א וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם הִנָּבֵ֖א אֶל־הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאָ֣מַרְתָּ֔ הָרֵי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָֽה׃ ב כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יַ֣עַן אָמַ֧ר הָאוֹיֵ֛ב עֲלֵיכֶ֖ם הֶאָ֑ח וּבָמ֣וֹת עוֹלָ֔ם לְמֽוֹרָשָׁ֖ה הָ֥יְתָה לָּֽנוּ׃ ג לָכֵן֙ הִנָּבֵ֣א וְאָמַרְתָּ֔ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה יַ֣עַן בְּיַ֡עַן שַׁמּוֹת֩ וְשָׁאֹ֨ף אֶתְכֶ֜ם מִסָּבִ֗יב לִֽהְיוֹתְכֶ֤ם מֽוֹרָשָׁה֙ לִשְׁאֵרִ֣ית הַגּוֹיִ֔ם וַתֵּֽעֲל֛וּ עַל־שְׂפַ֥ת לָשׁ֖וֹן וְדִבַּת־עָֽם׃ ד לָכֵן֙ הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁמְע֖וּ דְּבַר־אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה כֹּֽה־אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י יְ֠הוִה לֶהָרִ֨ים וְלַגְּבָע֜וֹת לָאֲפִיקִ֣ים וְלַגֵּאָי֗וֹת וְלֶחֳרָב֤וֹת הַשֹּֽׁמְמוֹת֙ וְלֶעָרִ֣ים הַנֶּעֱזָב֔וֹת אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ לְבַז֙ וּלְלַ֔עַג לִשְׁאֵרִ֥ית הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר מִסָּבִֽיב׃ ה לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ אִם־לֹ֠א בְּאֵ֨שׁ קִנְאָתִ֥י דִבַּ֛רְתִּי עַל־שְׁאֵרִ֥ית הַגּוֹיִ֖ם וְעַל־אֱד֣וֹם כֻּלָּ֑א אֲשֶׁ֣ר נָתְנֽוּ־אֶת־אַרְצִ֣י ׀ לָ֠הֶם לְמ֨וֹרָשָׁ֜ה בְּשִׂמְחַ֤ת כָּל־לֵבָב֙ בִּשְׁאָ֣ט נֶ֔פֶשׁ לְמַ֥עַן מִגְרָשָׁ֖הּ לָבַֽז׃ ו לָכֵ֕ן הִנָּבֵ֖א עַל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל וְאָמַרְתָּ֡ לֶהָרִ֣ים וְ֠לַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִ֨ים וְלַגֵּאָי֜וֹת כֹּֽה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הִנְנִ֨י בְקִנְאָתִ֤י וּבַחֲמָתִי֙ דִּבַּ֔רְתִּי יַ֛עַן כְּלִמַּ֥ת גּוֹיִ֖ם נְשָׂאתֶֽם׃ ז לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה אֲנִ֖י נָשָׂ֣אתִי אֶת־יָדִ֑י אִם־לֹ֤א הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לָכֶ֣ם מִסָּבִ֔יב הֵ֖מָּה כְּלִמָּתָ֥ם יִשָּֽׂאוּ׃ ח וְאַתֶּ֞ם הָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ עַנְפְּכֶ֣ם תִּתֵּ֔נוּ וּפֶרְיְכֶ֥ם תִּשְׂא֖וּ לְעַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י קֵרְב֖וּ לָבֽוֹא׃ ט כִּ֖י הִנְנִ֣י אֲלֵיכֶ֑ם וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְנֶעֱבַדְתֶּ֖ם וְנִזְרַעְתֶּֽם׃ י וְהִרְבֵּיתִ֤י עֲלֵיכֶם֙ אָדָ֔ם כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל כֻּלֹּ֑ה וְנֹֽשְׁבוּ֙ הֶֽעָרִ֔ים וְהֶחֳרָב֖וֹת תִּבָּנֶֽינָה׃ יא וְהִרְבֵּיתִ֧י עֲלֵיכֶ֛ם אָדָ֥ם וּבְהֵמָ֖ה וְרָב֣וּ וּפָר֑וּ וְהוֹשַׁבְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם כְּקַדְמֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהֵטִֽבֹתִי֙ מֵרִאשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ יב וְהוֹלַכְתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם אָדָ֜ם אֶת־עַמִּ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וִֽירֵשׁ֔וּךָ וְהָיִ֥יתָ לָהֶ֖ם לְנַחֲלָ֑ה וְלֹא־תוֹסִ֥ף ע֖וֹד לְשַׁכְּלָֽם׃ יג כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יַ֚עַן אֹמְרִ֣ים לָכֶ֔ם אֹכֶ֥לֶת אָדָ֖ם אתי (אָ֑תְּ) וּמְשַׁכֶּ֥לֶת גויך (גּוֹיַ֖יִךְ) הָיִֽית׃ יד לָכֵ֗ן אָדָם֙ לֹא־תֹ֣אכְלִי ע֔וֹד וגויך (וְגוֹיַ֖יִךְ) לֹ֣א תכשלי־(תְשַׁכְּלִי־)ע֑וֹד נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ טו וְלֹא־אַשְׁמִ֨יעַ אֵלַ֤יִךְ עוֹד֙ כְּלִמַּ֣ת הַגּוֹיִ֔ם וְחֶרְפַּ֥ת עַמִּ֖ים לֹ֣א תִשְׂאִי־ע֑וֹד וגויך (וְגוֹיַ֙יִךְ֙) לֹא־תַכְשִׁ֣לִי ע֔וֹד נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ טז וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ יז בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם וּבַעֲלִֽילוֹתָ֑ם כְּטֻמְאַת֙ הַנִּדָּ֔ה הָיְתָ֥ה דַרְכָּ֖ם לְפָנָֽי׃ יח וָאֶשְׁפֹּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ׃ יט וָאָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּאֲרָצ֑וֹת כְּדַרְכָּ֥ם וְכַעֲלִילוֹתָ֖ם שְׁפַטְתִּֽים׃ כ וַיָּב֗וֹא אֶל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ שָׁ֔ם וַֽיְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י בֶּאֱמֹ֤ר לָהֶם֙ עַם־יְהוָ֣ה אֵ֔לֶּה וּמֵאַרְצ֖וֹ יָצָֽאוּ׃ כא וָאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֤ר חִלְּל֙וּהוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה׃ כב לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם׃ כג וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּי־אֲנִ֣י יְהוָ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה בְּהִקָּדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם׃ כד וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם׃ כה וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם׃ כו וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃ כז וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם׃ כח וִישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ כט וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֑ם וְקָרָ֤אתִי אֶל־הַדָּגָן֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֹת֔וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֥ן עֲלֵיכֶ֖ם רָעָֽב׃ ל וְהִרְבֵּיתִי֙ אֶת־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ וּתְנוּבַ֖ת הַשָּׂדֶ֑ה לְמַ֗עַן אֲ֠שֶׁר לֹ֣א תִקְח֥וּ ע֛וֹד חֶרְפַּ֥ת רָעָ֖ב בַּגּוֹיִֽם׃ לא וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֣ם הָרָעִ֔ים וּמַעַלְלֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־טוֹבִ֑ים וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל עֲוֺנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל תּוֹעֲבֽוֹתֵיכֶֽם׃ לב לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֣ם אֲנִֽי־עֹשֶׂ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יִוָּדַ֖ע לָכֶ֑ם בּ֧וֹשׁוּ וְהִכָּלְמ֛וּ מִדַּרְכֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ לג כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה בְּיוֹם֙ טַהֲרִ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל עֲוֺנֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהֽוֹשַׁבְתִּי֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וְנִבְנ֖וּ הֶחֳרָבֽוֹת׃ לד וְהָאָ֥רֶץ הַנְּשַׁמָּ֖ה תֵּֽעָבֵ֑ד תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הָיְתָ֣ה שְׁמָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־עוֹבֵֽר׃ לה וְאָמְר֗וּ הָאָ֤רֶץ הַלֵּ֙זוּ֙ הַנְּשַׁמָּ֔ה הָיְתָ֖ה כְּגַן־עֵ֑דֶן וְהֶעָרִ֧ים הֶחֳרֵב֛וֹת וְהַֽנְשַׁמּ֥וֹת וְהַנֶּהֱרָס֖וֹת בְּצוּר֥וֹת יָשָֽׁבוּ׃ לו וְיָדְע֣וּ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר יִֽשָּׁאֲרוּ֮ סְבִיבוֹתֵיכֶם֒ כִּ֣י ׀ אֲנִ֣י יְהוָ֗ה בָּנִ֙יתִי֙ הַנֶּ֣הֱרָס֔וֹת נָטַ֖עְתִּי הַנְּשַׁמָּ֑ה אֲנִ֥י יְהוָ֖ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי׃ לז כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה ע֗וֹד זֹ֛את אִדָּרֵ֥שׁ לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לַעֲשׂ֣וֹת לָהֶ֑ם אַרְבֶּ֥ה אֹתָ֛ם כַּצֹּ֖אן אָדָֽם׃ לח כְּצֹ֣אן קָֽדָשִׁ֗ים כְּצֹ֤אן יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ בְּמ֣וֹעֲדֶ֔יהָ כֵּ֤ן תִּהְיֶ֙ינָה֙ הֶעָרִ֣ים הֶחֳרֵב֔וֹת מְלֵא֖וֹת צֹ֣אן אָדָ֑ם וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק ב:
כה אמר ה' אלהים, הנה יחזקאל נבא למעלה על האומות השכנות לא"י והודיע חורבנם באשר שמחו על מפלת ירושלים, והיה הנבואה על צור ובני עמון ומואב ואדום ופלשתים ועל צידון ולכל אחד הודיע עונש אחר כי לא הושוו בחטאם נגד ירושלים, והנה בצור אמר יען אשר אמרה צור על ירושלים האח נשברה דלתות העמים נסבה אלי אמלאה החרבה, ששמחו על שהמסחר והעושר שהיה בירושלים יוסב אליהם, וז"ש יען אמר האויב עליכם האח ובמות ועלם למורשה היתה לנו ר"ל שנירש במות עולם והמסחר הגבוה שכל העולם עולים שמה לסחורה, ולכן כה אמר ה' עליהם עונש (למעלה כ"ו) וז"ש כה אמר ה' ר"ל שכבר אמר העונש בנבואה מיוחדת וכן כולם:
פסוק ג:
לכן הנבא כה אמר ה', זאת שנית היו בני עמון שהם לקחו מנחלת בני ישראל והתיישבו שם, כמ"ש מדוע ירש מלכם את גד (ירמיהו מ״ט:א׳) וכן אמר (עמוס א׳:י״ג) על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם, וז"ש יען וביען שמות ושאף אתכם, שעשו אתכם שמה, ע"י ששאפו אתכם לקחת את גבולכם כדי להיותכם מורשה (וע"כ שלח את ישמעאל להרוג את גדליה בן אחיקם כדי שתשאר א"י שממה להיות להם מורשה), וחץ מזה ותעלו על שפת לשון ודבת עם, כמ"ש שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון (צפניה ב׳:ח׳) שגדפו את אמונתם וקדושתם, ולכן נבא עליהם (למעלה סי' כ"ה) ז"ש כה אמר ה':
פסוק ד:
לכן הרי ישראל כה אמר ה', מואב לא לקחו מגבול ישראל ולא עשו בם נקמה רק היו בינהם ללעג ובוז, וז"ש אשר היו לבז וללעג לשארית הגוים ולכן נבא עליהם פורענות (למעלה סי' כ"ה) וז"ש כה אמר ה':
פסוק ה:
לכן כה אמר ה' הנה אדום ופלשתים הם נקמו נקמה ע"י איבה שהיו להם על ישראל ורצו שתשאר ארץ ישראל שממה לא כדי לקחת את ארצם רק שתשאר שממה, ועליהם דבר באש קנאתו, שיעשו בהם נקמה בקנאה, וזה דבר על שארית הגוים (כי פלשתים כבר הוכו ע"י פרעה ונשאר מהם רק שארית כמ"ש בירמיה (סי' מ"ז), ואדום היו כולה אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב ע"י ששמחו על מפלת ישראל, ובשאט נפש משנאה, ולא רצו לירשה כדי לבנותה, רק למען מגרשה שתשאר כמגרש שהוא מקום הפנוי לפני העיר שאין בו לא בית ולא שדות וכרמים, וכן רצו שא"י תהי' כמגרש פנוי לבז ולקלון, ולכן נבא עליהם פורעניות, על פלשתים למעלה שם, ועל אדום (בסי' ל"ה), וז"ש כה אמר ה':
פסוק ו:
לכן הנבא כה אמר ה' חוץ מזה היו כמה אומות שלא עשו דרך נקמה, ולא ירשו את ארצה, רק הכלימו ובזו את אדמת ישראל על חורבנה, ודבר עליהם פורעניות כמו מצרים וצידון (למעלה סי' כ"ח כ"ט), ועז"א הנני בקנאתי ובחמתי דברתי פורעניות עליהם יען כלמת גוים נשאתם, וז"ש כה אמר ה':
פסוק ז:
לכן כה אמר ה' אני נשאתי את ידי, בגז"ד שיש בו שבועה, שכל הגוים הסביב המה כלמתם ישאו שנבוכדנצר החריב את כולם:
פסוק ח:
ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו בל תעצרו מלתת ענף ופרי, בל תיראו כי זרים יאכלוהו כי קרבו לבא, שבימי כורש התחילו לשוב אל א"י כי הארץ הזו השגחיי תעצור פירותיה בעת שאין עם ה' עליה המושגחים מאת השגחתו:
פסוק ט:
כי הנני אליכם תחלה תחול ההשגחה, ונעבדתם ונזרעתם, שתעבד האדמה ולא תשאר שממה, ואח"כ:
פסוק י:
והרביתי עליכם אדם, אותם ששבו בימי כורש ובימי ארתחששתא, ועי"כ ונושבו הערים הבלתי מיושבות, ואח"כ החרבות תבנינה, כמ"ש וחרבות השוממות ולערים הנעזבות, ואח"כ:
פסוק יא:
והרביתי עליכם אדם ובהמה שהשבים ירבו ויפרו שם, ועי"כ והושבתי אתכם כקדמותיכם שהיתה כולה מיושבת, וכן היתה בבית שני בבית החשמונאי ובית הורדוס, ואחר כך והטיבותי מראשותיכם זה יהיה לעתיד לבוא שאז ייטיב יותר ממה שהיה בראשונה בצאתם ממצרים ובהכנסם לארץ, ואז וידעתם כי אני ה' ותכירו השגחתי ויכלתי:
פסוק יב:
והולכתי, מפרש שלעתיד הולכתי עליכם אדם, לא יהיה כמו בבית שני ששבו מעצמם, ולא שבו כולם כי אז אוליך אני אותם ואוציאם ואביאם לא"י, ויהיו את עמי ישראל שכבר יהיו עמי ע"י השגחתי עליהם, ואז וירשוך והיית להם לנחלה שנחלה היא ירושה עולמית, כי לא תוסיף עוד לשכלם:
פסוק יג:
יען שבגלות אומרים לכם, א. שאוכלת אדם את, שהדרים בך בזמן הגלות (שבני אדם מעטים דרים שם) תאכל הארץ אותם בדבר ובחלאים וברעב, ומשכלת ובעת שהיו ישראל עליך שכלת אותם, כי גלו מן הארץ שתי פעמים דהוה חזקה:
פסוק יד:
לכן אדם לא תאכלי שיסיר משם מות וחולי, וגויך לא תשכלי, שלא יהיה עוד גלות:
פסוק טו:
ולא אשמיע, הגוים הפחותים שישבו בא"י הכלימו אותה והיא שמעה כלמתה, ואמרו שמושבה רע, והעמים שהם האומות שי"ל מלך הם לא ישבו שם, והיתה נושאת מהם חרפה מרחוק, שחרפה גדולה מכלמה שאמרו כי קללת ה' חלה בה ע"י עונות ישראל, כי גויך לא תכשילי עוד בחטא כי יהיו צדיקים:
פסוק טז:
ויהי דבר ה' אלי, עתה בא לפרש דבריו, מ"ש שתחלה והרביתי עליכם אדם ואח"כ והולכתי עליכם אדם שרמז בזה שגאולת כורש לא תהיה נצחיית ולמה יגלם ויחזור ויקבצם? אמר בית ישראל יושבים על אדמתם בבית שני, ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם, ובכ"ז לא גרשתי אותם מעל פני רק כטומאת הנדה היה דרכם לפני, כמו שהנדה יפרוש בעלה ממנה לעת דוותה וימתין על עת תטהר שאז ישוב אליה, כן היה דרכם, שצפיתי שיטהרו מטומאתם ואשוב אליהם:
פסוק יח:
ואשפך והגם ששפכתי חמתי עליהם שהיא החמה הפנימית על הדם ובגלוליהם, שעל שניהם תקיא הארץ את יושביה (כמ"ש כי הדם הוא יחניף את הארץ, ובסוף עריות אמר ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה וכו') ועי"כ ואפיץ אותם בגוים, ומן הגוים זורו בארצות ובכ"ז לא היה זה דרך כליה או הסתרת פנים כאילו סלקתי השגחתי מהם ונתתים להיות הפקר כי בהפך היה עונש השגחיי כמדת עונותיהם, וז"ש כדרכם וכעלילותם שפטתים, שהיה דרך משפט, והיה המשפט מכוון כדרכם, והעונש היה כמדת עונותיהם לא יתר על המדה, ועי"כ ויבוא אל הגוים אשר באו שם, בא עמהם לגלות להשגיח שיהיה ענשם רק כמדת חטאם ומדה כנגד מדה, בענין שיכירו שהעונש הוא השגחיי, אבל עי"כ ויחללו (הגוים) את שם קדשי, אחר שראו שהשגחת ה' אתם וגם בהיותם בארץ אויביהם לא עזב אותם לכלותם עי"כ אמרו הלא עם ה' אלה שעדיין השגחת ה' דבוקה בם, וא"כ למה מארצו יצאו? ולמה לא יחזירם אל ארצו ששם מקום ההשגחה? ואמרו מבלי יכולת:
פסוק כא:
ואחמל, וחוץ מזה חמלתי על שם קדשי אשר חללהו בית ישראל שחוץ מה שנתחלל ע"י הגוים נתחלל ע"י ישראל וע"י מעשיהם הרעים, שעי"כ הוצרך להענישם כפעם בפעם וש"ש מתחלל תמיד מחדש:
פסוק כב:
לכן וכו' לא למענכם, שאם הייתי עושה למענכם הדבר תלוי בזכות וחובה וכשיחטאו עוד יוסיף להגלותם, אבל אחר שאיני עושה למענכם רק בשביל כבוד שמי המחלל בהכרח יעשה באופן שלא יחטאו עוד ושלא יצטרך להגלותם שנית ולא יתחלל שמו פעם אחר פעם:
פסוק כג:
וקדשתי את שמי, א. מצד שמחולל בגוים כמ"ש ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה, ב. אשר חללתם בתוכם ע"י מעשים רעים וידעו הגוים כי אני ה' א. בהקדשי בכם לעיניהם, שהוא מה שיקדש שמו ע"י ישראל, וזה ע"י שיכוף אותם לחזור בתשובה (כמ"ש למעלה (ס' כ') ביד חזקה אמלוך עליכם והבאתי אתכם אל מדבר העמים וברותי מכם המורדים וכו'):
פסוק כד:
ולקחתי, ב. ונגד חילול שהיה בין הגוים באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו ולקחתי אתכם מן הגוים שאתם משועבדים תחתם, ובמקומו שאתם מפוזרים מן הגוים אל הארצות וקבצתי אתכם וגו' והבאתי אל אדמתכם בענין שלא יתחלל השם לאמר מארצו יצאו:
פסוק כה:
וזרקתי, אמנם לתקן מה שחטאתם בעבר ושלא תחטאו לע"ל, על העבר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ר"ל בזה"ז על טומאת הנדה (שאמר כטומאת הנדה היה דרכם לפני) היה צריך טבילה במקוה, ועל טומאת מת שהיה צריך הזיה, היה צריך הזיה של מים טמאים, (שמי נדה היה מטמא המזה והנושא), ולא היה מועיל הזיה של מים טהורים, אבל אז יהיה די בזריקת מים טהורים, ר"ל בזה"ז הדברים הנטהרים במקוה במים טהורים צריך שיכנס כל גופו בהם וטומאה שעולה ע"י שתתדבק הטומאה בטומאה ותסור מן האדם דהיינו הזיית אפר פרה צריך מים טמאים, ולע"ל יטהרו ע"י מים מעט הנזרקים ויהיו מים טהורים, והנמשל, שבהערה קלה ובמי הדעת התשובה תטהרו, והנה בזה"ז לא היה מועיל טהרה רק לטומאת הגויה לא לטומאת הנפש, ורק לטומאה ולא למעשה גלולים, אבל בטהרה זו אטהר אתכם מכל טומאותיכם ר"ל בין טומאת הגויה בין טומאת הנפש, וגם מכל גלוליכם עד כאן זכר מתיקון העבר, ועתה יספר איך יטהר אותם בעתיד שלא יחטאו עוד:
פסוק כו:
ונתתי לכם לב חדש, שעד עתה היו הסבות אל החטא, הלב והרוח, הלב מצייר כח המושל שנוטה אל התאוה, והרוח מצייר הציורים הרעים שמעלה ציורים אל הלב לרוע, ועי"ז הלב מושל וגומר הרע, ואני אתן לכם לב חדש שיהיה נוטה רק אל הטוב וכן הציורים שיעלו ברוח יהיו רק טובים, וכן עד עתה היה הלב קשה מלקבל המוסר והתוכחה כמו האבן שקשה לחקוק בו אסיר לב האבן ואתן לכם לב בשר שמקבל בקל ציורים טובים של יראת ה' ואהבתו:
פסוק כז:
ואת רוחי אתן בקרבכם הוא רוח הקדש, שע"י הנסים והנפלאות שאתמיד ביניכם וע"י השראת השכינה ורוה"ק תקבלו טבע אחרת נוטה אל הקדושה והטהרה, ובזה ועשיתי את אשר בחקי תלכו ולא תעשו עוד רע, ועי"כ וישבתם בארץ ולא תגלו עוד ממנה, אחר שלא תחטאו עוד, והייתם לי לעם שמעתה יהיה הכל ע"י אתערותא דלתתא אחר שאתם תהיו נכונים רק אל הקדושה תקדימו תמיד להיות לי לעם, ועי"ז אנכי אהיה לכם לאלהים שהגם שבתחלה יהיה ע"י אתערותא דלעילא כמ"ש וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' שה' יהיה המתחיל לטהרם, אח"כ יהיו הם המתחילים ויעשו מע"ט מצד טבעם הטוב:
פסוק כט:
והושעתי שהגם שיהיה עוד יצה"ר אושיע אתכם מככל הטומאות, וקראתי כי מיום שבטלה טהרה בטל ריח הפירות כמ"ש בסוף סוטה, וכשתושעו מטומאותיכם אקרא אל הדגן, מצייר, א. ריבוי הדגן בהשגחה כדי שלא יהיה רעב, והגם שכבר יהיו בטוים מן הרעב ע"י הדגן בכ"ז והרביתי את פרי העץ, כי אם יחסרו פרי העץ ויצטרכו לקנות מן הגוים סביבותם, ידמה להם שיש רעב ויקחו חרפת רעב בגוים:
פסוק לא:
וזכרתם, ועדיין תזכרו דרכיכם הרעים מפני שני טעמים, א. ונקטתם בפניכם ותתחרטו תמיד על העבר ( ב) לא למענכם וכו' יודע לכם, שעי"ז יודע לכם שלא עשיתי למענכם, ובזה בושו והכלמו מדרכיכם, והבושה הפנימית הזאת הוא מגדרי התשובה וכפרת העון, (כמ"ש) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו):
פסוק לג:
כה אמר ה' ביום טהרי, מודיע להם כי אחרי התשובה הגמורה וטהרת העונות עד שלא ישאר רושם מהם כלל, כן לא ישאר שום רושם מחורבן הארץ כי זה תלוי בזה, ואז והושבתי את הערים הנעזבות ויותר מזה כי גם ונבנו הערים החרבות, ויותר מזה כי גם הארץ הנשמה תעבד הגם שעד עתה החזיק אותה כל עובר לארץ שממה הבלתי ראויה כלל לעבודה, עד יתפלאו כולם:
פסוק לה:
ואמרו איך היתה כזאת שהארץ הנשמה הלזו היתה כגן עדן, והערים החרבות וגם הנשמות וגם הנהרסות בצורות ישבו? ומכל זה וידעו הגוים כי אני ה' בניתי, שאינו בדרך הטבע רק ע"פ רוה"ק, והיה כבריאת העולם שדבר ונעשה הכל הדברו, כן אני דברתי ועשיתי, שדבורו אל הנביאים הוא הביא הכל לידי מעשה בדרך נסיי:
פסוק לז:
עוד זאת ר"ל ואם תשאל איך יתיישבו הערים ובני ישראל מועטים הנה אעשה נס שירבו כצאן שהם מתרבים מאד בטבע, ויהיו, כצאן קדשים שכולם עולה לה' כן יהיו כולם קדושים לאלהיהם, וכצאן ירושלים במועדיה שהם זבחי שלמים לאכול ולשמוח לפני ה' כן יתענגו על רב טוב, ובזה יהיו מלאות צאן אדם: