א וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם הִנָּבֵ֖א אֶל־הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאָ֣מַרְתָּ֔ הָרֵי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָֽה׃ ב כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יַ֣עַן אָמַ֧ר הָאוֹיֵ֛ב עֲלֵיכֶ֖ם הֶאָ֑ח וּבָמ֣וֹת עוֹלָ֔ם לְמֽוֹרָשָׁ֖ה הָ֥יְתָה לָּֽנוּ׃ ג לָכֵן֙ הִנָּבֵ֣א וְאָמַרְתָּ֔ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה יַ֣עַן בְּיַ֡עַן שַׁמּוֹת֩ וְשָׁאֹ֨ף אֶתְכֶ֜ם מִסָּבִ֗יב לִֽהְיוֹתְכֶ֤ם מֽוֹרָשָׁה֙ לִשְׁאֵרִ֣ית הַגּוֹיִ֔ם וַתֵּֽעֲל֛וּ עַל־שְׂפַ֥ת לָשׁ֖וֹן וְדִבַּת־עָֽם׃ ד לָכֵן֙ הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁמְע֖וּ דְּבַר־אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה כֹּֽה־אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י יְ֠הוִה לֶהָרִ֨ים וְלַגְּבָע֜וֹת לָאֲפִיקִ֣ים וְלַגֵּאָי֗וֹת וְלֶחֳרָב֤וֹת הַשֹּֽׁמְמוֹת֙ וְלֶעָרִ֣ים הַנֶּעֱזָב֔וֹת אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ לְבַז֙ וּלְלַ֔עַג לִשְׁאֵרִ֥ית הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר מִסָּבִֽיב׃ ה לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ אִם־לֹ֠א בְּאֵ֨שׁ קִנְאָתִ֥י דִבַּ֛רְתִּי עַל־שְׁאֵרִ֥ית הַגּוֹיִ֖ם וְעַל־אֱד֣וֹם כֻּלָּ֑א אֲשֶׁ֣ר נָתְנֽוּ־אֶת־אַרְצִ֣י ׀ לָ֠הֶם לְמ֨וֹרָשָׁ֜ה בְּשִׂמְחַ֤ת כָּל־לֵבָב֙ בִּשְׁאָ֣ט נֶ֔פֶשׁ לְמַ֥עַן מִגְרָשָׁ֖הּ לָבַֽז׃ ו לָכֵ֕ן הִנָּבֵ֖א עַל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל וְאָמַרְתָּ֡ לֶהָרִ֣ים וְ֠לַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִ֨ים וְלַגֵּאָי֜וֹת כֹּֽה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הִנְנִ֨י בְקִנְאָתִ֤י וּבַחֲמָתִי֙ דִּבַּ֔רְתִּי יַ֛עַן כְּלִמַּ֥ת גּוֹיִ֖ם נְשָׂאתֶֽם׃ ז לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה אֲנִ֖י נָשָׂ֣אתִי אֶת־יָדִ֑י אִם־לֹ֤א הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לָכֶ֣ם מִסָּבִ֔יב הֵ֖מָּה כְּלִמָּתָ֥ם יִשָּֽׂאוּ׃ ח וְאַתֶּ֞ם הָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ עַנְפְּכֶ֣ם תִּתֵּ֔נוּ וּפֶרְיְכֶ֥ם תִּשְׂא֖וּ לְעַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י קֵרְב֖וּ לָבֽוֹא׃ ט כִּ֖י הִנְנִ֣י אֲלֵיכֶ֑ם וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְנֶעֱבַדְתֶּ֖ם וְנִזְרַעְתֶּֽם׃ י וְהִרְבֵּיתִ֤י עֲלֵיכֶם֙ אָדָ֔ם כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל כֻּלֹּ֑ה וְנֹֽשְׁבוּ֙ הֶֽעָרִ֔ים וְהֶחֳרָב֖וֹת תִּבָּנֶֽינָה׃ יא וְהִרְבֵּיתִ֧י עֲלֵיכֶ֛ם אָדָ֥ם וּבְהֵמָ֖ה וְרָב֣וּ וּפָר֑וּ וְהוֹשַׁבְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם כְּקַדְמֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהֵטִֽבֹתִי֙ מֵרִאשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ יב וְהוֹלַכְתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם אָדָ֜ם אֶת־עַמִּ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וִֽירֵשׁ֔וּךָ וְהָיִ֥יתָ לָהֶ֖ם לְנַחֲלָ֑ה וְלֹא־תוֹסִ֥ף ע֖וֹד לְשַׁכְּלָֽם׃ יג כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יַ֚עַן אֹמְרִ֣ים לָכֶ֔ם אֹכֶ֥לֶת אָדָ֖ם אתי (אָ֑תְּ) וּמְשַׁכֶּ֥לֶת גויך (גּוֹיַ֖יִךְ) הָיִֽית׃ יד לָכֵ֗ן אָדָם֙ לֹא־תֹ֣אכְלִי ע֔וֹד וגויך (וְגוֹיַ֖יִךְ) לֹ֣א תכשלי־(תְשַׁכְּלִי־)ע֑וֹד נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ טו וְלֹא־אַשְׁמִ֨יעַ אֵלַ֤יִךְ עוֹד֙ כְּלִמַּ֣ת הַגּוֹיִ֔ם וְחֶרְפַּ֥ת עַמִּ֖ים לֹ֣א תִשְׂאִי־ע֑וֹד וגויך (וְגוֹיַ֙יִךְ֙) לֹא־תַכְשִׁ֣לִי ע֔וֹד נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ טז וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ יז בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם וּבַעֲלִֽילוֹתָ֑ם כְּטֻמְאַת֙ הַנִּדָּ֔ה הָיְתָ֥ה דַרְכָּ֖ם לְפָנָֽי׃ יח וָאֶשְׁפֹּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ׃ יט וָאָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּאֲרָצ֑וֹת כְּדַרְכָּ֥ם וְכַעֲלִילוֹתָ֖ם שְׁפַטְתִּֽים׃ כ וַיָּב֗וֹא אֶל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ שָׁ֔ם וַֽיְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י בֶּאֱמֹ֤ר לָהֶם֙ עַם־יְהוָ֣ה אֵ֔לֶּה וּמֵאַרְצ֖וֹ יָצָֽאוּ׃ כא וָאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֤ר חִלְּל֙וּהוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה׃ כב לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם׃ כג וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּי־אֲנִ֣י יְהוָ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה בְּהִקָּדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם׃ כד וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם׃ כה וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם׃ כו וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃ כז וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם׃ כח וִישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ כט וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֑ם וְקָרָ֤אתִי אֶל־הַדָּגָן֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֹת֔וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֥ן עֲלֵיכֶ֖ם רָעָֽב׃ ל וְהִרְבֵּיתִי֙ אֶת־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ וּתְנוּבַ֖ת הַשָּׂדֶ֑ה לְמַ֗עַן אֲ֠שֶׁר לֹ֣א תִקְח֥וּ ע֛וֹד חֶרְפַּ֥ת רָעָ֖ב בַּגּוֹיִֽם׃ לא וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֣ם הָרָעִ֔ים וּמַעַלְלֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־טוֹבִ֑ים וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל עֲוֺנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל תּוֹעֲבֽוֹתֵיכֶֽם׃ לב לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֣ם אֲנִֽי־עֹשֶׂ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יִוָּדַ֖ע לָכֶ֑ם בּ֧וֹשׁוּ וְהִכָּלְמ֛וּ מִדַּרְכֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ לג כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה בְּיוֹם֙ טַהֲרִ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל עֲוֺנֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהֽוֹשַׁבְתִּי֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וְנִבְנ֖וּ הֶחֳרָבֽוֹת׃ לד וְהָאָ֥רֶץ הַנְּשַׁמָּ֖ה תֵּֽעָבֵ֑ד תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הָיְתָ֣ה שְׁמָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־עוֹבֵֽר׃ לה וְאָמְר֗וּ הָאָ֤רֶץ הַלֵּ֙זוּ֙ הַנְּשַׁמָּ֔ה הָיְתָ֖ה כְּגַן־עֵ֑דֶן וְהֶעָרִ֧ים הֶחֳרֵב֛וֹת וְהַֽנְשַׁמּ֥וֹת וְהַנֶּהֱרָס֖וֹת בְּצוּר֥וֹת יָשָֽׁבוּ׃ לו וְיָדְע֣וּ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר יִֽשָּׁאֲרוּ֮ סְבִיבוֹתֵיכֶם֒ כִּ֣י ׀ אֲנִ֣י יְהוָ֗ה בָּנִ֙יתִי֙ הַנֶּ֣הֱרָס֔וֹת נָטַ֖עְתִּי הַנְּשַׁמָּ֑ה אֲנִ֥י יְהוָ֖ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי׃ לז כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה ע֗וֹד זֹ֛את אִדָּרֵ֥שׁ לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לַעֲשׂ֣וֹת לָהֶ֑ם אַרְבֶּ֥ה אֹתָ֛ם כַּצֹּ֖אן אָדָֽם׃ לח כְּצֹ֣אן קָֽדָשִׁ֗ים כְּצֹ֤אן יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ בְּמ֣וֹעֲדֶ֔יהָ כֵּ֤ן תִּהְיֶ֙ינָה֙ הֶעָרִ֣ים הֶחֳרֵב֔וֹת מְלֵא֖וֹת צֹ֣אן אָדָ֑ם וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ואתה בן אדם הנבא אל הרי ישראל וגומר עד בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם. לפי שבחורבן אדום תהיה נחמה רבה לישראל לכן סמך לחרבן אדום צווי השם לנביא שינבא על הרי ישראל לנחמם ולדבר על לבם, (ב) והוא אומרו יען אמר עליכם האויב האח שהוא אדום ששמח במפלתכם והוא האויב הצר הצורר אתכם ואמר שבמות עולם והיא ארץ ישראל הגבוה מכל הארצות למורשה תהיה להם שירשוה לנצח נצחים ושמחו ונעלצו עליו.
פסוק ג:
לכן אתה הנביא הנבא ואמרת שלא לבד אדום שהחזיקו בא"י אבל גם הישמעאלים שהחזיקו בה אחר כך ועמים אחרים כל דאלים גבר בה ומשל עליה כאילו כל אחת שמות ושאוף אתכם מסביב להיותכם מורשה לשארית הגוים כלומר שהיתה ארץ ישראל דבר חמוד לכל הגוים לשאוף ולבלוע אותה להיות להם למורשה ותעלו אתם הרי ישראל על שפת לשון ודבת עם כלומר שכל לשונות הגוים היו מדברים על ישראל ועל ארצם, (ד) לכן אמר ה' להרי ישראל (ה) אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום, ומאמר אם לא הוא לשון שבועה שבאש קנאתו דיבר וגזר על שארית הגוים שהם משפחות הישמעאלים שנקבצו באותה נבואה של נביאם וכן על אדום שהם בני רומי כולה רוצה לומר הקרובה לארץ ישראל והרחוקה משם שהם אשר נתנו את ארצי להם למורשה שפעמים היו הרומיים מושלים בארץ ישראל ופעמים הישמעאלים והיו יורשים את הארץ בשמחת לבבם בשאט נפש רוצה לומר בבזיון ובקלון ישראל למען מגרשה לבז רוצה לומר למען גרוש את הארץ ולתתה לבז.
פסוק ו:
ומפני שאתם בני ישראל נשאתם כלימת הגוים בהיות ארצכם להם למורשה לכן אתה הנביא הנבא על אדמת ישראל, (ז) שאני ה' נשאתי את ידי ושבועתי אם לא הגוים ההם כלימתם ישאו ג"כ, (ח) ואתם הרי ישראל שמעת הגלות הייתם מקוללים ומתקלקלים תבואותיכם בעת גאולתי ענפכם תתנו ופריכם תשאו כימים הראשונים לפי שתהיה התבואה והטוב לעמו ישראל כי הנה כאשר גלו מן הארץ נתקללו התבואות לפי שהיו מכוונות מההשגחה האלקית ולכן בשובם על אדמת הקדש ישובו התבואות לברכתם כיון שהם לעמו ישראל.
פסוק י:
כי אע"פ שהם עתה מועטים בגלות ולא יצטרכו לתבואות רבות הנה אז ירבו מאד והוא אומרו והרבתי עליכם אדם כל בית ישראל כולו ורמז בזה לעשרת השבטים שישובו גם כן ולזה אמר כל בית ישראל כולה, ואמר ונשבו הערים והחרבות תבנינה כנגד מלכות אפרים בארצות עשרה השבטים.
פסוק יא:
ועל מלכות יהודה אמר והרבתי עליכם אדם ובהמה ואף על פי שהם עתה מעטים ירבו ויפרו והושבתי אתכם בכרמותיכם כימי דוד ושלמה וגם יותר מזה יהיה וזהו והטיבותי מראשותיכם רוצה לומר שיהיה הטוב שלהם באחרית הימים יותר ממה שהיה בראשיתם.
פסוק יב:
וכנגד ההרים אשר זכר אמר והולכתי עליכם אדם שהוא עמי ישראל וירשוך והיית להם לנחלה מתמדת ונצחית ולא תוסיף עוד לשכלם כי לא ילכו עוד בגלות אחר ולא תשכל הארץ עוד את יושביה.
פסוק יג:
והנה סמך לזה נבואת יען אומרים לכם אוכלת אדם את לרמוז על הרעה הגדולה אשר מצאנו בין בני אדום בגלות הזה שמוציאים דבה על בני ישראל שהורגים את הגוים בסתר כדי לאכול מדמם בחג הפסח והיה השקר והכזב הזה סבה לשמדות והריגות עצומות שעשו הגוים באומתנו ינקום השם נקמתם, על כן הבטיח הנביא שלא תהיה להם הכלימה הזאת עוד והוא אומרו יען אומרים לכם אוכלת אדם את ומשכלת גוייך היית רוצה לומר שאת הורגת את הגוים אשר את שוכנת בתוכם שלכן אמר גוייך בכנוי, (יד) לכן בצאתך מתחת יד אדום לא תאכלי עוד אדם שלא יאמרו רוצה לומר עליך שאת אוכלת אותם וגוייך כלומר הגוים אשר אתה בקרבם לא תשכלי עוד, (טו) וביאר זה באומרו ולא אשמיע אליך עוד כלימת הגוים כי על זה היה הבטחון שלא יאמרו עליהם אותה דבה ואותה כלימה לא שלא יעשו אותו פועל מגונה כי בידוע ששקר הוא וכזב, והנה כתוב תכשלי וקרי תשכלי והענין אחד והנה באו בפסוקים האלה כפל לשון הרבה שאמר ה' פעמים לכן האחד לכן הנבא ואמרת יען ביען שמות ושאוף, הב' לכן הרי ישראל, הג' לכן כה אמר אם לא באש קנאתי, הד' לכן הנבא על אדמת ישראל, הה' לכן כה אמר אני נשאתי את ידי, ואין ספק שכפי דרך הלשון היה די באחד מהם אבל מפני התבודדות הנביא בנבואתו לא היה חושש בסדור הלשון וגם באופן הכתיבה שאמר תכשלי במקום תשכלי ולא נוכל לומר בזה זולת זה ובמה שביארתי באוכלת אדם את הותרה השאלה הרביעית.
פסוק טז:
ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם עד סוף הנבואה. מפני שבנבואה שלמעלה ייעד השם בקבוץ הגליות ושישיב את ישראל על אדמתם והיה לאומר שיאמר אם חפץ בנו השם והארץ יזכור לרחם עליה למה זה הוציאנו משם, הנה להשיב לזה (יז) אמר שבשום זמן מן הזמנים בחורבנם וגלותם לא נתן להם ספר כריתות כי לא אלמן ישראל מאלקיו אבל היה ענינם שבית ישראל בהיותם על אדמתם טמאו אותה הארץ הקדושה בדרכם ובעלילותם הרעים עד שנתחייבו גלות אבל לא היתה כוונתי כששלחתים בגלות בין הגוים לכלות חמתי בהם שמה כי היה דרכם לפני כטומאת הנדה שבעלה מרחיקה מעליו כל ימי נדתה וחוזר ומקרבה אליו אחרי טהרתה, כך היתה כנסת ישראל שנמשלה לאשה מתקדשת בקדושי המצות ובכתובי התורה והוא יתברך בעלה כמו שאמר (ישעיה נד, ה) כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו, וכאשר חטאו לפניו הרחיק אותם מפני טומאתם והגלם לארצות הגוים אבל תמיד היה כונתו להחזירם אליו אחרי שיטהרו מעונותיהם, וכן אמרו בירושלמי דבכורים כטומאת הנדה היתה דרכם לפני מה נדה זו מטמאת ומטהרת כן עתיד הקדוש ברוך הוא לטהר את ישראל שנאמר (להלן כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, דבר אחר כטומאת הנדה ולא כטומאת המת, המת בבית אין כהן גדול נכנס לשם אבל נדה נכנס עמה בבית וישב עמה ובלבד שלא תהא מנדנדת, כך אלו ישראל נמשלו לטומאת המת אתה אומר אין השכינה חוזרת עליהם לעולם אבל בנדה משלן שהכהן עמה בבית ואינו חושש כן השכינה שורה עם ישראל אף על פי שהם טמאים שנאמר (ויקרא טז, טז) השוכן אתם בתוך טומאתם.
פסוק יח:
ולפי שאמר זה בדרך משל הנדה ביאר ענין הנמשל בו באומרו ואשפוך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגלגוליהם טמאוה כי זכר הדם אשר שפכו להסכים על משל הנדה השופכת דמה לחוץ ומטמאה את אחרים.
פסוק יט:
ולכן מפני טומאתם הפיצותי אותם בגוים וזריתים בארצות והכל היה במשפט כדרכם וכעלילותם, (כ) אבל עכ"ז כאשר באו אל בין הגוים אשר באו שמה נמשך מענינם חילול שם קדשי באמור הגוים אליהם עם השם אלה ומארצו יצאו כלומר שלא יכול להגין על עמו ומבלתי יכולת השם לגאלם ולהושיעם היו בגלות כי המה עמו ונחלתו והוא אומרו ויחללו את שם קדשי לא שבני ישראל היו מחללים אותו בעצם כי אם שבסבת גלותם וצרותיהם בהיותם עם ה' היה מחולל שמו בגוים בעבורם.
פסוק כא:
ומפני זה ואחמול על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר יבאו שמה כי מפני שבאו שמה נמשך החלול בין הגוים, (כב) ולכן אמור לבית ישראל לא למענכם אני עושה רוצה לומר שלא תהיה גאולתם בזכות הדור כי אם בעבור שם קדשו אשר חולל בגוים אשר באו שמה רוצה לומר שהחלול נמשך בקרב הגוים מפני שבאו בגלותם שמה, (כג) ולכן אקדש את שמי הגדול המחולל בגוים רוצה לומר שעם היותו גדול גבור ונורא בעצמו הוא עתה מחולל בגוים, והחלול נעשה בעבורכם והוא אומרו אשר חללתם בתוכם שהם היו סבת החלול אבל לא היותם מחללים בעצם וכאשר אקדש שמי ידעו הגוים כי אני השם, (כד) והוצאתי את עמי מגלותם וזהו ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מן הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם כי בזה אהיה נקדש בכם לעיניהם של הגוים.
פסוק כה:
ובעבור שעשה משלו בטומאה הנדה אמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם כי כמו שהנדה להתקרב אל בעלה תטבל במים חיים להטהר מהטומאה כן ישראל יסירו מעליהם עונותיהם בענין שישארו טהורים ונקיים מהם, והנה ייחס התשובה אליו יתברך באומרו וזרקתי עליכם לפי שהתשובה לא תשלם אלא עם העזר האלקי שיושפע על החוטא לשוב אליו וכמו שאמר (איכה ה, כא) השיבנו ה' אליך ונשובה, הנה התבאר למה המשיל האומה לנדה והותרה בזה השאלה החמישית.
פסוק כו:
ואמר שכדי שלא ישובו לחטוא עוד יתן לב חדש ורוח חדשה בקרבם והוא רמז ליושר התאוות וממשלת השכל, ועל ביטול היצר הרע אמר והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר רוצה לומר נכנע ומשועבד לשכל לא קשה כאבן ואין הכוונה בייעוד הזה שיבטל הבחירה והאפשרות ויהיו בני אדם מוכרחים במעשיהם אלא שיעשה הקדוש ברוך הוא לעיניהם כל כך מהאותות והמופתים עד שיפחדו אל השם ואל טובו ולא תהיה בהם נטייה אל התאוות הגשמיות כי אם אל השלימות כמו שהיה באדם הראשון קודם חטאו.
פסוק כז:
ואמנם אומרו אחר כך ואת רוחי אתן בקרבכם הוא רמז אל הרוח הנבואי שיחול בזמן ההוא במוכנים אליו, וזה ממה שיעיד שהנבואה הזאת עתידה ושלא נתקיימה בבית שני כי לא היה ביניהם נבואה, ואמר שגם בכללותם יבא השפע העליון באופן שיתישרו בכל מעשיהם ולא יחטאו ועליו אמר ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם אותם רוצה לומר ועשיתי באופן שאתם בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם אותם. ואפשר עוד אצלי לפרש ורוח חדשה אתן בקרבכם על תחיית המתים שיהיה בזמן ההוא שאותם הקמים בתחייה יהיה להם לב חדש ולא לב האבן וכשיראו בני ישראל הפליאה העצומה ההיא ילכו בדרכי השם ולא יחטאו ועל זה אמר ועשיתי את אשר בחקי תלכו והותרה בזה השאלה הו'.
פסוק כח:
עוד אמרו וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם ותדבק בכם השגחתי ושכינתי והוא אומרו והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים.
פסוק כט:
וביאר שני הייעודים ההם אם מה שאמר והייתם לי לעם באומרו והושעתי אתכם מכל טומאותיכם כי כאשר יתרחקו מהטומאות והפשעים יהיו עם אלקים, וכן ביאר מה שאמר ואנכי אהיה לכם לאלקים באומרו וקראתי את הדגן והרביתי אותו וגומר רוצה לומר שכל התבואות יבורכו ממנו יתברך, (ל) למען לא יקחו עוד חרפת רעב בגוים, (לא) ואז תזכרו את מעשיכם הרעים שהם הפשעים הגדולים ע"ז גלוי עריות שפיכות דמים ומעלליכם אשר לא טובים הם שאר העבירות שאינם כל כך חמורות ולא תהיה אותה זכירה כדי לשוב לעשותם אבל בהפך שתלחמו ותתקוטטו עם עצמיכם על אותם העונות והתועבות שעשיתם כמתחרטים מהם, וכאשר תזכרו דרכיכם ומעלליכם (לב) אז תכירו ותדעו כי לא למענכם אני עושה את הגאולה והתשועה הזאת כי אם למען שמו כמו שזכר למעלה.
פסוק לג:
ובזמן ההוא שאטהר אתכם מכל עונותיכם והושבתי את הערים ונבנו החרבות והם ערי ישראל שהיו חרבות, (לד) והארץ ההיא שהיתה נשמה בזמן הגלות תעבד ותזרע במקום שהיתה שממה לעיני כל עובר (לה) אמר שיאמרו העוברים שזכר הארץ הלזו הנשמה רוצה לומר שעתה היא שממה היתה כגן עדן רוצה לומר בשבת ישראל עליה וכן הערים שעתה הם נשמות ונהרסות בצורות ישבו בזמן ישראל שהיו חזקות ובצורות בשמים.
פסוק לו:
ולהיות זה מקובל ביניהם כאשר עתה אותם סביבותיכם שראו את הארץ וחרבנה ויראו בנינה ויישובה במעט זמן בעת הגאולה ידעו כי ה' עשה אותה ועל זה אמר וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות ר"ל הערים הנהרסות נטעתי הארץ הנשמה אני ה' דברתי ועשיתי ר"ל דברתי על הנביאים כל זה ועשיתי כמו שהבטחתי.
פסוק לז:
ואם תאמרו איך אפשר זה בהיות שנתמעטו ישראל בגלות ונשארו אחד מעיר ושנים ממשפחה הנה להשיב לזה אמר עוד זאת אדרש לבית ישראל רוצה לומר בזאת הברכה והיא להרבות אותם כצאן אדם רוצה לומר שארבה אותם בהיותם אדם כמו שהוא טבע הצאן להתרבות מאד, (לח) ולא יתרבו בפשע ורשע כימי קדם כי הם יהיו כצאן קדשים הנקרבים על המזבח בקדושתם וכצאן ירושלים במועדיה שהיו ישראל מביאים לירושלים במועדים צאן הרבה לשמוח ברגל כן תהיינה הערים החרבות שבארץ ישראל מלאות צאן מרעיתו של הקדוש ברוך הוא שהם אדם בעלי שכל וידעו כי אני השם. ובפרקי רבי אליעזר (פ"מ) אמרו כצאן קדשים זה צאנו של יתרו שהיה משה רועה במטה האותות ולא שכלה אותן חית השדה.