א וְאַתָּ֨ה בֶן־אָדָ֜ם קַח־לְךָ֣ ׀ חֶ֣רֶב חַדָּ֗ה תַּ֤עַר הַגַּלָּבִים֙ תִּקָּחֶ֣נָּה לָּ֔ךְ וְהַעֲבַרְתָּ֥ עַל־רֹאשְׁךָ֖ וְעַל־זְקָנֶ֑ךָ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֛ מֹאזְנֵ֥י מִשְׁקָ֖ל וְחִלַּקְתָּֽם׃ ב שְׁלִשִׁ֗ית בָּא֤וּר תַּבְעִיר֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר כִּמְלֹ֖את יְמֵ֣י הַמָּצ֑וֹר וְלָֽקַחְתָּ֣ אֶת־הַשְּׁלִשִׁ֗ית תַּכֶּ֤ה בַחֶ֙רֶב֙ סְבִ֣יבוֹתֶ֔יהָ וְהַשְּׁלִשִׁית֙ תִּזְרֶ֣ה לָר֔וּחַ וְחֶ֖רֶב אָרִ֥יק אַחֲרֵיהֶֽם׃ ג וְלָקַחְתָּ֥ מִשָּׁ֖ם מְעַ֣ט בְּמִסְפָּ֑ר וְצַרְתָּ֥ אוֹתָ֖ם בִּכְנָפֶֽיךָ׃ ד וּמֵהֶם֙ ע֣וֹד תִּקָּ֔ח וְהִשְׁלַכְתָּ֤ אוֹתָם֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הָאֵ֔שׁ וְשָׂרַפְתָּ֥ אֹתָ֖ם בָּאֵ֑שׁ מִמֶּ֥נּוּ תֵצֵא־אֵ֖שׁ אֶל־כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ ה כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֔ה זֹ֚את יְר֣וּשָׁלִַ֔ם בְּת֥וֹךְ הַגּוֹיִ֖ם שַׂמְתִּ֑יהָ וּסְבִיבוֹתֶ֖יהָ אֲרָצֽוֹת׃ ו וַתֶּ֨מֶר אֶת־מִשְׁפָּטַ֤י לְרִשְׁעָה֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְאֶ֨ת־חֻקּוֹתַ֔י מִן־הָאֲרָצ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר סְבִיבוֹתֶ֑יהָ כִּ֤י בְמִשְׁפָּטַי֙ מָאָ֔סוּ וְחֻקּוֹתַ֖י לֹא־הָלְכ֥וּ בָהֶֽם׃ ז לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה יַ֤עַן הֲמָנְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר סְבִיבֽוֹתֵיכֶ֔ם בְּחֻקּוֹתַי֙ לֹ֣א הֲלַכְתֶּ֔ם וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֖י לֹ֣א עֲשִׂיתֶ֑ם וּֽכְמִשְׁפְּטֵ֧י הַגּוֹיִ֛ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבוֹתֵיכֶ֖ם לֹ֥א עֲשִׂיתֶֽם׃ ח לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִ֥י עָלַ֖יִךְ גַּם־אָ֑נִי וְעָשִׂ֧יתִי בְתוֹכֵ֛ךְ מִשְׁפָּטִ֖ים לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִֽם׃ ט וְעָשִׂ֣יתִי בָ֗ךְ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־עָשִׂ֔יתִי וְאֵ֛ת אֲשֶֽׁר־לֹֽא־אֶעֱשֶׂ֥ה כָמֹ֖הוּ ע֑וֹד יַ֖עַן כָּל־תּוֹעֲבֹתָֽיִךְ׃ י לָכֵ֗ן אָב֞וֹת יֹאכְל֤וּ בָנִים֙ בְּתוֹכֵ֔ךְ וּבָנִ֖ים יֹאכְל֣וּ אֲבוֹתָ֑ם וְעָשִׂ֤יתִי בָךְ֙ שְׁפָטִ֔ים וְזֵרִיתִ֥י אֶת־כָּל־שְׁאֵרִיתֵ֖ךְ לְכָל־רֽוּחַ׃ יא לָכֵ֣ן חַי־אָ֗נִי נְאֻם֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ אִם־לֹ֗א יַ֚עַן אֶת־מִקְדָּשִׁ֣י טִמֵּ֔את בְּכָל־שִׁקּוּצַ֖יִךְ וּבְכָל־תּוֹעֲבֹתָ֑יִךְ וְגַם־אֲנִ֤י אֶגְרַע֙ וְלֹא־תָח֣וֹס עֵינִ֔י וְגַם־אֲנִ֖י לֹ֥א אֶחְמֽוֹל׃ יב שְׁלִשִׁתֵ֞יךְ בַּדֶּ֣בֶר יָמ֗וּתוּ וּבָֽרָעָב֙ יִכְל֣וּ בְתוֹכֵ֔ךְ וְהַ֨שְּׁלִשִׁ֔ית בַּחֶ֖רֶב יִפְּל֣וּ סְבִיבוֹתָ֑יִךְ וְהַשְּׁלִישִׁית֙ לְכָל־ר֣וּחַ אֱזָרֶ֔ה וְחֶ֖רֶב אָרִ֥יק אַחֲרֵיהֶֽם׃ יג וְכָלָ֣ה אַפִּ֗י וַהֲנִחוֹתִ֧י חֲמָתִ֛י בָּ֖ם וְהִנֶּחָ֑מְתִּי וְֽיָדְע֞וּ כִּי־אֲנִ֣י יְהוָ֗ה דִּבַּ֙רְתִּי֙ בְּקִנְאָתִ֔י בְּכַלּוֹתִ֥י חֲמָתִ֖י בָּֽם׃ יד וְאֶתְּנֵךְ֙ לְחָרְבָּ֣ה וּלְחֶרְפָּ֔ה בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר סְבִיבוֹתָ֑יִךְ לְעֵינֵ֖י כָּל־עוֹבֵֽר׃ טו וְֽהָ֨יְתָ֜ה חֶרְפָּ֤ה וּגְדוּפָה֙ מוּסָ֣ר וּמְשַׁמָּ֔ה לַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר סְבִיבוֹתָ֑יִךְ בַּעֲשׂוֹתִי֩ בָ֨ךְ שְׁפָטִ֜ים בְּאַ֤ף וּבְחֵמָה֙ וּבְתֹכְח֣וֹת חֵמָ֔ה אֲנִ֥י יְהוָ֖ה דִּבַּֽרְתִּי׃ טז בְּֽשַׁלְּחִ֡י אֶת־חִצֵּי֩ הָרָעָ֨ב הָרָעִ֤ים בָּהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר הָי֣וּ לְמַשְׁחִ֔ית אֲשֶׁר־אֲשַׁלַּ֥ח אוֹתָ֖ם לְשַֽׁחֶתְכֶ֑ם וְרָעָב֙ אֹסֵ֣ף עֲלֵיכֶ֔ם וְשָׁבַרְתִּ֥י לָכֶ֖ם מַטֵּה־לָֽחֶם׃ יז וְשִׁלַּחְתִּ֣י עֲ֠לֵיכֶם רָעָ֞ב וְחַיָּ֤ה רָעָה֙ וְשִׁכְּלֻ֔ךְ וְדֶ֥בֶר וָדָ֖ם יַעֲבָר־בָּ֑ךְ וְחֶ֙רֶב֙ אָבִ֣יא עָלַ֔יִךְ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה דִּבַּֽרְתִּי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
ואתה, עתה צוה לו שיעשה סימן אל מה שיתהוה בעיר בסוף ימי המצור, קח לך חרב חדה, ואת החרב הזה תער הגלבים תקחנה ר"ל שתעשה מן החרב תער, והעברת, השער דבוקים אל הגוף ורמז להעם שדבקם ה' אליו ועתה מעביר אותם מאתו, ושער הראש היו רגילים לגלח והיה נוול אל הנושאם וזה משל אל הרשעים, ושער הזקן היה לכבוד והוא משל אל הצדיקים (כמ"ש ישעיה ז') והנמשל שיספה צדיק עם רשע:
פסוק ב:
שלשית באור תבעיר, הוא משל אל מה שבסוף ימי המצור יכלו שליש העם ברעב ודבר בתוך העיר, ולקחת הוא משל אל שהשלישית יכה האויב בחרב סביבות העיר, והשלישית תזרה לרוח הוא משל על אלה שברחו מן האויב ונתפזרו לכל רוח, וחרב אריק אחריהם כי רבים מהם תשיגם חרב בארצות אויביהם:
פסוק ג:
ולקחת משם מעט במספר הוא משל אל מעט מדלת העם הנשארים שהשאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים תחת יד גדליה, וזה וצרת אותם:
פסוק ד:
ומהם עוד תקח כי מהם נהרגו רבים ע"י ישמעאל בן נתניה, ממנו תצא אש כי עי"ז הלכו למצרים ושם לא נשאר מהם פליטה כמ"ש ירמיה (סי' מ"ב):
פסוק ה:
כה אמר ה', מבאר הנמשל, בתוך הגוים שמתיה גוים רבים שדרו בארץ ישראל משבעה עממין ויתר גוים, וסביבותיה חוץ לא"י ארצות של מלכים אחרים:
פסוק ו:
ותמר, תחת שהיה הכונה האלהית שהיא תהיה לאור עמים בין במשפטים בין אדם לחברו בין בחקים בדברי עבודה למקום, שעז"א בתוך הגוים שמתיה, היה בהפך, כי המירה את המשפטים לרשעה יתר מן הגוים, כי הגוים היה להם משפטים שכליים שיסדו להם חכמיהם, והגם שהנימוסים האנושיים אינם מספיקים, בכ"ז אינם סותרים תמיד אל היושר, רק שנלוזים מן המשפט האלהי, אבל הם שהיה להם משפטים אלהיים ומאסו בהם עשו תמיד הפך המשפט האלהי שהוא הקצה ההפך מן הטוב, וכן בחקים שבין אדם למקום עשו הפך החקים האלהיים, ותחת שהאומות לא הפכו דברי אלהים כי לא ידעו מהם, והגם שחקיהם לא טובים לא יסדו אותם בכונה שיהיה הפך הטוב ולא סרו במזיד ובשאט נפש, (והגוים שלא היה להם מלכות מיוחדת היה להם משפטים גרועים מן הארצות שהיה להם מלך במשפט יעמיד ארץ, וישראל היו גרועים עוד יותר מהם, והארצות הרחוקים מא"י היו להם חקים משונים יותר ושל ישראל גרועים מהם):
פסוק ז:
יען ר"ל מפני שחטאת ישראל כפול, א. שלמדו מן הגוים שלא ללכת בחקי ה' ומשפטיו, וז"ש יען המנכם (למדו) מן הגויים במה שבחקתי לא הלכתם ב. שכמשפטי הגוים הטובים לא עשיתם וא"כ עשיתם דברים שלא עשה לא מאמין בדת ישראל ולא הנוהגים ע"פ דתות שכליות:
פסוק ח:
לכן הנני עליך ועשיתי בתוכך משפטים מה שאעשה יהיה בדרך משפט, ב. שיהיו באתגליא לעיני הגוים:
פסוק ט:
ג. ועשיתי את אשר לא עשיתי עונשים שלא נעשו כמוהם כמו שאתה עשית דברים שלא נעשו כמוהם. כ"ז אומר דרך כלל, עתה מפרש. יען כל תועבותיך יהיה עונשך בג' דברים:
פסוק י:
א. שלכן אבות יאכלו בנים בתוכך, זה פירוש השלישית באור תבעיר בתוך העיר ב. ועשיתי בך שפטים הוא מה שישפוט נבוכדנצר את צדקיהו ויתר הבורחים ויהרגם כמ"ש (ירמיהו נ״ב:ט׳) וידבר אתו משפטים, וזה פי' עמ"ש השלישית תכה בחרב סביבותיה, ג. וזריתי את כל שאריתך זה פי' מ"ש והשלישית אזרה לרוח:
פסוק יא:
לכן עוד הוסיף בשלש עונשים אלה להגדיל אותם וזה במה שה' גזר גז"ד בשבועה וז"ש חי אני נאום ה', וזה בעבור שטמאו המקדש, וז"ש יען את מקדשי טמאת בכל שקוציך שהעמידו גלולים בהיכל, ובכל תועבותיך יתר תועבות שחשב לקמן (ס' כ' פ' י"א), לכן גם אני אגרע חוץ ממה שיגרע בך הרעב והאויב גם אני אוסיף לגרע אותך ולא תחוס עיני:
פסוק יב:
שלשתיך, מפרש איך יוסיף בכ"א מן הג' עונשים הנ"ל, בשליש הראשון שאמר בפ' י' שאבות יאכלו בנים ברעב יוסיף גם דבר וז"ש בדבר ימותו וברעב יכלו וזה יהיה בתוך העיר כנ"ל, והשלישית, שאמר (שם) ועשיתי בך שפטים בחרב יפלו סביבותיך יהרגום חיל כשדים סביבות העיר וזה מ"ש (פסוק ב') ולקחת את השלישית תכה בחרב סביבותיה, והשלישית, שאמר (פסוק י') וזריתי את כל שאריתך לכל רוח, לכל רוח אזרה וחרב אריק אחריהם, וכמ"ש בפסוק ב':
פסוק יג:
וכלה, מפרש ע"י שהשליש הראשון שימותו בעיר יכלה אפי החיצון, וע"י שהשליש השני יפלו סביבות העיר אניח חמתי הפנימית, וע"י שהשליש השלישי יזרה לכל רוח והנחמתי, וכ"ז יהיה לתכלית שידעו כי אני דברתי שהעונש השגחיי, ושהיה העונש בקנאתי בכלותי חמתי בם, ע"י שיכלה חמתו הפנימית שאין זה ממדת רחמיו שמדתו הוא שלא יעיר כל חמתו, ידעו שזה בא מסבת הקנאה שקנא על כבוד המקדש כמ"ש יען את מקדשי טמאת:
פסוק יד:
ואתנך, ומזה יתחיל לפרש מ"ש בפסוק ד' ומהם עוד תקח והשלכת אותם אל תוך האש וכו' ממנו תצא אש אל כל בית ישראל, שאתנך לחרבה ולחרפה בגוים אשר סביבותיך שהנשארים אחרי מות גדליה הלכו למצרים ונתפזרו ביתר ארצות, והיו לחרבה ר"ל שנהרגו בחרב נבוכדנצר במצרים והנשארים היו לחרפה:
פסוק טו:
והיתה חרפה וגדופה, ר"ל החרפה והגדופה שלך מה שיחרפו ויגדפו אותך, זה יהיה מוסר ומשמה לגוים אשר סביבותיך, שיענשו על מה שמגדפים קדושת ישראל, ויש הבדל בין חרפה ובין גדופה, שהמגדף הוא מחרף דבר שיש בו קדושה, ור"ל החרפה תהיה מוסר, והגדופה תהיה משמה לגוים, שע"י מה שיחרפו אותך על רוע מעשיך ראוי שיקחו מוסר איך ענש ה' אותך על רוע המעשים, אבל במה שיגדפו גם תורתך ואת אלהי ישראל עי"ז יהיו שממה ויענשו ע"ז כי היה להם לקחת מוסר ולדעת אשר בעשותי בך שפטים באף ובחמה ובתוכחת חמה שהיו שפטים רעים ע"י אף נגלה וחמה נסתרת וע"י תוכחות מגולות שידעו כולם כי שפכתי חמתי עליהם הלא מזה היה להם לדעת שאני ה' דברתי ושהוא עונש השגחיי, ולא היה להם לגדף את אלהי ישראל ותורתם:
פסוק טז:
בשלחי מבאר איך היה להם להאומות להכיר שהעונש שבא על ישראל הוא השגחיי ושבא בתוכחות חמה, ר"ל שיש הוכחות רבות על חמת ה', ושאין הרעה טבעיית או מקרית, וזה יוכר משתי הכרות, א. שאם תבא על ישראל רעה שתבא גם על האומות יראו שבאה על ישראל בהפלגה יותר, וז"ש בשלחי את חצי הרעב הרעים בהם אשר היו למשחית באו"ה, אז יראו כי בעת אשר אשלח אותם לשחתכם ר"ל עת שאת הרעב ששלחתי על או"ה אשלח על ישראל אז ורעב אוסיף עליכם יבא בתוספת מאשר בא על האומות ושברתי לכם כל מטה לחם לגמרי, וזה ראיה שבא עליכם בהפלגה ע"י ההשגחה, (הוכחה ב') מצד שעל או"ה לא שלח רק רעה אחת רעב לבדו, אבל על ישראל ילוה אל הרעב עוד רעות אחרות, וז"ש ושלחתי עליכם רעב וחיה רעה ודבר וכו' ומזה ראוי לדעת כי אני ה' דברתי שאין הרעה מקרית רק בא ע"י דבור ה' וגזרתו: