טומאת מקדש וקודשיו - פגם האמונה

לָכֵ֣ן חַי־אָ֗נִי נְאֻם֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ אִם־לֹ֗א יַ֚עַן אֶת־מִקְדָּשִׁ֣י טִמֵּ֔את בְּכָל־שִׁקּוּצַ֖יִךְ וּבְכָל־תּוֹעֲבֹתָ֑יִךְ וְגַם־אֲנִ֤י אֶגְרַע֙ וְלֹא־תָח֣וֹס עֵינִ֔י וְגַם־אֲנִ֖י לֹ֥א אֶחְמֽוֹל׃
(יחזקאל ה יא)

ואמרו חכמים:

קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה, שכל עבירות שבתורה מתכפרות בשעיר אחד (שנשלח לעזאזל), וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרת בשלושים ושנים שעירים (של ראש חודש, מועדים ויום הכפורים). כל עבירות שבתורה מתכפרות פעם אחת בשנה (בשעיר לעזאזל), וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרת בכל חודש וחודש, שנאמר: "לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוהים אִם לֹא יַעַן אֶת מִקְדָּשִׁי טִמֵּאת בְּכָל שִׁקּוּצַיִךְ וּבְכָל תּוֹעֲבֹתָיִךְ, וְגַם אֲנִי אֶגְרַע וְלֹא תָחוֹס עֵינִי, וְגַם אֲנִי לֹא אֶחְמוֹל"(יחזקאל ה יא) - קשים היו שיקוצים שעשית והתועבות, וטומאת מקדש קשה מכולן.
(תוספתא שבועות א ג)

נרחיב מעט בביאור העניין:

קרבנות רבים נועדו לכפרת טומאת מקדש וקודשיו: בכל ראש חודש ובכל מועד נצטווינו להקריב שעיר לחטאת, כדי לכפר על טומאת מקדש וקודשיו. אלא שחטאות אלה מכפרות על טמא שלא ידע מטומאתו, ונכנס למקדש או אכל מבשר הקודשים. אבל אין בכוחן לכפר על מי שלאחר מעשה נודע לו שהיה טמא. על כך היה מכפר שעיר החטאת החיצוני של יום הכיפורים. אבל אין בכוחו לכפר על מי שידע שהוא טמא ובזדון נכנס למקדש או אכל מבשר הקודשים, ועל כך כיפרו הפר והשעיר שדמם הוזה בקודש הקודשים, הפר על הכהנים והשעיר על ישראל.

חטאי טומאת מקדש וקודשיו מבטאים את פגם האמונה, שממנה נובעים כל החטאים והתועבות. מפני שכאשר אמונתו של האדם טהורה בלא שום סיג ופגם, הוא דבק במידותיו של הקב"ה, והחיים שבו מתגברים, וכל רצונו מופנה להוסיף חיים וברכה בעולם על פי הדרכת התורה, ויצר הרע אינו יכול לו. אבל כאשר יש פגם באמונתו, כנגד אותו הפגם נוצר ניתוק בין רצונו לאמונה, והוא סבור שכדי לשמוח בחייו יצטרך לפעול בניגוד להדרכת התורה, והיצר הרע שכנגד אותו פגם מתגבר עליו ומחטיאו.

אפשר לומר שכאשר יש לאדם תפישה מוטעית באמונה, הרי הוא נחשב כמי שנכנס בטומאה למקום המקדש. שכן המחשבה על האמונה כמוה ככניסה לקודש, וכאשר יש לו טעויות ופגמים בתפישת האמונה, מחמת שלא למד תורה כראוי או מחמת מידותיו הרעות, הוא נכנס בטומאה למקדש האמונה. ואם הוא מתעצם לפעול על פי אמונתו המוטעית, הרי הוא כאוכל מבשר הקודשים בטומאה.

ויש בזה כמה מדרגות: בדרך כלל אדם חושב על ענייני אמונה ופועל מכוחה, בלא לשים לב שאמונתו אינה מלובנת כראוי, ועל כך מכפרים שעירי ראשי חודשים ושעירי המועדות. ולעיתים אדם אינו שם לב לפגמים ולסתירות שבאמונתו, אבל לאחר מעשה, הוא יודע שעדיין לא ליבן את אמונתו כראוי. והוא זקוק לכפרה גדולה יותר, ושעיר החטאת החיצון של יום הכיפורים מכפר עליו.

אולם כל אדם מגיע לפעמים למצבים שבהם הוא מתעורר לחשוב על תכלית חייו, על משמעותם הפנימית, על התפקיד שיש לו בעולם. ואם באותם זמנים, למרות שהוא יודע שאמונתו אינה מזוככת ומלובנת כראוי, הוא ממשיך בשגרת חייו ואינו ניגש להתעמק בתורה, לזכך את מידותיו, וללבן את אמונתו כראוי, הרי הוא כטמא שנכנס בזדון למקדש. ואם הוא מתעצם להתחזק בדרכו הקודמת על סמך אמונתו הפגומה בלא לערוך חשבון נפש, הרי הוא כטמא שאוכל בזדון מבשר הקודשים. וזה החטא הנורא ביותר, כי בעטיו האדם מאבד את עולמו. אור אלוקי האיר פתאום בנשמתו, לרגע הוא נכנס למקום המקדש שבנשמתו, אבל במקום לטהר עצמו, ללבן את אמונתו ולכוון את חייו, הוא נותר בטומאתו והמשיך בשגרת חייו. לכן רק הפר והשעיר שדמם הוזה בקודש הקודשים יחד עם התשובה, יכולים לכפר על כך.

באדיבות הרב, מתוך ספרו 'פניני הלכה – ימים נוראים'