ונקטותם בפניכם על עוונותיכם
בפרקנו מתאר הנביא יחזקאל את הגאולה והטהרה של עם ישראל באחרית הימים. הנביא מציין את חילול ה' שנוצר בהיות בני ישראל בגלות. אחר כך הוא מכריז "ולקחתי אתכם מן הגויים... וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם... ונתתי לכם לב חדש... ואת רוחי אתן בקרבכם... והושעתי אתכם מכל טומאותיכם"(יחזקאל לו כד-כט). לבסוף בא הפסוק שבו אנו מעיינים הפעם, "וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים ונקטותם בפניכם על עוונותיכם ועל תועבותיבם"(יחזקאל לו לא). ניתן כאן שני הסברים למילים "ונקטותם בפניכם", מכל אחד מהם נוכל ללמוד פן אחר של תהליך הענישה המביא לתשובה אמיתית.
הרד"ק פירש: " 'ונקטותם בפניכם' - תהיו נכרתים בעיני עצמכם כשתזכרו עוונותיכם". והרחיב ההסבר בדרך זו במצודת דוד: "וכאשר תזכרו דרכיכם הרעים אז תכרתו בעיני עצמכם. רצוני לומר: אתם תשפטו הכריתה על עצמכם, בעבור הרעות שעשיתם, ותאמרו שבדין נִכְרַתֶּם בגולה". יסוד זה, שהאדם שופט את עצמו, נלמד ממקרים מפורסמים בתנ"ך. נתן הנביא בא לדוד בתוכחה על חטאו עם בת שבע והריגת אוריה בסיפור כבשת הרש. רק אחרי שדוד גזר את הדין, אומר לו נתן "אתה האיש"(שמואל ב יב ז). גם יואב משתמש בתכסיס דומה ושולח לדוד אישה חכמה מתקוע המציגה בפניו מקרה מבוים על ריב בין בניה, ורק אחרי שדוד פוסק את פסקו, הוא הבין שמדובר בו ובבנו אבשלום שגורש מהבית.
בדרך זו יש מפרשים את התנכרות יוסף לאחיו עד שהביאם לומר "והיה בראותו כי אין הנער ומת"(בראשית מד לא), ורק אז אמר להם יוסף "אני יוסף, העוד אבי חי"(בראשית מה ג). כלומר, אם אתם באמת דואגים לאבא כדברכם, מדוע מכרתם אותי. על פי זה אמר אבא כהן ברדלא במדרש "אוי לנו מיום הדין... לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר: 'אוכיחך ואערכה לעיניך'(תהילים נ כא)"(בראשית רבה צג). וכוונתו לאותו רעיון שלעתיד לבוא כל אדם ישפוט את משפט הרשע, ורק אח"כ יגלו לו שבעצם שפט את עצמו "כל אחד ואחד לפי מה שהוא"! זהו "ונקטותם בפניכם", תשפטו את עצמכם, תודו שהייתם חייבים כליה [ועיין בית הלוי פרשת ויגש].
לכאורה, היתרון של תוכחה בדרך זו, של הבאת הנידון לשפוט את עצמו בלא שירגיש בכך, הוא פשוט. בדרך זו אין הנדון יכול לערער ולהתמרמר על גזר הדין הקשה, שהרי הוא עצמו סבור שזהו העונש המתאים ומה לו להתלונן. אמנם במציאות, גם במקרים אלה יכולה הנגיעה להטות את לב השופט-הנידון לומר שהמשפט שבו חרץ את הדין אינו דומה למקרה שלו וממילא הוא ראוי ליחס אחר.
אולם רש"י מפרש שהפועל מציין בושה " 'ונקטותם בפניכם' - תנקטו בעצמכם בבושתכם על הגמול הרע אשר גמלתם לפני". וכן במהר"י קרא: "אז אתם תהיו נקלים בעיני עצמכם, ומטילים רוק בפניכם שאתם מבזים עצמכם על מעשיכם הרעים"! הבושה היא אבן יסוד הן בתהליך הענישה והן במעשה התשובה. ואת שניהם מזכיר יחזקאל בנבואתו.
ואכן בת הזוג של 'בושה', 'חרפה', נזכרת בקשר לעונש בפסוק הקודם: "למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגויים"(יחזקאל לו ל). מצב של רעב בגויים, מצב של גלות וחסרון כל, מהווה חרפה לעם ישראל. זוהי בעצם ההשלכה של הנבואה שעיקרה חילול ה' הנורא שנגרם כתוצאה מהגלות, "ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו"(יחזקאל לו כ). חרפת עם ישראל בארץ היא חילול ה' בעליונים. כך גם בנביאים אחרים "וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד"(ישעיהו נד ח). הרעיון מודגש מאוד במגילת איכה בפי ירמיהו "הביטה וראה את חרפתנו"(איכה ה א), ועוד. ספר הכוזרי נקרא במקורו "ספר ההגנה על הדת הבזויה", כי אכן יותר משפגעה הגלות במצב הגשמי של ישראל היא הסירה את כבודם והייתה להם לחרפה.
גם העונש הרוחני, עונש הגהינום, קשור ביסוד הבושה. אותה אש של גהינום המתוארת בנביא "ואשם לא תכבה"(ישעיהו סו כח), מוסברת שם בסוף הפסוק "והיו דראון לכל בשר". וכן מצאנו בדניאל "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם"(דניאל יב ב), וגם בירמיהו חוזר הרעיון "האותי הם מכעיסים נאום ה', הלוא אותם למען בושת פניהם"(ירמיהו ז יט). אכן אחרי שהאדם יעלה במדרגה ויבין במבט האמת, מבט שנולד בו אחרי טבילתו במי הטהרה של ה' והלב החדש שניתן בו, את חומרת מעשיו, הוא יבוש מאוד במה שעשה בעולם הזה. ואפשר שלזה כיוון ר' חנינא, "מלמד שכל אחד ואחד נכווה מחופתו של חבירו, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה"(בבא בתרא עה.). וכן דרש ר' יהושע בן לוי על הפסוק "ישובו יבושו רגע"(תהילים ו יא), "אין הקב"ה מקלל את הרשעים אלא בבושה"(מדרש תהילים פו ו).
כדי למנוע את בושת העונש יש לשוב בתשובה, ואחד מיסודותיה הוא יסוד הבושה. וכך כתב רבינו יונה: "העיקר השישי – הבושה. כענין שנאמר 'בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי'(ירמיהו לא יח), 'כיסתה כלימה פני'(תהילים סט ח), 'למען תזכרי ובושת'(יחזקאל טז סג). ואמרו רבותינו ז"ל 'העושה דבר ומתבייש ממנו - מוחלין לו על כל עוונותיו'(ברכות יב:). והאריך שם להסביר כמה ענייני תשובה הקשורים לבושה כגון דאגה, כניעה, שפלות, וכל אחד מהם מוסיף רכיב שונה על הבושה הבסיסית של החוטא השב בתשובה.
"ונקטותם בפניכם על עוונותיכם" הוא איפוא דיבור הנושא בחובו שני מסרים. יש בו גם תיאור של עונש הבושה הנוראה אשר תכסה את העם, וכשתינתן בו רוח חדשה לא ידע אנה להוליך את חרפת חטאיו. אבל יש בו רמז שאפשר גם למנוע את הבושה: אם יחזרו בתשובה ויבושו במעשיהם בעולם הזה אז יתקיים בהם "ולא יבושו עמי לעולם"(יואל ב כ).