תנ"ך על הפרק - יחזקאל לו - ונקטותם בפניכם על עוונותיכם / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

יחזקאל לו

488 / 929
היום

הפרק

וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם הִנָּבֵ֖א אֶל־הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאָ֣מַרְתָּ֔ הָרֵי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָֽה׃כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יַ֣עַן אָמַ֧ר הָאוֹיֵ֛ב עֲלֵיכֶ֖ם הֶאָ֑ח וּבָמ֣וֹת עוֹלָ֔ם לְמֽוֹרָשָׁ֖ה הָ֥יְתָה לָּֽנוּ׃לָכֵן֙ הִנָּבֵ֣א וְאָמַרְתָּ֔ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה יַ֣עַן בְּיַ֡עַן שַׁמּוֹת֩ וְשָׁאֹ֨ף אֶתְכֶ֜ם מִסָּבִ֗יב לִֽהְיוֹתְכֶ֤ם מֽוֹרָשָׁה֙ לִשְׁאֵרִ֣ית הַגּוֹיִ֔ם וַתֵּֽעֲל֛וּ עַל־שְׂפַ֥ת לָשׁ֖וֹן וְדִבַּת־עָֽם׃לָכֵן֙ הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁמְע֖וּ דְּבַר־אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה כֹּֽה־אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י יְ֠הוִה לֶהָרִ֨ים וְלַגְּבָע֜וֹת לָאֲפִיקִ֣ים וְלַגֵּאָי֗וֹת וְלֶחֳרָב֤וֹת הַשֹּֽׁמְמוֹת֙ וְלֶעָרִ֣ים הַנֶּעֱזָב֔וֹת אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ לְבַז֙ וּלְלַ֔עַג לִשְׁאֵרִ֥ית הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר מִסָּבִֽיב׃לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ אִם־לֹ֠א בְּאֵ֨שׁ קִנְאָתִ֥י דִבַּ֛רְתִּי עַל־שְׁאֵרִ֥ית הַגּוֹיִ֖ם וְעַל־אֱד֣וֹם כֻּלָּ֑א אֲשֶׁ֣ר נָתְנֽוּ־אֶת־אַרְצִ֣י ׀ לָ֠הֶם לְמ֨וֹרָשָׁ֜ה בְּשִׂמְחַ֤ת כָּל־לֵבָב֙ בִּשְׁאָ֣ט נֶ֔פֶשׁ לְמַ֥עַן מִגְרָשָׁ֖הּ לָבַֽז׃לָכֵ֕ן הִנָּבֵ֖א עַל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל וְאָמַרְתָּ֡ לֶהָרִ֣ים וְ֠לַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִ֨ים וְלַגֵּאָי֜וֹת כֹּֽה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הִנְנִ֨י בְקִנְאָתִ֤י וּבַחֲמָתִי֙ דִּבַּ֔רְתִּי יַ֛עַן כְּלִמַּ֥ת גּוֹיִ֖ם נְשָׂאתֶֽם׃לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה אֲנִ֖י נָשָׂ֣אתִי אֶת־יָדִ֑י אִם־לֹ֤א הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לָכֶ֣ם מִסָּבִ֔יב הֵ֖מָּה כְּלִמָּתָ֥ם יִשָּֽׂאוּ׃וְאַתֶּ֞ם הָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ עַנְפְּכֶ֣ם תִּתֵּ֔נוּ וּפֶרְיְכֶ֥ם תִּשְׂא֖וּ לְעַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י קֵרְב֖וּ לָבֽוֹא׃כִּ֖י הִנְנִ֣י אֲלֵיכֶ֑ם וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְנֶעֱבַדְתֶּ֖ם וְנִזְרַעְתֶּֽם׃וְהִרְבֵּיתִ֤י עֲלֵיכֶם֙ אָדָ֔ם כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל כֻּלֹּ֑ה וְנֹֽשְׁבוּ֙ הֶֽעָרִ֔ים וְהֶחֳרָב֖וֹת תִּבָּנֶֽינָה׃וְהִרְבֵּיתִ֧י עֲלֵיכֶ֛ם אָדָ֥ם וּבְהֵמָ֖ה וְרָב֣וּ וּפָר֑וּ וְהוֹשַׁבְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם כְּקַדְמֽוֹתֵיכֶ֗ם וְהֵטִֽבֹתִי֙ מֵרִאשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃וְהוֹלַכְתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם אָדָ֜ם אֶת־עַמִּ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וִֽירֵשׁ֔וּךָ וְהָיִ֥יתָ לָהֶ֖ם לְנַחֲלָ֑ה וְלֹא־תוֹסִ֥ף ע֖וֹד לְשַׁכְּלָֽם׃כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יַ֚עַן אֹמְרִ֣ים לָכֶ֔ם אֹכֶ֥לֶת אָדָ֖םאתיאָ֑תְּוּמְשַׁכֶּ֥לֶתגויךגּוֹיַ֖יִךְהָיִֽית׃לָכֵ֗ן אָדָם֙ לֹא־תֹ֣אכְלִי ע֔וֹדוגויךוְגוֹיַ֖יִךְלֹ֣אתכשלי־תְשַׁכְּלִי־ע֑וֹד נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃וְלֹא־אַשְׁמִ֨יעַ אֵלַ֤יִךְ עוֹד֙ כְּלִמַּ֣ת הַגּוֹיִ֔ם וְחֶרְפַּ֥ת עַמִּ֖ים לֹ֣א תִשְׂאִי־ע֑וֹדוגויךוְגוֹיַ֙יִךְ֙לֹא־תַכְשִׁ֣לִי ע֔וֹד נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם וּבַעֲלִֽילוֹתָ֑ם כְּטֻמְאַת֙ הַנִּדָּ֔ה הָיְתָ֥ה דַרְכָּ֖ם לְפָנָֽי׃וָאֶשְׁפֹּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ׃וָאָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּאֲרָצ֑וֹת כְּדַרְכָּ֥ם וְכַעֲלִילוֹתָ֖ם שְׁפַטְתִּֽים׃וַיָּב֗וֹא אֶל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ שָׁ֔ם וַֽיְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י בֶּאֱמֹ֤ר לָהֶם֙ עַם־יְהוָ֣ה אֵ֔לֶּה וּמֵאַרְצ֖וֹ יָצָֽאוּ׃וָאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֤ר חִלְּל֙וּהוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה׃לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם׃וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּי־אֲנִ֣י יְהוָ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה בְּהִקָּדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם׃וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם׃וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם׃וִישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֑ם וְקָרָ֤אתִי אֶל־הַדָּגָן֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֹת֔וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֥ן עֲלֵיכֶ֖ם רָעָֽב׃וְהִרְבֵּיתִי֙ אֶת־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ וּתְנוּבַ֖ת הַשָּׂדֶ֑ה לְמַ֗עַן אֲ֠שֶׁר לֹ֣א תִקְח֥וּ ע֛וֹד חֶרְפַּ֥ת רָעָ֖ב בַּגּוֹיִֽם׃וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֣ם הָרָעִ֔ים וּמַעַלְלֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־טוֹבִ֑ים וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל עֲוֺנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל תּוֹעֲבֽוֹתֵיכֶֽם׃לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֣ם אֲנִֽי־עֹשֶׂ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יִוָּדַ֖ע לָכֶ֑ם בּ֧וֹשׁוּ וְהִכָּלְמ֛וּ מִדַּרְכֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה בְּיוֹם֙ טַהֲרִ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל עֲוֺנֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהֽוֹשַׁבְתִּי֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וְנִבְנ֖וּ הֶחֳרָבֽוֹת׃וְהָאָ֥רֶץ הַנְּשַׁמָּ֖ה תֵּֽעָבֵ֑ד תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הָיְתָ֣ה שְׁמָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־עוֹבֵֽר׃וְאָמְר֗וּ הָאָ֤רֶץ הַלֵּ֙זוּ֙ הַנְּשַׁמָּ֔ה הָיְתָ֖ה כְּגַן־עֵ֑דֶן וְהֶעָרִ֧ים הֶחֳרֵב֛וֹת וְהַֽנְשַׁמּ֥וֹת וְהַנֶּהֱרָס֖וֹת בְּצוּר֥וֹת יָשָֽׁבוּ׃וְיָדְע֣וּ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר יִֽשָּׁאֲרוּ֮ סְבִיבוֹתֵיכֶם֒ כִּ֣י ׀ אֲנִ֣י יְהוָ֗ה בָּנִ֙יתִי֙ הַנֶּ֣הֱרָס֔וֹת נָטַ֖עְתִּי הַנְּשַׁמָּ֑ה אֲנִ֥י יְהוָ֖ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי׃כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה ע֗וֹד זֹ֛את אִדָּרֵ֥שׁ לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לַעֲשׂ֣וֹת לָהֶ֑ם אַרְבֶּ֥ה אֹתָ֛ם כַּצֹּ֖אן אָדָֽם׃כְּצֹ֣אן קָֽדָשִׁ֗ים כְּצֹ֤אן יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ בְּמ֣וֹעֲדֶ֔יהָ כֵּ֤ן תִּהְיֶ֙ינָה֙ הֶעָרִ֣ים הֶחֳרֵב֔וֹת מְלֵא֖וֹת צֹ֣אן אָדָ֑ם וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

ונקטותם בפניכם על עוונותיכם

בפרקנו מתאר הנביא יחזקאל את הגאולה והטהרה של עם ישראל באחרית הימים. הנביא מציין את חילול ה' שנוצר בהיות בני ישראל בגלות. אחר כך הוא מכריז "ולקחתי אתכם מן הגויים... וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם... ונתתי לכם לב חדש... ואת רוחי אתן בקרבכם... והושעתי אתכם מכל טומאותיכם"(יחזקאל לו כד-כט). לבסוף בא הפסוק שבו אנו מעיינים הפעם, "וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים ונקטותם בפניכם על עוונותיכם ועל תועבותיבם"(יחזקאל לו לא). ניתן כאן שני הסברים למילים "ונקטותם בפניכם", מכל אחד מהם נוכל ללמוד פן אחר של תהליך הענישה המביא לתשובה אמיתית.

הרד"ק פירש: " 'ונקטותם בפניכם' - תהיו נכרתים בעיני עצמכם כשתזכרו עוונותיכם". והרחיב ההסבר בדרך זו במצודת דוד: "וכאשר תזכרו דרכיכם הרעים אז תכרתו בעיני עצמכם. רצוני לומר: אתם תשפטו הכריתה על עצמכם, בעבור הרעות שעשיתם, ותאמרו שבדין נִכְרַתֶּם בגולה". יסוד זה, שהאדם שופט את עצמו, נלמד ממקרים מפורסמים בתנ"ך. נתן הנביא בא לדוד בתוכחה על חטאו עם בת שבע והריגת אוריה בסיפור כבשת הרש. רק אחרי שדוד גזר את הדין, אומר לו נתן "אתה האיש"(שמואל ב יב ז). גם יואב משתמש בתכסיס דומה ושולח לדוד אישה חכמה מתקוע המציגה בפניו מקרה מבוים על ריב בין בניה, ורק אחרי שדוד פוסק את פסקו, הוא הבין שמדובר בו ובבנו אבשלום שגורש מהבית.

בדרך זו יש מפרשים את התנכרות יוסף לאחיו עד שהביאם לומר "והיה בראותו כי אין הנער ומת"(בראשית מד לא), ורק אז אמר להם יוסף "אני יוסף, העוד אבי חי"(בראשית מה ג). כלומר, אם אתם באמת דואגים לאבא כדברכם, מדוע מכרתם אותי. על פי זה אמר אבא כהן ברדלא במדרש "אוי לנו מיום הדין... לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר: 'אוכיחך ואערכה לעיניך'(תהילים נ כא)"(בראשית רבה צג). וכוונתו לאותו רעיון שלעתיד לבוא כל אדם ישפוט את משפט הרשע, ורק אח"כ יגלו לו שבעצם שפט את עצמו "כל אחד ואחד לפי מה שהוא"! זהו "ונקטותם בפניכם", תשפטו את עצמכם, תודו שהייתם חייבים כליה [ועיין בית הלוי פרשת ויגש].

לכאורה, היתרון של תוכחה בדרך זו, של הבאת הנידון לשפוט את עצמו בלא שירגיש בכך, הוא פשוט. בדרך זו אין הנדון יכול לערער ולהתמרמר על גזר הדין הקשה, שהרי הוא עצמו סבור שזהו העונש המתאים ומה לו להתלונן. אמנם במציאות, גם במקרים אלה יכולה הנגיעה להטות את לב השופט-הנידון לומר שהמשפט שבו חרץ את הדין אינו דומה למקרה שלו וממילא הוא ראוי ליחס אחר.

אולם רש"י מפרש שהפועל מציין בושה " 'ונקטותם בפניכם' - תנקטו בעצמכם בבושתכם על הגמול הרע אשר גמלתם לפני". וכן במהר"י קרא: "אז אתם תהיו נקלים בעיני עצמכם, ומטילים רוק בפניכם שאתם מבזים עצמכם על מעשיכם הרעים"! הבושה היא אבן יסוד הן בתהליך הענישה והן במעשה התשובה. ואת שניהם מזכיר יחזקאל בנבואתו.

ואכן בת הזוג של 'בושה', 'חרפה', נזכרת בקשר לעונש בפסוק הקודם: "למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגויים"(יחזקאל לו ל). מצב של רעב בגויים, מצב של גלות וחסרון כל, מהווה חרפה לעם ישראל. זוהי בעצם ההשלכה של הנבואה שעיקרה חילול ה' הנורא שנגרם כתוצאה מהגלות, "ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו"(יחזקאל לו כ). חרפת עם ישראל בארץ היא חילול ה' בעליונים. כך גם בנביאים אחרים "וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד"(ישעיהו נד ח). הרעיון מודגש מאוד במגילת איכה בפי ירמיהו "הביטה וראה את חרפתנו"(איכה ה א), ועוד. ספר הכוזרי נקרא במקורו "ספר ההגנה על הדת הבזויה", כי אכן יותר משפגעה הגלות במצב הגשמי של ישראל היא הסירה את כבודם והייתה להם לחרפה.

גם העונש הרוחני, עונש הגהינום, קשור ביסוד הבושה. אותה אש של גהינום המתוארת בנביא "ואשם לא תכבה"(ישעיהו סו כח), מוסברת שם בסוף הפסוק "והיו דראון לכל בשר". וכן מצאנו בדניאל "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם"(דניאל יב ב), וגם בירמיהו חוזר הרעיון "האותי הם מכעיסים נאום ה', הלוא אותם למען בושת פניהם"(ירמיהו ז יט). אכן אחרי שהאדם יעלה במדרגה ויבין במבט האמת, מבט שנולד בו אחרי טבילתו במי הטהרה של ה' והלב החדש שניתן בו, את חומרת מעשיו, הוא יבוש מאוד במה שעשה בעולם הזה. ואפשר שלזה כיוון ר' חנינא, "מלמד שכל אחד ואחד נכווה מחופתו של חבירו, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה"(בבא בתרא עה.). וכן דרש ר' יהושע בן לוי על הפסוק "ישובו יבושו רגע"(תהילים ו יא), "אין הקב"ה מקלל את הרשעים אלא בבושה"(מדרש תהילים פו ו).

כדי למנוע את בושת העונש יש לשוב בתשובה, ואחד מיסודותיה הוא יסוד הבושה. וכך כתב רבינו יונה: "העיקר השישי – הבושה. כענין שנאמר 'בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי'(ירמיהו לא יח), 'כיסתה כלימה פני'(תהילים סט ח), 'למען תזכרי ובושת'(יחזקאל טז סג). ואמרו רבותינו ז"ל 'העושה דבר ומתבייש ממנו - מוחלין לו על כל עוונותיו'(ברכות יב:). והאריך שם להסביר כמה ענייני תשובה הקשורים לבושה כגון דאגה, כניעה, שפלות, וכל אחד מהם מוסיף רכיב שונה על הבושה הבסיסית של החוטא השב בתשובה.

"ונקטותם בפניכם על עוונותיכם" הוא איפוא דיבור הנושא בחובו שני מסרים. יש בו גם תיאור של עונש הבושה הנוראה אשר תכסה את העם, וכשתינתן בו רוח חדשה לא ידע אנה להוליך את חרפת חטאיו. אבל יש בו רמז שאפשר גם למנוע את הבושה: אם יחזרו בתשובה ויבושו במעשיהם בעולם הזה אז יתקיים בהם "ולא יבושו עמי לעולם"(יואל ב כ).

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך