכלו ויחיו בחיים הנצחיים כמ"ש ואתם בני יעקב לא כליתם וממילא יעקב אבינו לא מת כיון שאף בניו שלא יהי' רק מכונה בשם יעקב יתקנו ויחיו בחיי עילם והרי יש לו בנים וכאילו לא מת: