פסוק ב:עליכם. על שוממותיכם אמר האח והוא ענין לשון שמחה:
פסוק ב:ובמות עולם. גבהות עולם היא א״י הגבוה מכל הארצות היא היתה לנו למורשה:
פסוק ג:יען וביען. הכפל לחזר ולומר בעבור זה לבד ראויים הם הגוים לשאת כלימה וכאשר יאמר בסוף הענין:
פסוק ג:שמות ושאוף אתכם מסביב. ר״ל האומות מסביב השמו אתכם ובלעו אתכם למען תהיו למורשה לשארית הגוים הנשארי׳ סביבותיכם:
פסוק ג:ותעלו. הייתם עולים על שפת ולשון ר״ל כולם היו מספרים ומדברים בכם:
פסוק ג:ודבת עם. כל עם מהעמים דברו בכם דברי גנות:
פסוק ד:לכן וכו׳. לפי שארכו הדברים לזה אמר שוב לכן וכן דרך המקרא בכל מקום:
פסוק ד:הנעזבות. מיושביהן:
פסוק ה:אם לא. הוא ענין שבועה וגזם ולא אמר:
פסוק ה:באש קנאתי. ר״ל בחוזק כעסי:
פסוק ה:בשאט נפש. בבזות אותם בנפש:
פסוק ה:למען מגרשה. למען לגרש אותה להיות היא לבזיון ר״ל לא היה עיקר הכוונה לטובת עצמם כ״א לבזות את ישראל:
פסוק ו:יען. בעבור שסבלתם כלימה מן העובדי כוכבים:
פסוק ז:אני נשאתי את ידי. כן היא דרך שבועה וכמ״ש וגם אני נשאתי ידי להם (לעיל כ):
פסוק ז:אם לא. הוא ענין שבועה:
פסוק ז:כלימתם. הכלימה הראויה להם יסבלו הם:
פסוק ח:ענפכם תתנו. לא תהיו עוד שממה כ״א תגדלו ענפים ותשאו פרי למאכל לעמי ישראל כי קרבו לבוא אל ארצם:
פסוק ט:כי הנני. הנה אני אשגיח ואפנה אליכם ותהיו נעבדים כעבודת שדה בחרישה ותהיו נזרעים לא כמו שהייתם לשעבר שממה ומשמה:
פסוק י:כל בית ישראל כולה. ר״ל אף בני עשרת השבטים ישובו הנה:
פסוק י:ונושבו הערים. תהיינה מיושבות באנשים:
פסוק יא:ופרו. יעשו פירות ר״ל יולידו בנים ובנות וכפל בשמות נרדפים לחוזק:
פסוק יא:והושבתי. אושיב אתכם בארצכם כמו שישבתם בימי קדם ואטיב עמכם עוד יותר ממה שהיה לכם בראשונה עד שלא גליתם:
פסוק יא:וידעתם. אז תדעו שאני ה׳ הנאמן במאמרי:
פסוק יב:והולכתי עליכם. כאלו יאמר על ההרים מעתה אוליך עליכם אדם וחוזר ומפר׳ את עמי ישראל והם ירשוך:
פסוק יב:לשכלם. להיום אבודים וגרושים ממך:
פסוק יג:יען. בעבור שהעובדי כוכבים אומרים על מקומות א״י אוכלת אדם את ר״ל למודה את ומורגלת לכלות ולאבד בני אדם כי מתחלה נאבדו וכלו בה הכנענים יושבי הארץ ולאח״ז כלו בה בני ישראל אשר ישבו תחתם:
פסוק יג:ומשכלת גוייך. היית דרכך לשכל ולאבד הגוים היושבים בך והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק יד:אדם לא תאכלי עוד. כשישובו ישראל לארצם לא יכלו עוד בך:
פסוק יד:וגוייך לא. תשכלי עוד כפל הדבר במ״ש:
פסוק טו:ולא אשמיע וכו׳. ר״ל לא יכלימו עוד אותך בדבר זה ולא תסבלי עוד חרפה בעבור זאת כי מאז לא תכשילי עוד את גוייך להיות נאבדים בך:
פסוק יז:כטומאת הנדה. כמו טומאת הנדה שעי״ז היא מרוחקת מבעלה כן היתה דרכם טמאה לפני עד להרחיקם:
פסוק יח:ואשפוך. לכן שפכתי עליהם חמתי בעבור דם הנקי אשר שפכו ובעבור טמאם את הארץ בגלוליהם:
פסוק יט:כדרכם. כגמול דרכם ומעשיהם כן שפטתים:
פסוק כ:ויבוא אל הגוים. וכאשר בא אל הבבליים שגלו ביניהם נתחלל על ידיהם שם קדשי כי העובדי כוכבים ההם אמרו עליהם הנה עם ה׳ אלה ועכ״ז יצאו מארצו ומבלתי יכולת לא השאירם בארצו:
פסוק כא:אשר חללוהו. ר״ל אשר נתחלל על ידיהם:
פסוק כב:אני עושה. את האמור בענין להוציאם מארץ העמים ולהביאם אל ארצם:
פסוק כב:אשר חללתם. אשר נתחלל על ידכם:
פסוק כג:וקדשתי. מעתה אקדש את שמי הגדול וכו׳:
פסוק כג:בהקדשי. בעת אהיה מקודש על ידיכם לעיני הגוים אז ידעו הגוים שאני ה׳ המושל בכל:
פסוק כד:ולקחתי וגו׳. ובזה אקדש שמי כי אקח אתכם מן הגוים וכו׳:
פסוק כה:וזרקתי וגו׳. ר״ל אכפר עוונם ואעביר טומאת חטאתם בהזיית מי אפר פרה המעביר טומאת המת:
פסוק כו:לב חדש וגו׳. ר״ל לב ישר ומוכנע ורצון טוב:
פסוק כו:לב האבן. לב החזק והקשה כאבן:
פסוק כו:לב בשר. לב נכנע ורך כבשר:
פסוק כז:ואת רוחי וגו׳. ר״ל אחזיר לכם רוח הנבואה מה שהיה נחסר כל ימי הגולה:
פסוק כז:ועשיתי. ר״ל אעיר לבבכם שתלכו בחוקי ולשמור משפטי בלב ולעשותם:
פסוק כח:לעם. להאמין בי ולשמור מצותי:
פסוק כח:לאלהים. לעזור לכם ולהושיע אתכם:
פסוק כט:והושעתי וגו׳. ר״ל ארחיק אתכם מכל טומאת העון שהייתם רגילים בו כי יעיר לבבם להיות נזהרים מהם:
פסוק כט:וקראתי אל הדגן והרביתי אותו. ר״ל אצוה שיפרה וירבה:
פסוק ל:למען וגו׳. ר״ל באופן שלא תקבלו עוד בגוים חרפת רעב כי מאז לא יקראו לכם חסירי לחם:
פסוק לא:וזכרתם. וכאשר תזכרו דרכיכם הרעים אז תכרתו בעיני עצמיכם ר״ל אתם תשפטו הכריתה על עצמיכם בעבור הרעות שעשיתם ותאמרו שבדין נכרתה בגולה:
פסוק לב:אני עושה. את הגאולה הזאת:
פסוק לב:יודע לכם. יהיה ידוע לכם שאין הגאולה למענכם כי בושו והכלמו מדרכיכם אשר לא טובים ואינכם כדאים להביא הגאולה:
פסוק לג:ביום טהרי. ר״ל כשאכפר עליהם:
פסוק לג:והושבתי. להיות מיושבת באנשים:
פסוק לד:הנשמה. אשר היא שוממה תעבד אז בחרישה ובזריעה:
פסוק לה:ואמרו. העוברים דרך בם יתמהו ויאמרו הנה הארץ הזאת שהיתה נשמה היתה עתה כגן הנטועה בעדן:
פסוק לה:בצורות ישבו. נתיישבו באנשים ובמגדלים ובחומות עד שהמה בצורות וחזקות:
פסוק לו:וידעו הגוים וכו׳. ר״ל הגוים הנשארים יכירו לדעת שאני הוא בניתי את הנהרסות ונטעתי הנשמה ולא נעשה הדבר במקרה:
פסוק לו:אני ה׳ דברתי. אני הוא המדבר שכן יהיה ואני הוא העושה הדבר:
פסוק לז:עוד זאת אדרש וגו׳. ר״ל עוד בדבר זה אהיה נדרש להם למלאות משאלותם בדרשם על זאת:
פסוק לז:ארבה אותם. ר״ל וזהו הדבר שארבה אותם מבני אדם כרבוי הצאן:
פסוק לח:כצאן קדשים. כמספר צאן קדשים וחוזר ומפרש כצאן ירושלים:
פסוק לח:במועדיה. ר״ל כצאן המובא לירושלים במועדי ה׳ להקריב על המזבח:
פסוק לח:כן תהיינה. כמספר הזה תהיינה הערים וכו׳:
פסוק לח:צאן אדם. ר״ל מרבית בני אדם ולפי שדרך הצאן להתרבות מאד אמר מלת צאן בדרך שאלה על הפלגת הרבוי:
פסוק לח:כי אני ה׳. הנאמן במאמרי: