פסוק ג:כי נבהלו מפני הבושה זה דבר פשוט שלא היה צריך רש״י לטרוח ללמדנו זה ועוד אמאי קאמר הבושה בה״א הידיעה אלא נר׳ כוונת הרב כמ״ש בחגיגה רבי אלעזר כי הוה מטי להאי קרא בכי ומה תוכחה של ב״ו כך וכו׳ וז״ש רש״י שהוצרך הכתוב לכתוב כי נבהלו מפניו דהוה סגי למכתב ולא יכלו וכו׳ דדבר פשוט הוא שלא יכלו לפי שנבהלו אלא מ״ה כתבו מפני שמכאן נלמוד מוסר ליום הדין אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה והיינו דקאמר מפני אותה הבושה הידועה לכך כתבו:
פסוק ד:גשו וכו׳ נסוגים וכו׳ פי׳ דק״ל דהא התם הוו קיימי ומאי קא״ל גשו נא אלא מוכרח שהיו נסוגים לאחור ומשום דק״ל דא״כ למה לא הלך הוא אחריהם שבזה היה מראה להם חבה יתירה טפי ומשני לפי שפרע את עצמו להראות להם שהוא מהול והם היו נמשכים כלפי חוץ ולא היה יכול לילך אחריהם משום צניעות ולכך קראם שיגשו אליו בהצנע:
פסוק ו:כי זה וכולי עברו וכו׳ שני דברים בא רבינו ליישב חד מה שייך מלת זה הכא ועוד מהו הרעב בה״א הוי ליה לומר כי זה שנתים רעב וכולי לכך פירש דה״ק כי זה כלומר בזמן הזה כבר עברו שנתים מהרעב הידוע לי שגזר הקדוש ברוך הוא להיות שבע שנים:
פסוק ט:ועלו וכולי א״י גבוהה וכו׳ שאם אין הכוונה אלא כלפי מצרים שהיתה א״י גבוהה ממנה הא קא חזו לה ומה צורך לומר בל׳ עלייה אלא דקמ״ל דמכל העולם נמי שייך ל׳ עלייה לפי שגבוהה מכל הארצות:
פסוק יב:והנה וכו׳ בכבודי וכו׳ ק׳ דמאי ראיה היא זו לידע שהוא יוסף לפי שהיו רואים בכבודו ומתוך הל׳ משמע להדיא שלראיה היה א״ל כך וע״ק מהו בכבודי בב׳ הול״ל כבודי וע״ק על ראיית המילה דדילמא מצרי הוה שהרי כלם נימולים היו שכך גזר יוסף כדפירש״י בפ׳ דלעיל וע״ק מהו היתור של מלת ככם הול״ל שאני מהול ותו לא וע״ק במ״ש בלה״ק דדילמא גוי מארץ כנען הוה שכלם מדברים בלה״ק וכמו שטען הרמב״ן ז״ל וע״ק מהו כי פי המדבר הול״ל כי אני מדבר וכו׳ דמעיקרא נתן ראייה שיביטו באופן ובענין כבודו שלא בא ע״צ המקרה וההזדמן בפרט נגד נימוסי מצרים אלא הכל היה בשכר צדקתו וכמ״ש רז״ל יוסף משלו נתנו לו פה שלא נשק לעבירה ועל פיך ישק כל עמי צואר שלא דבק וישם רביד ידים שלא משמשו ויתן אותה וכו׳ רגלים שלא פסעו וכו׳ וירכב אותו וכו׳ מחשבה שלא הרהר וכו׳ ויקראו לפניו וכו׳ ש״מ שאני יוסף אחיכם הצדיק וזהו דיוק בי״ת של בכבודי ואכתי אין זו ראיה דדילמא חד מחסידי א״ה הוה לכך מוסיף ראיית המילה וליכא למימר דילמא מצרי שהרי אני מהול ככם כלו׳ שאין מילתי כמילת המצריים בעל כרחם בשביל הרעב שהרי אני הוא הגוזר עליהם וא״כ מי גזר כן עלי ועוד שנרא׳ בחוש העיון שאין החבורה מזמן קרוב משנה אחת או שנתים בקירוב אלא ככם שניכר שהיא חבורה ישנה מזמן הקטנו׳ וכ״ת אכתי דילמא חד מבני ישמעאל הוא דאע״ג דלא מיפקדי במילה מנהג אביהם בידיהם כדחזי׳ דעד היום הזה אכתי לא בטליהו בני ישמעאל א״נ משאר בני הפילגשים לכך קאמר ראיית הלה״ק ואם מבני ישמעאל או מבני קטורה הוא היה מדבר בלשונם וכ״ת חד מארץ כנען הרי אינם נימולים ועוד זהו דיוק כי פי וכו׳ כלו׳ שאני מדבר בענייני קדש ובסודות התורה דבמ״ש כי למחיה שלחני אלהים לפניכם רמז להם דבר גדול כדאי׳ בס׳ עשרה מאמרות להוציא ולברר ניצוצות הקדושה ולפניכם ר״ל טרם ביאתכם לקיים גזרת בין הבתרים דאל״כ האי לפניכם יתירא הוא:
פסוק יב:ועיני וכולי השוה וכו׳ הק׳ הש״ח בשם נח״י דא״כ מאי קישור יהיה לזה כי פי המדבר וכו׳ ואפ׳ לומר דהקישור הוא דלהיות כי פי המדבר וכו׳ שאני מבני ישרא׳ לכך דעו בודאי שאין בלבי שנאה עליכם שזה א׳ מסימני אומה זו כדחזי׳ גבי גבעונים שלא מחלו כתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה:
פסוק יד:ויפל וכו׳ שני מקדשות וכו׳ לאו מל׳ רבים דצוארי נפ״ל כמ״ש הרא״ם מל׳ המדרש שכבר הק׳ הנח״י ממ״ש רש״י גופיה בפ״ק דמגילה דל״ג לשון זה וכי כמה צוארים הי״ל וכו׳ שכן דרך הכתוב בל׳ צואר כמו על חלקת צואריו אלא נ״ל דע״כ ליכא למימר שלשאר אחיו נשק ולבנימין לא נשק דאטו יציבא בארעא וכו׳ אלא ע״כ כי כתיב בתר הכי וינשק לכל אחיו גם בנימין בכלל וה״ט דלא כתיב לשאר אחיו וא״כ ה״נ מאי דכתיב ויבך עליהם הוי נמי בנימין בכלל וק׳ דאמאי בכה על בנימין ב״פ אלא ע״כ לומר שהבכי הראשון היה על רמז איזה דבר ומדאפקיה קרא בל׳ צואר למדו דעל בה״מ מיירי שנק׳ צואר כדכתיב צוארך כמגדל השן ומה שדרשו ב׳ מקדשות היינו מדכתיב נפילה ובכיה דבחרבן ראשון שייך בכיה כדכתיב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו אבל לא מקרייא נפילה לפי שיש אחריה קימה מעצמה אבל חרבן שני קרי ליה נפילה כדכתיב נפלה לא תוסיף קום וכו׳ דאין לה קימה מעצמה אלא ע״י הקב״ה והקדים הנפילה שהוא חרבן בית שני דטפי חמיר וביוסף לא כתיב אלא בכיה לפי שבמשכן שילה נמי לא שייך נפילה דממילא הו״ל קימה אחר כך בבית עולמים ועוד שלא היה שם גלות בחרבן שילה:
פסוק טז:והקול וכו׳ וזהו ל׳ וכו׳ אמנם הענין א׳ דהכא נמי ר״ל שעבדיו ובני ביתו של פרעה הם השומעים ומיהו מאחר שכאן כתיב נשמע מבנין נפעל נוכל לפ׳ בית כפשוטו וכמ״ש הרא״ם ז״ל אך מה שהוסיף עוד לומר דמכיון שבפ׳ דלעיל הודיענו ששמעו עבדיו ובני ביתו ענין התועדות יוסף אל אחיו שוב א״א לפ׳ גם זה לעבדיו ובני ביתו הילכך ע״כ לומר שזה ל׳ בית ממש והוא בית פמלייתו לא עבדיו ובני ביתו ע״כ אין זה הכרח כלל במ״ש דלעיל לא כתיב רק ששמעו קול הברה אבל לא ידעו מה הוא ולא בא הכתוב שם אלא להודיע שצעק בבכייתו בקול גדול כ״כ באופן ששמעו בני בית של פרעה וכאן בא הכתוב לספר ששמעו קול הבשורה שבאו אחי יוסף ומה ענין זה אצל זה:
פסוק יח:את טוב וכו׳ ניבא וכו׳ אע״ג דכבר פירש דר״ל ארץ גושן מ״מ אפשר דאיכא למדרש תרתי משום דכפל דאיכא בקרא ואכלו את חלב הארץ ומיהו מל׳ רש״י נר׳ דתרווייהו מפ׳ על טוב ארץ מצרים לכך נר׳ דאה״נ שכוונת פרעה היתה לומר להם שיתן להם אחוזה במיטב הארץ שהוא ארץ גושן אלא מיהא מדהו״ל לומר את מיטב ארץ מצרים שכך לישנא דקרא וכדכתיב לקמן ויתן להם אחזה וכו׳ במיטב הארץ וכדאשכחן נמי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם והכא יצא מפיו לשון טוב ש״מ נמי דניבא שכל טוב מצרים יהיה להם ואע״ג דלפי פי׳ רש״י כבר הבטיח פרעה לתת להם את ארץ גושן מ״מ הוצרך יוסף אח״כ ללמד לאחיו שיאמרו לפרעה רועה צאן עבדיך וכו׳ בעבור תשבו בארץ גושן לפי שהיה יוסף מכיר בפרעה היותו מבטיח ואינו עושה ועוד אפשר שכאן אמר פרעה שיתן להם ארץ גושן לאחוזה להיות למרעה לבהמתם לפי שהיא ארץ מרעה ומיהו לעולם שהם לא תהיה עיקר דירתם שם בגושן רק במצרים אצלו ובגשן יהיו מרעים בהמתם על ידי רועים ויוסף אחר כך לימדם שיאמרו שהם אינם בקיאים במלאכה אחרת אלא הם עצמם רועים בעבור ישבו בארץ גושן:
פסוק כג:שלח כזאת כחשבון וכו׳ פי׳ דק״ל אמאי כתיב כזאת יתורא הול״ל ולאביו שלח עשרה חמורים וכו׳ ולכך פי׳ שהכתוב בא להודיע שמה ששלח לו עשרה חמורים נושאים וכו׳ לא היה על צד המקרה וההזדמן ולא מפני צורך דבין למ״ש בגמ׳ שהיה יין ישן ובין לדברי האגדה גריסין של פול לא היה צורך לריבוי גדול כזה עשרה חמורים בפרט שלא היה צריך אלא לדרך דכוונתו היתה לשלוח לו איזה רמז בחשבון הזה והרמז הוא זה מבואר בזהר פ׳ בלק באילין כתרין תתאין אית ימינא ואית שמאלא מסטרא דימינא חמרי ומסטרא דשמאלא אתני ותאנא עשרה אינון לכל סטר ובג״כ רמז יוסף לאבוי וכו׳ ע״ש והיתה כוונתו שלא יירא מרדת מצרים דכל אינון כתרין תתאין כבר איהו כפיף לין תחתוי ובזה יש להבין בין מאי דקאמר בגמ׳ ששלח לו יין ישן ובין מ״ש באגד׳ גריסין של פול והיינו שידוע שאין נכפה הדין ונמתק אלא בשרשו ויין ידוע שה״ס דין ויין ישן הוא למעלה בבינה דדינין מתערין מינה ושם ה״ס יין המשומר בענביו ובזה נכפין כל דינין וקליפין בישין דמסטר׳ דימנא וגריסין של פול הם דינין תתאין דמל׳ כדאי׳ בסבא דמשפטים כד תהכון לגבי טינרא דעלמא סמיך עליה אדכרו ליה יומא דתלגא דאזדרעו פולין א״ב גוונין וכו׳ ע״ש. וה״ס שם ב״ן שהוא מלכות ובה נכפין דינין וקליפין בישין תתאין דמסטר שמאלא:
פסוק כד:אל תרגזו לא תתעסקו וכו׳ הניח רש״י הפשט לאחרונה משום דק׳ דא״כ לא שייך תיבת בדרך דמשמע בדרך הוא שלא יריבו הא בעיר יריבי ועוד שכל זה כבר אמרו להם לעיל ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם וכו׳ לכן מייתי דרכי המדרש והנה לפי׳ ראשון ק׳ מ״ש שיוסף הוצרך להזהיר להם דבר זה מה שלא מצינו שהוצרך יעקב להזהירם ועוד יש לדקדק דהול״ל הלכות ומאי הלכה ומאי בדבר הלכה בהלכה הול״ל ונראה לפי שיוסף הגיד להם ההלכה שבה פירש מאביו בפ׳ עגלה ערופה וכדלקמן והיו צריכים לחזור עליה בדרך כדי שלא ישכחוה בענין שידעו לתת סימן יפה לאביהם מש״ה הוצרך להודיעם דאפ״ה שצריכים לחזור עליה מ״מ לא יחזרו אלא דרך גירסא בעלמא ולא במשא ומתן ובפלפול וזמ״ש בדבר הלכה דההלכה ילמדוה ודאי בדרך אבל לא יתעסקו בדבר הלכה וכדמסקי׳ בגמ׳ דתענית הא למגרס והא לעיוני ומשום דלפי׳ זה ק׳ דכיון שהרוגז קאי על הדרך כלומר יעשו באופן שמרגז עליהם הדרך א״כ לא הול״ל אל תרגזו בדרך אלא אל תרגיזו הדרך מש״ה מייתי פי׳ אחר מהמדר׳ וה״פ אל תרגזו הוא דבר א׳ כלו׳ אל תעשו פסיעה גסה כדי למהר לבשר לאביו ובדרך מלתא באפי נפשה היא דליכא לפרשו מחובר לדרשה דפסיע׳ דאם כן משמע דבדרך הוא דאסור פסיעה גסה אבל בעיר לא וליתא א״ו מלתא באפי נפשה הוא ור״ל שילכו בדרך הנכון דהיינו ליכנס בחמה לעיר ולפי׳ זה נמי מלבד הדוחק דצריכים למפסק קרא ולפ׳ דתרתי קאמר עוד לו דליכא שום משמעות לרוגז על נטילת מאור העינים שנמשך מפסיעה גסה לכך מייתי תרווייהו:
פסוק כז:את כל וגומר סימן וכו׳ ממה שתפס רש״י אלו שתי תיבות את כל וגומר ש״מ דמהכא הוא דקא דריש לי׳ דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ור״ל שלא דיברו אלא דבר אחד מכל דברי יוסף ומיד האמין כיון ששמע אותו הדבר ומה היה זה הדבר אלא מוכח שאיזה סימן נתן להם וממה דסמך וירא את העגלות וכו׳ דרשו דהסימן שהיה בפ׳ עגלה ערופה והא דכתיב עגלות בל׳ רבים אפשר שהענין היה כך דהא ודאי לא מסתבר שעד אותה שעה לא לימד יעקב דין עגלה ערופה שהרי כל מה שלמד משם ועבר מסר לו כדילפי׳ מבן זקונים אלא נוכל לומר שכשהלך יעקב ללוות את יוסף דמסתמא לא פטרו בלא לויה [וכמ״ש ג״כ הנח״י] הגיעו למקום שהיה מכוון בין שתי עיירות ואז שאל יוסף את אביו כה״ג מאי אם נמצא הרוג מכוון בין שתי עיירות מי מביא עגלה ערופה הקרובה אמר רחמנא והכא תרתי קרובות נינהו ובודאי שיעקב השיבו דהך מלתא במחלוקת אם אפשר לצמצם או אי אפשר לצמצם דאם נימא אפ׳ לצמצם דשתיהן מביאות שתי עגלות ואי נימא דא״א לצמצם שתיהן מביאות עגלה א׳ בשותפות ופלוגתא דר״א ורבנן היא בפרשת עגלה ערופה וזהו עגלו׳ בל׳ רבים ששלח לו:
פסוק כז:ותחי וגומר שרתה וכו׳ דאי כפשוטו לא הול״ל אלא ותחי רוחו דהא חזי׳ שעל יעקב מדבר אלא לדרשא:
