להתאפק. אחר שבקש לבכות ולהתודע באשר נתייאש מקיום החלום של השתחואת השמש. כמ״ש לעיל מ״ג כ״ז. אבל לא יכול מפני הנצבים עליו שהרי יהא מוכרח לומר אשר מכרתם אותי הנה. ולא יכול להתאפק עד שילכו מעצמם. וכפי׳ הא״ע וע׳ ס׳ שמות י״ד כ״ח מש״כ שם: ולא עמד איש וגו׳. אע״ג שלשון הוציאו כל איש משמע שצוה למשרתת להוציא אנשים זרים ולא צוה שיצאו גם המה. אבל הבינו שכך רצונו שיצאו גם המה. ויצאו מעצמם. וכיב״ז בשמאל א׳ ט׳ אמר לנער ויעבר לפנינו ויעבר מעצמו: ויתן את קלו. התיבות אני יוסף העוד אבי חי. אמר ברגש ובבכי עד ששמעו מצרים שסביב ביתו. ומשם הלך הידיעה בית פרעה כי יוסף מצא שאריו יודעי אביו עד אח״כ נשמע כי באו אחיו: אני יוסף. ולא אמר אשר מכרתם אותי באשר הבין כי שומעים מבחוץ. ע״כ אמר בקיצור אני יוסף ויהיו השומעים סבורים שנגנב מבית אביהם ע״י הישמעאלים לבדם: העוד אבי חי. אינו מובן שאלה זו וכי לא ידע שהוא חי. וגם מה שמסיים המקרא ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו צריך ביאור מה הי׳ להם לענות לולי לא נבהלו. (הנה אית׳ בחגיגה ד״ד ר״א כי מטא להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו לענות אותו. ומה תוכחה של בו״ד כך תוכחה של הקב״ה על אחת כו״כ. ולכאורה איזה תוכחה הי׳ כאן אלא חז״ל הבינו פשט הקרא שהוא כמתמיה אם באמת עוד אבי חי ולא מת מדאגתו עלי בהיותו יודע שהי׳ אהוב אצלו מכל בניו. ותמיה זו הי׳ תוכחה לאחיו דאפילו אם לפי מחשבתם דנו את יוסף בצדק מ״מ הי׳ להם לחמול ולחוש על אביהם שהרי ידעו כי אהבתו עזה אליו. וע״ז כתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו מפני הפחד והבושה. ולולי זה היו עונים אותו כמו שענה יעקב לרחל כאשר עלה בלבבה מחשבה כזו. כמ״ש לעיל ל׳ א׳. כך הי׳ להם לענותו דמ״מ ודאי כולם אהובים אליו. ומכש״כ הרי גם בנימין קיים. וא״כ לא הגיע צער אביהם כ״כ שלא יחי׳ מפני זה. אבל לא יכלו לעמוד בתוכחתו מפני הבהלה. וזה מאמרם דכש״כ תוכחה של הקב״ה שיודע תשובותיו של אדם שאינו באמת כ״כ על אחת כו״כ: גשו נא אלי. בהיותו רוצה לדבר מענין המכירה והוא הי׳ יודע דאזנים לכותלי הבית ואנשים עומדים ומרכינים מה שהוא מדבר ע״כ החל לדבר בלי רגש ובלחש. וקרא להם שיגשו בקרוב אליו כדי שישמעו וכ״כ הספורנו: אשר מכרתם אותי מצרימה. ולא ידע איש מזה זולתו. באשר באמת המדינים משכוהו מן הבור ומכרו לישמעאלים ולא נקראו המה המוכרים אלא משום שהם גרמו לדבר. וגם הי׳ בידם למחות. ובזה היה אות כי דבריו אמת. ואלו היו הם המוכרים לישמעאלים אין הוכחה שהוא אמת ואפשר שהקונים ספרו לו: אל תעצבו ואל יחר בעיניכם. כבר ביארנו לעיל ל״ד ו׳ דשני דברים אלו שונים המה בתכונתם. עצבון הוא כמו שנופל בעיני עצמו. וחרי הוא בצער על שהרע לו אחר. והיינו משום שחשב שיש מהאחים שמתחרטים הרבה על הנבלה הלזו ונופלים בלבבם שאירע להם מקרה זה. ויש מהם שחושבים גם היום אשר אתם הי׳ הצדק אלא שהסכילו לעשות. שמכרו אותו אל מצרים מקום שהי׳ אפשר לעלות לגדולה כזה ולא השכילו למכור אותו למדינה פחותה במעלה שלא הי׳ אפשר לעלות כך. ע״ז אמר אל תעצבו וגם אל יחר בעיניכם ומפרש כי מכרתם אתי. זהו ביאור על העצבות. שהגיע להם מעשה המכירה. ואמר הנה הוא ביאור על החרי שמכרו אותו הנה. ולא למק״א. ועל שני האופנים בא דברו כי למחיה וגו׳ היה בזה השגחה ממעל ואין לחשוב שהי׳ אפשר בא״א. ואמר אל יחר בעיניכם לא כדרך לשון הקודש להסמיך לחרון שימוש ל׳ כגון למה חרה לך. ויחר להם מאד. ויחר לדוד. וכן הי׳ ליוסף לומר ואל יחר לכם. אבל ידע יוסף שאין גם אחד בקרב אחיו שיצטער עתה על שלא נאבד יוסף לעולם. וכמבואר במדרש שאמרו ליוסף בתחלה כי הולכים למצרים לפדות את אחיהם בכל אופן שאפשר ומרומז גם במקרא לעיל וירדו אחי יוסף עשרה אלא שחשד שיש מהם שיחשוב אשר אז בעת שהשנאה היתה חזקה עשו שלא בדעת מש״ה אמר בעיניכם היינו בשכלם ודעתם יחרה איך לא השכילו אז אבל עתה לא חרה להם כלל: אשר אין חריש. וגם אין ספיח שיהי׳ מעט קציר. אמנם אמר אשר אין חריש משום דלא הי׳ חסר בארץ כנען רק תבואה הבא ע״י חרישה: לשום לכם שארית בארץ. שיהא שם עברים גדול בארץ. שנשתיירו המה בחיים ע״י זרע יעקב: ולהחיות לכם לפליטה גדולה. שתהא פליטה לכם במצרים במה שהוא המושל וירחיב המקום לפניהם וכאשר עשה אח״כ: ועתה לא אתם וגו׳. זה אינו מדברי פיוס שהרי כבר פייס אותם. אלא החל להקדים דברו שיבאו למצרים המה ואביהם כדי לכלכלם. והרי לא הבין יוסף ולא האחים שזהו התחלת גלות שנגזר לא״א. עד שאמר ה׳ ליעקב אנכי ארד וגו׳. אבל עתה ביקש יוסף שיבאו למצרים על משך חמש שנים רעב. והי׳ להם לומר. שאחר שהי׳ השגחה עליונה על ידם שיבא הוא למצרים. הרי הוא כשלוחם ומחויב לשלוח להם לשם כל צרכם. ע״כ הקדים כי לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלהים. ואמר עוד וישימני וגו׳ אפי׳ הייתם שולחים אותי בכיון למצרים בשביל כך. לא הי׳ אפשר להגיע לגדולה זו להיות לאב וגו׳. ולאדון לכל ביתו. נכנעים לדעתו ואין הפי׳ כאן כמו אדון על עבדיו אלא כמו המכונה בכבוד בשם אדון כמ״ש לעיל כ״ז כ״ט: ומושל בכל ארץ מצרים. השתררות עליהם לעשות בהם כרצונו ומש״ה לא כתיב ולמושל בכל א״מ. משום דתיבת לאדון קאי גם על א״מ. ורק בהוראה אחרת. היינו אדון מושל ממש. וכ״ז הוכיח יוסף שמן השמים הוכיחו שיבאו המה לארץ גשן שהרי ע״כ הי׳ השגחה העליונה שיהא לו כח ועוז לפנות המקום לפניהם: לאדון לכל מצרים. כאן הפי׳ כמשמעו כאדון על עבדיו כמש״כ להלן מ״ז. ומוכרח הי׳ להגיד כך משום שידע יוסף אשר עין יעקב הוא שישבו בניו בדד. לא מעורב עם אנשי המדינה ע״כ ראה להקצות גשן שהוא אינו מעיקר ישוב מצרים לפני ישראל. ולהוציא את כל יושבי ארץ גושן ממקומם. מש״ה אם הי׳ רק מושל לא הי׳ ראוי לעשות כן בשביל אביו ואחיו. ע״כ הודיע שהוא אדון לכל מצרים ואחר שהמה כעבדיו יש בכחו לעשות כרצונו ולהעביר אותם מן הקצה אל הקצה. וזהו וישבת בארץ גשן. שיהיו בכחו לפנות לפניהם את ארץ גושן: כי עוד חמש שנים רעב. כאן אמר סתם רעב משום דבמצרים הי׳ צריך יוסף להספיק גם מאכלי עבדים ובהמה כמ״ש לעיל מ״א ז׳: והנה עיניכם ראות. באשר רצה לומר והגדתם לאבי את כל כבודי. מש״ה הקדים לומר שעיניכם רואות כל כבודי פה. והוסיף לומר ועיני אחי בנימין. שאפשר אין עינם טובה עליו ולא יחזו נכחות. ע״כ הוסיף כי בנימין רואה בברור בעין יפה כי פי המדבר אליכם. אני בעצמי הייתי יכול להוכיח את כבודי וגדולתי אבל אין דרך להשתבח בעצמו ויהללך זר ולא פיך ע״כ אני אומר שתביטו בעיניכם יפה: והגדתם לאבי וגו׳. ובזה אקוה אשר ומהרתם וגו׳: ויפל על צוארי. שני צדדי הצואר מיקרי צוארי היינו שנפל על כתף א׳ ואח״כ על השני מרוב אהבה: וינשק לכל אחיו ויבך עלהם ואחרי כן וגו׳. שראה אותם נבהלים בראותם כי החלומות נתקיימו כדבר נבואה. וא״כ אולי מבין יוסף דפי׳ החלום אחד עשר כוכבים משתחוים לי היינו בתמידות וכך גזר ה׳ שיהיו לו לעבדים. וא״כ אין יכולים לדבר עמו פנים אל פנים. אבל הוא הראה להם במה שנשק אותם ובכה עליהם כדרך אח עם אחיו. הבינו מזה שגם הוא מבין שהחלומות כבר נתקיימו ומעתה איננו לאדון עליהם ח״ו. עתה דברו עמו: באו אחי יוסף. דמתחלה כששמעו שהוא שואל העוד אבי חי. היו סבורים שהמה מיודעיו וקרוביו ויודעים משלום אביו בארץ כנען. אבל אח״כ שמעו כי אחיו המה: וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו. לא נתבאר מה זה שמחה להם בחברת אחי יוסף. והנראה שהשכילו כי בל״ס שהמה דומים בחכמה מעט או הרבה ליוסף ויצליחו את המדינה בחכמה כמו יוסף : טענו את בעירכם. מלשון מטועני חרב (ישעיה י״ד י״ט) וכ״כ הראב״ע אבל לא כמו שהבין שהוא מלשון משא אלא מלשון דקירה כי דרך החמור לילך פסיעות מדודות וכדי למהר הילוכו דוקרים אותו במחט ובמרצע וכדומה. וזהו הפי׳ כאן טענו את בעירכם: וקחו את אביכם וגו׳. מאמר פרעה אינו מסודר לכאורה. והכי מיבעי למימר זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ונשיכם וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים. וגם לשון ואתה צויתה אינו מובן. והרמב״ן פירש שנתן לו רשות ליקח עגלות מדעתו מוסר יוסף כי איננו שולח יד בהון המלך ואין נראה לשון צויתה כך וגם הרי יוסף שלח לאביו יותר ממה שהרשה פרעה. אלא כך הענין פרעה רצה שיבואו בני ישראל תחת רשותו וישתקעו במצרים אבל לא הי׳ יכול להכריחם ע״ז שהרי אינם מבני ארצו אבל זה היה יכול להכריח שלא ישלחו תבואה לארץ כנען. וע״כ יבאו המה למצרים על משך שני הרעב ויהיו עבדיהם וכל אשר להם בא״י עד שישובו גם המה לאחר הרעב. וכבר ביארנו שבא״י הי׳ באמת מאכלי בהמה ודלת העם שראוי לעבדים וזהו מאמר פרעה עצתו ורצונו שיקחו את אביהם ואת בתיהם היינו כל אשר להם כמ״ש לעיל ז׳ א׳: ובאו אלי. לישאר בארץ מצרים תחת רשותי ועבודתי: ואתנה לכם את טוב וגו׳. אושיבם על עבודתי במבחר שבארץ מצרים: ואתה צויתה. אותך אני מזהיר שהרי יוסף הי׳ עובד את המלוכה. ע״כ אותו יכול להזהיר מה שבכחו היינו שלא ישלח תבואה אבל אינו יכול להכריח אלא להביא טפם ונשיהם שאין יכולים לחיות בלי לחם וזהו מאמרו עוד זאת עשו קחו לכם עגלות וגו׳. זהו בהכרח ובצווי: ועינכם וגו׳. אם לא יבאו אלא הטף ונשים וישאירו כל כלי ביתם תחת יד עבדים ושפחות הלא בין כה יאבד הרבה עד שישובו אחר הרעב. ע״ז אמר שלא יחושו לזה כי טוב וגו׳. כל מעשה אומנות היפות שבארץ מצרים לכם הוא. וקרוב לומר שיצא מפרעה דבור שלא הבין הוא ג״כ שהכוונה בזה כי כל הטוב שבמצרים הוא בשביל ישראל שיהי׳ מושב יפה לב״י. כמ״ש בפ׳ ברית בין הבתרים וכי״ב לעיל ל״ז כ׳: ויעשו כן בני ישראל. קבלו העגלות והכינו עצמם לבא למצרים. אבל לא לחלוטין כמו שאמרו אחר כך כי אין מרעה וגו׳. כמו שיבואר שמה אבל ע״פ הדבור היו אנוסים להשתקע במצרים כאשר יבואר: עגלות על פי פרעה. הודיע להם שאזהרת פרעה הוא לבא עכ״פ על משך שני הרעב כל מי שנצרך למאכל לחם כי לא ישלחו תבואה לשם והוכרח יוסף להודיעם כי חשש שמא לא ירצה יעקב ליסע אבל המה לא הודיעו ליעקב שהוא מוכרח לכך. אחר שאמר מעצמו אלכה ואראנו. מש״ה כתיב להלן וירא את העגלות אשר שלח יוסף. עד שאמר לו ה׳ לרדת במצרים אז הודיעוהו שגם העגלות המה ע״פ פרעה: כזאת. בסך שלש מאות כסף. שלח עשרה חמורים וגו׳ ובאשר לא נתבאר כמה הוא שווי משא עשרה חמורים שהרי אין כל משאות שוין במחירם ע״כ פי׳ הכתוב שהיו שוין שלש מאות כסף שהוא סך רב: ומזון. זה ליפתן דבלשון תורה כל מילי דזיין מיקרי מזון ורק בלשון ב״א לא מיקרי מזון אלא חמשת המינים מש״ה לענין נדרים וברכות לא מיקרי מזון אלא חמשת המינים דבשני דברים אלו הולכים בתר לשון ב״א: אל תרגזו בדרך. העיקר כפרש״י שלא יהיו בלב רגז על עצמם. או איש על חבירו שהביאו למכירת יוסף. ודקדק לומר בדרך משום שבאמת אין מדרך החכמה להתרגז על מה שכבר עבר. כ״א בלב רגז. ובנדרים דכ״ב אי׳ דבא״י אין לישראל לב רגז. וגם כי במעמד יעקב אביהם יחדלו מלדבר בזה. אבל בדרך הזהירם ע״ז: ארץ כנען. בשביל שידעו כי יהיו נפרדים מאה״ק חיבבו הארץ. ויבאו תחלה בשביל הארץ ואח״כ אל יעקב וגו׳ ועי׳ לעיל מ״ב כ״ט: ויגידו לו. בכ״מ משמעות הגדה הוא ביאור נכון. מבואר כי עוד קודם שהודיעוהו כי עוד יוסף חי הראו לו ענינים מורים ע״ז למען שלא יגיע לו פתאום. אלא עשו כחכמי לב. הראו לו אותות ע״ז והי׳ מוקשה ליעקב עד שהגידו לו כי כך הוא: ויפג לבו. כפרש״י דשורש פג בכ״מ מלשון חלוף. אל תתני פוגת לך שלא תחליף בכיתך לתנואה אחרת וכן בכ״מ. וכאן משמעו שהי׳ לב יעקב מתחלף מרגע לרגע כמסתפק. כי לא האמין להם. מצד אמונה בדבריהם אשר המה לא ישקרו זה לא עלה על לבו ומה גם שכבר כזבו לו. אבל מ״מ ודאי לא הכחישם בהחלט אלא הי׳ כמסתפק ומתחלף לבו עד וידברו וגו׳: דברי יוסף אשר דבר. בהרחבת דברים שיבאו למצרים וניכרים דברי אמת: וירא את העגלות וגו׳. טורח רב כזה אין לחוש לשקר. וכדאיתא בבכורות דכ״ט דטורח לא עבדי לשיקרא. ובזה האמין. אשר שלח יוסף. כבר נתבאר שלא הודיעו עתה כי פרעה שלחם: ותחי רוח וגו׳. ביארנו כמה פעמים דשורש חי משמעו כ״פ מלשון חיים עלזים ושמחים: ויאמר ישראל. השיג מעלת ישראל. וראה ברוה״ק כי יוסף עומד בצדקו ואמר רב וגו׳: אלכה ואראנו. זה הלשון משמעו ראיה איזה ימים או עשור. וע׳ מ״ש בס׳ שמות ד׳ י״ח והיינו משום דיעקב לא הסכים לבא עם בניו מצרימה אפי׳ על זה המשך של הרעב. וחשב מחשבות אחרות ע״ד הרעב כאשר יבואר וזהו שאמר רב. די לי במה שאני יודע כי יוסף חי. אע״ג שאיני יכול להיות עמו בצוותא חדא ולצאת מא״י. אך אלכה ואראנו וגו׳ והכי מבואר בס׳ הישר:
