א וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ ב הִקָּבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל־יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם׃ ג רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז׃ ד פַּ֤חַז כַּמַּ֙יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה׃ ה שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם׃ ו בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃ ז אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ח יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ׃ ט גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ׃ י לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שילה (שִׁיל֔וֹ) וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים׃ יא אֹסְרִ֤י לַגֶּ֙פֶן֙ עירה (עִיר֔וֹ) וְלַשֹּׂרֵקָ֖ה בְּנִ֣י אֲתֹנ֑וֹ כִּבֵּ֤ס בַּיַּ֙יִן֙ לְבֻשׁ֔וֹ וּבְדַם־עֲנָבִ֖ים סותה (סוּתֽוֹ׃) יב חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן וּלְבֶן־שִׁנַּ֖יִם מֵחָלָֽב׃ יג זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיּ֔וֹת וְיַרְכָת֖וֹ עַל־צִידֹֽן׃ יד יִשָּׂשכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם׃ טו וַיַּ֤רְא מְנֻחָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב וְאֶת־הָאָ֖רֶץ כִּ֣י נָעֵ֑מָה וַיֵּ֤ט שִׁכְמוֹ֙ לִסְבֹּ֔ל וַיְהִ֖י לְמַס־עֹבֵֽד׃ טז דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יז יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי־אֹ֑רַח הַנֹּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי־ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹכְב֖וֹ אָחֽוֹר׃ יח לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְהוָֽה׃ יט גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב׃ כ מֵאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ׃ כא נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר׃ כב בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי־עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָעֲדָ֖ה עֲלֵי־שֽׁוּר׃ כג וַֽיְמָרֲרֻ֖הוּ וָרֹ֑בּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻ֖הוּ בַּעֲלֵ֥י חִצִּֽים׃ כד וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל׃ כה מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעְזְרֶ֗ךָּ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִיבָ֣רְכֶ֔ךָּ בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֙יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תְּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם׃ כו בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙ עַל־בִּרְכֹ֣ת הוֹרַ֔י עַֽד־תַּאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם תִּֽהְיֶ֙ין֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃ כז בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל׃ כח כָּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם׃ כט וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶל־הַ֨מְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַֽחִתִּֽי׃ ל בַּמְּעָרָ֞ה אֲשֶׁ֨ר בִּשְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵי־מַמְרֵ֖א בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁר֩ קָנָ֨ה אַבְרָהָ֜ם אֶת־הַשָּׂדֶ֗ה מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃ לא שָׁ֣מָּה קָֽבְר֞וּ אֶת־אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָבְר֣וּ אֶת־יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת־לֵאָֽה׃ לב מִקְנֵ֧ה הַשָּׂדֶ֛ה וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ מֵאֵ֥ת בְּנֵי־חֵֽת׃ לג וַיְכַ֤ל יַעֲקֹב֙ לְצַוֺּ֣ת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

הדר זקנים

תוספות

פסוק א:
באחרית הימים. בסוף שנה של גלות מצרים מדבר. וה"א דהימים מכריחנו לפרשו. דאי לא כתיב ה"א הוה מפרשי' באחרית הימים בסוף ימי עולם. ד"א בקש יעקב לגלות את קץ העולם ונסתלקה ממנו שכינה. אמר אין ראויין אלו לגלות להם את הקץ שמא חס ושלום שום חטא שיש בהם גורם דבר זה ותמה מאד וחשב ובדק ולא מצא בכל אותיות שמותם לא חי"ת ולא טי"ת עתה נבהל יותר מבראשונה. חקר עוד ולא מצא באותיות שמותם לא קו"פ ולא צא"די אמר עתה בינותי כי אינם ראויים לגלות להם את הקץ כי אין בהם אותיות של קץ ראה יעקב דבר זה ודיבר בדברים אחרים. ואמר ראובן בכורי אתה. פי' ראוי אתה ליטול פי שנים כבכור לכהונה שכהונה בבכורות. ומלכות שאתה בכור כדכתיב ואת המלוכה נתן ליורם בכורו כי הוא הבכור. ולא זכית ונתנה הבכורה ליוסף והכהונה ללוי והמלכות ליהודה וזהו שכתוב בראובן ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף ומי גרם לך זה לפי שפחזת כמים כקיתון הנשפך ולא נותרת כלום. רק המנין שמתחיל בכל מקום מנין בני יעקב מראובן ולכך אמר כמים שהוא דבר לח ונשאר קצת ולא כדבר יבש שלא נשאר כלום. אז חללת יצועי עלה. יצועי אשר נתעלה יותר ממטת אבותי שהרי לא היה בו פיסול אותו חללת. ד"א חללת אותו שהיה על יצועי דהיינו אביך זה והיינו הפי' של משכבי אביך. ד"א ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז. כלומר ראוי להיות לך יתר השאת ויתר עז זה מלכות וכל זה ראוי לך:
פסוק ד:
פחז כמים אל תותר. נתינת טעם לדבריו לפיכך נאה לך כי מיהרת כמים. כי כשבקש משה מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וכתיב אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן וכו' נחנו נעבור חלוצים לפיכך אל תותר לכך תזכה כשתעבור במלחמה לא ישאר לך אפילו אחד כדכתיב יחי ראובן ואל ימות כלומר יהי חזק ובריא במלחמה ואל יהרג:
פסוק ד:
ויהי מתיו מספר. שיחזרו ממלחמה כמניינם שעלו כי כן דרך למנות ראשי מלחמה כשיוצאים במלחמה:
פסוק ד:
כי עלית משכבי אביך. פי' לכן אתה ראוי לכל הברכות האלה כי עלית משכבי אביך לשון עילוי כלומר עשית מעולה וחשוב משכבי אביך. ארץ ישראל שנקראת משכבי אביך שנאמר הארץ אשר אתה שוכב עליה. כלומר כשהתנדבת לצאת ולעבור את הירדן ולהלחם עם גד אחיך בראשונה אז הראית לכל שארץ ישראל חשובה:
פסוק ד:
אז חללת יצועי עלה. כלומר באותו זמן תהרוג הכנעני שכובש את הארץ מבני שם כדכתיב והכנעני אז בארץ וחללת כמו חולל לשון הורג. וכן מוכיח לסוף שבירך ראובן וכן כולם כדכתיב וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם. ואל תתמה על הלשון אם מדבר לשון עבר כי כן מצינו הרבה נבואות אשר דברתי ועשיתי וכתיב עשיתים ולא עזבתים:
פסוק ה:
שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. כלומר בני אדם מכירים אותם ומתוך שהם כעסנים.
פסוק ז:
ארור אפם כי עז. פי' ארור לשון מיעוט כלומר ימעטו מכעסם כי עז ועברתם כי קשתה:
פסוק ז:
אחלקם. שייך גבי אף כדכתיב יחלק נתיב באפו. ואפיצם גבי עברה כמו ואפיצם בישראל בחמתי:
פסוק ח:
יהודה אתה יודוך אחיך. להיות מלך עליהם כמו שמצינו בדוד מלך וכן יהו"דה עולה ל' כנגד ל' מעלות שבמלך כדתנן והמלכות בשלשים מעלות:
פסוק ח:
ידך בערף איביך. מדרש. שהרגו יהודה לעשו הרשע כשבקש להרוג את אחיו ויהודה בא והרגו. ולפי שקלסתר פניו דומים קצת ליעקב לא רצה יהודה להרגו דרך פניו משום כבוד יעקב אביו והכי איתא במדרש בחנוכה שגזרו גזרות על שבט יהודה לבד לפי שקבלה היא בידם שהרג עשו ודלא כאותו מדרש דאמר דחושים בן דן הרגו כדמפורש בחלק בשעה שערער על המערה:
פסוק ט:
מטרף בני עלית. ע"י טרף בני נתעלה דהיינו דוד שהיה משבט יהודה שעל ידי הנס שעשה לו הקב"ה מן הארי ומן הדוב שטורפים הבהמות כדכתיב גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך סמך להלחם עם גלית הפלשתי ונצחו ועל זה נתעלה:
פסוק י:
לא יסור שבט מיהודה. מדרש. לא יפרח כמו סורי הגפן שהוא כמו לולבי הגפן:
פסוק י:
עד כי יבא שילה. עד שיחרב משכן שילה יבא לשון חרבן כמו ואתה תבא אל אבותיך בשלום ואין לך חרבן גדול מיום המיתה וכן ובא השמש וטהר. לא יבא עוד שמשך. ופתרונו לא יפרח ולא יציץ מלך ביהודה עד כי יטוש משכן שילה. וכן הוא אומר ויטוש משכן שילה וכו' וסמיך ליה ויבחר בדוד עבדו. ד"א לא יסור שבט כלומר לא יסור מלכות מבית דוד ליתנה לאחר כמו שסר מן שאול עד כי יבא שילה זה מלך המשיח וכ"ש לאחר ביאת מלך המשיח שהרי משיח בן דוד הוא נמצא שלא יסור לעולם:
פסוק יד:
יששכר חמור גרם. חמור גרם ליששכר. כי כאשר בא יעקב מן השדה שמעה לאה חמורו נוער יצאה לקראתו והביאתו לאהלה ונתעברה באותה לילה מיששכר:
פסוק טז:
דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. וא"ת פשיטא הלא בן יעקב הוא כשאר אחיו. וי"ל דה"ק אל תאמר מפני שהוא בן השפחה לא יהיה לו שררה כשאר אחיו לפיכך אמר הכתוב שידין כשאר אחיו:
פסוק יח:
לישועתך קויתי ה'. כיון שראה גבורתו של שמשון הגבור. אמר אע"פ שזה גבור ונוצח אין נאה ונכון להתהלל מגבורתו וכן מצינו בשעה שנתהלל שמשון ואמר בלחי החמור חמור חמורתים. מיד ויצמא עד מאד עד שאמר ה' אתה נתת לעבדך את התשועה וכו'. היינו הא דכתיב יהי דן וכו' ואפילו הכי הגבורה והכח ביד הקב"ה והנצח דכתיב לישועתך קויתי ה':
פסוק יט:
גד גדוד יגודנו. וא"ת מאחר שהיה לו כל כך חיילות ממה יפרנס אותם הלא יהיה צריך לעושר גדול משום הכי כתיב אחריו מאשר שמנה לחמו. במ"ם כלומר יותר מאשר יהא שמנה לחמו של גד ויוכל להספיק חיילותיו. וא"ת ואשר גופיה מנ"ל דהוא עשיר. לכך הוצרך לומר והוא יתן מעדני מלך. שכל מעדני מלך יתן על שלחן שלו. ועוד מצינו שפעם אחת נצטרכו לשמן זית אנשי לודקיא בא לודקי אחד ונטל ששים רבוא דינרים והלך בארץ ישראל לקנות שמן זית כשבא לשם אמר מי ימכור לי שמן זית בס' רבוא דינרים אמרו לו לך ותמצא יהודי א' שיש לו שמן זית למכור יותר ויותר. הלך לשם ומצאו שהיה עובד אדמה תחת זיתיו כפועל עני. תמה אותו גוי ואמר זהו אותו שאמרו עליו שיכול למכור שמן בהון רב א"ל היהודי יש לי שמן למכור הלך היהודי לביתו והגוי עמו מצא שעבדיו רוחצין רגליהם בכלי זהב בשמן זית לקיים מה שנאמר וטובל בשמן רגלו. קנה אותו גוי ממנו שמן בס' רבוא דינרים שהיו בידו וגם מכר לו עוד שמן במאה רבוא דינרים בהקפה עד שילך הגוי בביתו. אמרו עליו שלא הניח סוס ופרד שלא שכר להביא השמן אשר קנה. כשבא הגוי לביתו התחילו אנשי מקומו לשבחו. אמר להם אל תשבחו אותי שאני מחוייב לאיש שמכר לי השמן ק' רבוא דינרים ועל שניהם נאמר יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב:
פסוק כא:
נפתלי אילה שלוחה. פי' א"י קלה לבשל פירותיה כאילה זו שניצודה ובורחת מתחת המצודה ומשולחת שאז רצה ביותר:
פסוק כא:
הנותן אמרי שפר. לקונו שהצילו מן המצודה. ועתה הוא קוראה בלשון זכר ושמא גם הוא מדומה גם לאיל והוא כפל מילה. ד"א הנותן אמרי שפר קאי לנפתלי שמשבח קונו על חלקו. ד"א נפתלי אילה שלוחה כלומר ארץ נפתלי דומה לאילה שלוחה שנשחטה והופשט עורה שאינה מחזקת העור את בשרה. ולשון שלוחה פשוטה לפי תרגומו של אנקלוס. כך ארץ נפתלי אינה מחזקת פירותיה מרוב פירות שיש בה:
פסוק כב:
בן פרת יוסף. פי' יוסף פרה ורבה כעץ שתול על מים:
פסוק כב:
בנות צעדה עלי שור. בנות כמו חשבון ובנותיה פי' כל כך מגדלת פירות ותבואה עד שצעדה התבואה על הבנות שם לגדל פירותיה:
פסוק כב:
עלי שור. עד קצה החומה מגדל פירותיה כלומר אין מקום פנוי בה שלא יגדל פירות:
פסוק כה:
ברכות שדים ורחם. שיהיה להם חלב הרבה בשדיהן להניק בניהם. ד"א כתרגומו וכן פ"ה:
פסוק כז:
בנימין זאב יטרף. סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם כל מה שהצדיקים עושים ברוח הקדש עושים. יעקב ברך יהודה באריה לזווגו כנגד אריה שנאמר קדמייתא כאריה חנניה מישאל ועזריה שהיו מזרעו נזדווגו להן. ויוסף כנגד מלכות הרשעה שנא' והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וכו' א"ר יעקב בר נחמני מסורת של אגדה היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל. ומשה הוא זיווג שבטו של לוי כנגד מלכות יון. בני חשמונאי שהיו משבט לוי זהו משבט שלישי. ומלכות יון שלשיה. לוי יש בו שלש אותיות וכן יון יש בו שלש אותיות זה מקריב פרים וזה כותב על קרן השור אין להם חלק באלהי ישראל. אלו מרובים ואלו מועטים. ובנימין נזדווג כנגד מלכות מדי דכתיב במלכות מדי וארו חיווא רביעאה דמייא לדוב ונמשל לזאב ומרדכי שהוא משבט בנימין פורע ממנה ושבט בנימין נמשל לזאב דמה זאב חוטף אף שבט בנימין חוטפין דכתיב וחטפתם איש אשתו:
פסוק כח:
וזאת אשר דבר להם אביהם. אמר משה רבינו מזקנים אתבונן. יצחק כשבירך יעקב ברכו באל שדי ובמה חתם ויקרא יצחק אל יעקב. ואף יעקב במה שפסק אביו שם התחיל שנא' ויקרא יעקב וחתם בזאת אשר דבר להם אביהם. ואף משה כשבירך ישראל פתח בזאת הברכה וחתם באשריך ישראל. ואף דוד משם למד ופתח באשרי האיש:
פסוק ל:
במערה אשר בשדה המכפלה. פי' קברו אותי במערה. וכי תימא הרבה שדות היו לו לאברהם. בשדה המכפלה. וכי תימא שמא ימחו בידכם. אשר קנה אברהם. וכי תימא לא קנאה מאדם שיש בו כח למכרה. מאת עפרון שהיה נשיא. וכי תימא שמא לזרוע זרעים מכרה ולא לעשות שם קבר. אשר קנה אברהם את השדה לאחוזת קבר. וכי תימא אותה קניה לא היתה חזקה כי לא הוחזקו בה. שמה קברו את אברהם. וכי תימא לפי שמכרה עפרון שהיה נשיא לא היה כח לעם הארץ למחות ושמא ימחו עכשיו בידכם. ת"ל מאת בני חת:
פסוק לג:
ויאסוף רגליו אל המטה. כי הוציאם חוץ ממטתו כשבירך בני יוסף כדכתיב וישב על המטה. ואחר שסיים לברכם הכניסם במטתו. ויגוע אבל מיתה לא נאמרה בו לכך אמרו רבותינו יעקב אבינו לא מת. וכאשר באו לקברו בא עשו והיה מערער על המערה ומיחה לקבור יעקב. בא חושים ושאל מה זה שאין זקננו נקבר אמרו לו עשו מערער על המערה ומיחה לקבור יעקב. נטל חושים ברחת והכהו ויצאו עיניו ונפלו על הארון ושמח יעקב והיינו דכתיב ישמח צדיק כי חזה נקם וכו':