א וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃ ב וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃ ג וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃ ד וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה׃ ה וְעַתָּ֣ה ׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃ ו כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִּֽיר׃ ז וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃ ח וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכָל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ט מַהֲרוּ֮ וַעֲל֣וּ אֶל־אָבִי֒ וַאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יוֹסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָד֖וֹן לְכָל־מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַֽל־תַּעֲמֹֽד׃ י וְיָשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ־גֹּ֗שֶׁן וְהָיִ֤יתָ קָרוֹב֙ אֵלַ֔י אַתָּ֕ה וּבָנֶ֖יךָ וּבְנֵ֣י בָנֶ֑יךָ וְצֹאנְךָ֥ וּבְקָרְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃ יא וְכִלְכַּלְתִּ֤י אֹֽתְךָ֙ שָׁ֔ם כִּי־ע֛וֹד חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים רָעָ֑ב פֶּן־תִּוָּרֵ֛שׁ אַתָּ֥ה וּבֵֽיתְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃ יב וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹא֔וֹת וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי־פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם׃ יג וְהִגַּדְתֶּ֣ם לְאָבִ֗י אֶת־כָּל־כְּבוֹדִי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֑ם וּמִֽהַרְתֶּ֛ם וְהוֹרַדְתֶּ֥ם אֶת־אָבִ֖י הֵֽנָּה׃ יד וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִנְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו׃ טו וַיְנַשֵּׁ֥ק לְכָל־אֶחָ֖יו וַיֵּ֣בְךְּ עֲלֵיהֶ֑ם וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן דִּבְּר֥וּ אֶחָ֖יו אִתּֽוֹ׃ טז וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו׃ יז וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֱמֹ֥ר אֶל־אַחֶ֖יךָ זֹ֣את עֲשׂ֑וּ טַֽעֲנוּ֙ אֶת־בְּעִ֣ירְכֶ֔ם וּלְכוּ־בֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ יח וּקְח֧וּ אֶת־אֲבִיכֶ֛ם וְאֶת־בָּתֵּיכֶ֖ם וּבֹ֣אוּ אֵלָ֑י וְאֶתְּנָ֣ה לָכֶ֗ם אֶת־טוּב֙ אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאִכְל֖וּ אֶת־חֵ֥לֶב הָאָֽרֶץ׃ יט וְאַתָּ֥ה צֻוֵּ֖יתָה זֹ֣את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם עֲגָל֗וֹת לְטַפְּכֶם֙ וְלִנְשֵׁיכֶ֔ם וּנְשָׂאתֶ֥ם אֶת־אֲבִיכֶ֖ם וּבָאתֶֽם׃ כ וְעֵ֣ינְכֶ֔ם אַל־תָּחֹ֖ס עַל־כְּלֵיכֶ֑ם כִּי־ט֛וּב כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָכֶ֥ם הֽוּא׃ כא וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֥ם יוֹסֵ֛ף עֲגָל֖וֹת עַל־פִּ֣י פַרְעֹ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּֽרֶךְ׃ כב לְכֻלָּ֥ם נָתַ֛ן לָאִ֖ישׁ חֲלִפ֣וֹת שְׂמָלֹ֑ת וּלְבִנְיָמִ֤ן נָתַן֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת כֶּ֔סֶף וְחָמֵ֖שׁ חֲלִפֹ֥ת שְׂמָלֹֽת׃ כג וּלְאָבִ֞יו שָׁלַ֤ח כְּזֹאת֙ עֲשָׂרָ֣ה חֲמֹרִ֔ים נֹשְׂאִ֖ים מִטּ֣וּב מִצְרָ֑יִם וְעֶ֣שֶׂר אֲתֹנֹ֡ת נֹֽ֠שְׂאֹת בָּ֣ר וָלֶ֧חֶם וּמָז֛וֹן לְאָבִ֖יו לַדָּֽרֶךְ׃ כד וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־אֶחָ֖יו וַיֵּלֵ֑כוּ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַֽל־תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ׃ כה וַֽיַּעֲל֖וּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב אֲבִיהֶֽם׃ כו וַיַּגִּ֨דוּ ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר ע֚וֹד יוֹסֵ֣ף חַ֔י וְכִֽי־ה֥וּא מֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וַיָּ֣פָג לִבּ֔וֹ כִּ֥י לֹא־הֶאֱמִ֖ין לָהֶֽם׃ כז וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל־דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת־הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם׃ כח וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד־יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק א:
רש"י ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישי' בהודעו להם לשון הרא"ם כאלו אמר ולא היה יכול יוסף להתאפק בושתם לפני כל הנצבים עליו עכ"ל משמע שהוא פי' מה שאמר רש"י לא היה יכול לסבול כו' הוא פי' שלא להתאפק וכן הוא לשון הרג"א פי' ולא היה יכול להתאפק שלא היה יכול לסבול הבושה שיתביישו אחיו לכל הנצבים עליו בהתוודע אליהם עכ"ל ואם כן יהי' פי' להתאפק לסבול ותמיהני עליהם מאד וכי שכחו האנשים האלה מה שפרש"י לעיל בפרשת מקץ ויתאפק נתאמץ והוא לשון חוזק כמו אפיקי מגינים ואיך יפרשוהו הכא לשון סובל לכך אני אומר שכוונת הפסוק מה שאמר כאן ולא יכול כו' ולא יכול יוסף להתאפק עוד לכל הנצבים כו' כלומר ולא יכול יוסף עוד כאשר התאפק כבר לכל הנצבים עליו וה"פ ולא היה יכול יוסף להתאמץ עוד מלהתוודע לאחיו כאשר התאמץ עד הנה שלא להתוודע עד הנה בשביל כל הנצבים עליו כדי שלא יתביישו ולכך ויקרא הוציאו כל איש וגו' ומה שכתב רש"י כאן לא פי' המלות רק העניין כי סמך על מה שפי' למעלה גבי ויתאפק נתאמץ נ"ל וכתב הרג"א וז"ל ותימה מה דוחקיה לרש"י לפרש ולא היה יכול להתאפק על הבושה שיגיע לאחיו בהתוודע אליהם שזה לא נזכר ולא פי' זה על הבושה שהיה מגיע עליהם כאשר חשד אותם בגניבה דהשתא הוה כמשמעו ולא היה יכול להתאפק לסבול הבושה שהיו אחיו מתביישין עתה בגניבה עכ"ל ותמיהני עליו מאד שיניח דברים פשוטים כאלה בתימה חדא דלפי פירושי שפירשתי שלא היה יכול להתאמץ עוד כאשר התאמץ כבר כו' ודאי לא יקשה זה כלל כי איך יאמר כאשר התאמץ כבר בשביל כל הנצבים עליו כו' ואם על הגניבה הרי לא נתאמץ כלל מלחושדם בפני כל הגניבה ואמר להם בפני כל הנצבים עליו מה המעשה אשר עשיתם וגו' ולפי זה אם כן פשיטא שאין מקום לקושייתו כלל אלא אפילו לפי פירושו שאמר כמשמעו ולא יכול יוסף להתאפק לסבול הבושה שהיו אחיו מתביישין עתה בגניבה ע"כ ור"ל ומפני שלא היה יכול לסבול הבושה של הגניבה לפיכך התוודע לאחיו באמת איני יודע למה לא יבוש הוא וכי בשביל שיתוודע לאחיו תסור הבושה של הגניבה אדרבה הרי כבר שמעו הכל שהיה חושד אותם בגניבה ונמצא הגביעה בידם ואם בתוך כך יתוודע אליהם ויאמר אחי אתם כדי להסיר מהם אותה הבושה לא זו שלא יכסה בזה את ערות בושתם כי גם יוסף לעצמו יבוש על בושתם שיאמרו הכל אלו הגנבים הם אחיו ודאי הוא גנב כמוהם ואיה משמעות שאמר הרב האריה שי' אלא ודאי בושת הגניבה כבר ידע יוסף שלא לחרפה היא להם כי הכל הרגישו על ידי מעשיו שבעלילה בא עליהם אבל מי יאמר לו מה תעשה באשר דבר המלך שלטן ולא היה כאן בושה אחרת רק בהתוודע אליהם:
פסוק ט:
רש"י ועלו אל אבי ארץ ישראל גבוה מכל הארצות מה שלא פרש"י כן למעלה גבי ואתם עלו לשלום אל אביכם וכן גבי והנער יעל עם אחיו משום דהתם י"ל שאינו לשון עלייה ממש אלא שיפדו מצרתם שלא יחזיק בם לעבדים וזהו עליותם אבל כאן יש לדקדק ועלו למה לי לא היה לו לומר רק מהרו אל אבי אלא ה"ק אף על פי שהיא גבוה מכל הארצות והעולה לה ממצרים צריך לעלות דרך ההר ודרך העולה בהר שילך בנחת ולא במהרה על כן בקש מהם אף על פי כן שאתם צריכים לעלות ההר אני מבקש מכם שתעלו מהרה ואל תאחרו:
פסוק יט:
רש"י ואתה צויתה כו' זאת עשו כך אמור להם שברשותי הוא פי' דאם לא כן ואתה צוית למה לי דהא למעלה מיניה כתיב אמור אל אחיך וגו' ומינה ידע יוסף שנצטווה על זה שהרי שמע ממנו שאמר לו אמור אל אחיך וגו' אלא ה"ק ליה אמור אל אחיך זאת עשו טענו את בעירכם כו' גם אמור להם ואתה צוית וגו' כלומר תאמר להם שאתה צוית מפי לומר להם זאת עשו קחו לכם וגו':
פסוק כד:
רש"י אל תרגזו בדרך אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך. הקשה הרג"א למה הוצרך יוסף לצוותם יותר מאשר צוה אותם יעקב ועוד וכי כל השבטים לא ידעו כמו שידע יוסף עכ"ל ולא אוכל להולמו אם לא שנאמר שלא הבין כוונת רש"י במה שאמר שלא תרגז עליכם הדרך כי לפי פשט האמתי אין כאן מקום לשתי הקושיות כי פשוטו האמתי לרש"י הוא שאמר להם יוסף בלשון צוואה כאדון או בלשון בקשה אל תתעסקו בדבר הלכה כי שמא על ידי התעסקות הלכה ועומק עיונה תאחרו במלונות ובפונדקאות הרבה וגם על הדרך בהליכתה ומתוך שתהיו טרודין במחשבתכם בדבר הלכה לא תלכו בזריזות ויהיו זה סיבה שיאריכו הליכתם על דרך זמן רב והוא היה חפץ וחושק לראות פני אביו מהרה כראות פני אלקים ולכך בקש מהם או צוה עליהם שימהרו ללכת ולא ואחרו בדרך גם למען יביאו הבשורה לאביהם מהרה שהוא עודנו חי וכמו שהי' אליהם תחלת דבריו מהרו ועלו אל אבי וגו' וגם שתוכלו לחזור מהרה בעבור אראנו מהרה כי חפץ אני לראותו ולפי זה יהיו תחלת דבריו וסופם עניין אחד והוא המהירות כדי שתהיה אזהרה אחר הזהרה ובקשה אחר בקשה ולזרזם גם כן בשעת מעשה שלא יאחרו על הדרך משני טעמים למהר הבשורה לאביו וגם למהר הראייה אליו בראות פניו ולפי זה אין שום מקום לשתי הקושיות הראשונה היכן צוה אותם יעקב על זה והשניה אין הדבר תלוי בידיעה כי היה חושש שמא הם ילכו לפי תומם ולא ימהרו ולכך הוצרך לזרזם מאד ואולי כי הוא הבין הפשט כמו שמבינים הטועים שאמר להם אל תתעסקו בדבר הלכה שלא ירגז עליכם בעל הדרך ותבאו לידי סכנה ע"ד שאחז"ל ההולך בדרך ושונה ופוסק משנתו כו' הרי זה חייב בנפשו כו' ועל זה יפלו שתי אלו הקושיות אבל לא זו הדרך ולא זו העיר בכוונת רש"י ז"ל בדעת יוסף וציוויו בכאן כי מה לזה העניין בכאן שאינו אלא פשט של שטות וטעות וגם רש"י נשמר מזה ותקנו באות אחד להראות שלא יטעו בו ואמר שלא תרגז עליכם הדרך בתי"ו הנקיבה הנסתרת כי דרך לשון נקיבה כלומר הדרך תרגז ותגבר עליכם במה שתאריכו בו מאד בהליכתו עליו זמן רב ואם היתה כוונת רש"י כמו שמבינים הטועים היה לו לומר שלא ירגז עליכם הדרך ביו"ד האי"תן והיה פירושו ירגז עליכם בעל הדרך אלא וודאי טעות גמור הוא נ"ל: