ולא יכול יוסף להתאפק וגו' עד מהרו ועלו אל אבי. כפי מה שזכר הכתוב למעלה בפעם הראשונה כששמע את אחיו אומרים אבל אשמים אנחנו על אחינו נכמרו רחמיו ויסוב מעליהם ויבך וישב אליהם. ובפעם השנית משהביאו את המנחה נאמר וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם. אמנם בפעם הזאת הג' כשנתמלא עליהם רחמים מהראשונות. כבר היה צריך להסב מעליהם. או להסתר בחדרו ולבכות שמה ולהתאפק ולשוב אליהם ולפי שלא יכול יוסף להתאפק ולעצור הבכי לצאת משם להכנס החדרה לבכות בסבת כל הנצבים עליו אנשי ביתו ומבית פרעה שהיו עוטרין אותו פנים ואחור הוצרך לקרא הוציאו כל איש מעלי באופן שיצאו כלם ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו והותרה השאלה הי"א. והנה נתן יוסף את קולו בבכי ואמר הכתוב וישמעו מצרים וישמע בית פרעה להגיד שלא היה הבכי הזה בכי אהבה וחבה כמו שיבכה אדם בראותו את אחיו שנפרד מהם ימים רבים ולא היה יודע מהם דבר כי הבכי הזה הוא אשר עשה אותו אחר כן כשנשק אחיו. אבל היה הבכי הזה להראות למצריים כי לו מעלה ויקר באחיו כי לא היה ענינו עמהם כדרך האיש הפחות שיעלה במעלה שיתבייש כשיראה אחיו או קרוביו וכמעט שהוא קלון לו לפי שאינם במדרגתו והוא לא היה כן כי אחיו נכבדים ומעולים עד שבראותם אותו בכה באהבתו ותאותו להם כמתלונן על זמן הפרידה שנפרד מהם ולזה הרים קולו בבכי כדי שישמעו מצרים העומדים מחוץ וישמע בבית פרעה וידעו בודאי כי אנשי מעלה ושלמות הם ושהיה יוסף מצטער על הפרדתו מהם עם היותו מושל בארץ ושהיה מתכבד בהם ולזאת הסבה ספרה התורה הספור הזה והשמיעה ההיא להודיע מעלת יוסף וחכמתו בכל מעשיו ולולי זה יהיה הספור מבלי צורך. ולזה אמר להם אני יוסף העוד אבי חי לא שהיה שואל אם הוא עדין בחיים כי כבר אמרו לו שהיה חי והוא אמ' השלום אביכם הזקן אבל אמר להם זה כדי להכנס עמם בדברים כי חשב ראשונה בלבו כדי שלא יתביישו ממה שעשו שלא לזכור להם ענין המכירה אבל שידבר אליהם בענינים אחרים ולזה התחיל מאביו העודנו חי ואמר אבי ולא אבינו כלומר אבי האוהב אותו העודנו חי או אם מת בצער בנימן הגידו לי האמת והיה דעתו לשאול להם אח"כ כל נשיהם וילדיהם ומקניהם וכל עניני הבית אבל לפי שהם נבהלו ולא ענו אותו ואולי יהיו מפחדי' בדבר ויחשבו שמפי אנשים שמע זה השם לכן הוצרך לפרש להם הענין כלו ולהסיר מסוה הבושה מעל פניהם והוא אמרו אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ובזה נתן להם אות מספיק בשהוא יוסף בזכרון המכירה כי בידוע שהם לא גלו סודם לאיש כלל. ולפי שלא יחשבו שמפאת המכירה ההיא היה שונא אותם לכן אמר אני יוסף אחיכם כי היה עמהם באהבתו אותם כמו האח האוהב טהר לב מה שלא נאמר מלת אחיכם במאמר הראשון ומפני שהמצריים העומדים חוץ לבית שיצאו משם לא ישמעו ענין המכירה כי היו מקשיבים לקולו בבכי לכן אמר גשו נא אלי כי הוצרך אל ההגשה כדי לומר להם מעשה המכירה בחשאי כי חרפה היא להם. ולפי שבעבור מה שמכרו אותו היה ראוי שיחשבו שיהיה להם לאויב על הרעה אשר גמלוהו הוצרך לומר אליהם ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה. ואין הכוונה באמרו כי מכרתם אותי הנה שלא יעצבו על זה אבל היא טענה למה לא יעצבו ואמר אל תעצבו ואל תתחרטו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלדים לפניכם וגו' ואין ראוי לאדם שיתעצב אלא מהרע שיעשה לא מהטוב וזה הפעל כפי תכליתו הוא פועל טוב אם כן אין ראוי שתתעצבו ויחר אפכם עליו. וביאר איך היה זה להם למחיה באמרו כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ר"ל כל זה הצער והרעה אשר סבלתם עד עתה ברעה היה בשתי שנים הראשוני' שהיה בהם תריש וקציר אבל מועט. האמנם יש עוד לבא חמש שנים אשר אין חריש וקציר כלל ומה תעשו בהם ולכן ההשגחה האלדית סבבה כל זה לשלוח אותי לפניכ' לשום לכם שארית בארץ וגו'. ואמנם כח טענת יוסף וחכמתו כפי אלה המאמרי' ראוי לבארו והוא שאין ספק שיש הנה קצת דברי' נתיחסו אל הקרי וההזדמן והם הדברים הקורין לאדם אשר לא כיון אליהם ונמשכו לפעולותיו במקרה כמו שהלך בשוק לבקש אוהבו ומצא מציאה בדרך שהמציאה ההיא תיוחס אל ההליכה במקרה. אבל מה שאפשר שייוחס אל סבה מה אין ראוי שייוחס אל הקרי וההזדמן כי הדברים המקריים הם בלתי מוגבלים כפי סבותיהם ולזה לא תפול בהם הידיעה קודם היותם כמו שתפול בדברים שיש להם סבות מוגבלות. וכבר התבארו שתי הקדמות האלה במ"ב מהשמע. אמנם מהידוע ג"כ שבהגעת תכלית גדול בדבר מהדברים אם גדול באיכותו וענינו או גדול כפי העם וכללות בני אדם המקבלים אותו יתחייב אצל הפלוסופי' היות הדבר ההוא נפעל בהשכל לא בקרי והזדמן כי א"א שיגיע תועלת הכרחי גדול במקרה ולזה הניחו פועל שכלי בהויות כי בהכרח ימצא בהויה ופועל מכוון אלא שתהיה האצטומכא על זה האופן והעין על זה האופן וכן שאר אברים שהם אברים נעשים כן לתכלי' פעולותיהם כדי שתהיינה באופן נאות וזה יגזור שהפועל בו הוא בעל שכל יפעל לאותו תכלית וימשך מזה שאם ימצא הנה תועלת גדול הכרחי בהחיות עם רב אין ראוי שייוחס אל הקרי וההזדמן אלא להשגחת הפועל השכלי. כי מה שזכר הפלוסוף מהדברים המיוחסים אל הקרי הוא בצירוף אל הצורות החלקיות כמציאת הדינר בחוץ בצירוף אל הליכת האיש מביתו ולא יפול זה בדברים הגדולים הכוללים לעם רב כי הם תמיד מפועל ההשגחה לא מהמקרה כי תמיד יחשוב האדם שהם במקרה לסכלותו בסבה האמיתית אשר חייבו בעצם לא ימנע מהיותו ע"ד האמת בהשגחה לא במקרה לפי שכבר יהיה דבר אחד מקרה והזדמן בערך האיש אשר יקרה לו ויהיה דבר מושגח ומסודר בערך הסבה אשר חייבה אותו והוא כאלו תאמר שישלח אדם את בנו לרחוב העיר לקנות משם פירות וצוה להשליך לפניו דינר אחד של זהב והלך הבן ומצאו אין ספק שבלי סבות מציאותו היה בקרי והזדמן בצרוף אל הבן אשר מצאו והיה בעצמו בכוונה אל האב אשר השליכו. וכן הוא פעמים רבות ענין האנשים במקריהם כי בצרוף אליהם כבר ייוחסו אל המקרה כאשר לא כוונו אליהם ובאו אליהם מזולת דעתם כי זהו ענין ההזדמן ואמנם בצירוף אל הש"י הם מושגחים ומכוונים בעצם והם להם או לזולתם ע"צ השכר והעונש וז"ש הכתוב (תהלים ל"ז כ"ב) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ ר"ל שיסבב השם שילך האיש בחפצו בדרך כך כדי שישלם שם מה שגזר הש"י אם לטוב ואם לרע. ואמר ג"כ (משלי כ"א) פלגי מים לב מלך ביד י"י לכל אשר יחפוץ יטנו. כי עם היות המלך בעל בחירה כבר לפעמים יטנו השם להטיב או להרע כפי רצונו הנה אם כן יש לנו דברים מקריים מקרה גמור והם פרטיים. ויש גם כן דברים בחיריים והם גם כן בפרטיים. ויש דברים אחרים שהם מושגחים בפרטים ובכוללים כפי בחינותיהם. ואחרי ההקדמות האלה כלם אומר שכבר חשבו אנשים שמעלת יוסף במצרים תיוחס אל מכירת אחיו אותו במקרה והזדמן טוב. ויראה שזהו דעת הרב המורה פמ"ח ח"ב והיו כפי זה אחי יוסף ראוים לעונש גדול כי מה שנמשך מהטוב ממעשיהם במקרה לא יצילם מעון ויש להפלא אם כן איך לא הודיענו הכתוב שהאשימם אביהם על זה אם היה מודיעו כפי דעת חז"ל וכפי הנראה מהדעת שראוי היה שישאל יעקב את יוסף את כל התלאה אשר מצאתהו ושהוא יגיד לו האמת כלו ועכ"פ היה להם לענות נפשם בצום בכי על פשעם ועל חטאתם והם היו אנשים רשומים ראשי שבטי ישראל ואיך בא הספור הזה המגונה שעשו בתורה מבלי שיזכור שהוכיחם עליו הש"י ולא אביהם וכבר כתבו אנשים שרחוק שנאמין מה שביארתי בפרשה ההיא היה דבר י"י על אברם שעל העון ההוא באו לגלות מצרים כי איך יענשו הבנים בעון אביהם ויותר רחוק מה שאז"ל ששעיר ר"ח היה נקרב על זה. והגדיל הרב המורה הטעם הזה בפ"ח ח"ג. ולכן מה שראוי שיאמר בזה הוא שמכירת יוסף היתה מסובבת מהש"י בהשגחתו עליו שיעלה לגדולה הזאת ויותר בהשגיחו על בני ישראל כמ"ש להחיות עם רב לפליטה גדולה ואם לענין הגלות והגאולה ולכן אחיו לא היו ראוים לעונש כלל כי עם היות האדם בחיריי במעשיו הנה לפעמים יטה האל יתברך בחירתו כמ"ש (שם) לכל אשר יחפוץ יטנו אמנם היה ראוים לעונש מה מצד מחשבתם בעצמם כי היו שונאים אותו ומקנאין בו ומגלגלי' חובה ע"י חייב וכאשר נמצא בהם סכנה בשנאת' אותו הגיע הקב"ה רצונם אל שימכרוהו להשלי' עצתו כמ"ש להשלים עצה עמוקה וכו' ולזה לא הוכיחם עליו ית' ולא האשימם יעקב אביהם ולא יוסף ג"כ כי ראוי שהכל היה מפעלות אלדים ולכן נזכר הפועל ההוא בתורה מבלי תוכחה עליו וזהו מ"ש יוסף לאחיו ועתה אל תעצבו כי הנה ביאר אליהם שלא היה המעשה אשר עשו ומה שנמשך ממנו דבר נמשך ע"צ הקרי ומפאת ההזדמן כי בהיות שמצאנו בזה סבה עצמית והוא האל ששלחו לפניהם אין ראוי ליחסו למקרה כי אם לאותה סבה אלדית והביא ראיה שאין ראוי שיתעצבו עליו באמרו כי מכרתם אותי הנה כלומר כיון שמכרתם אותי הנה אין ראוי שתתעצבו ואל תחשבו שהיה זה במקרה כי למחיה שלחני אלדים לפניכם והוא היה הסבה ולא המקרה. וכאלו הודיעם שבהכרח היה מפני הרעב שכלם ירדו למצרים וששלח הקב"ה את יוסף להיות להם שם למחיה כדי שימצאו בסבתו הכנה לחיות בארץ וזה טעם לפניכם. כלומר הלא ראיתם כמה מהעמל והצער הגיע לכם באלו שנתים מהרעב שעברו ומה יהיה בעוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר שלא יהיה עשב לבהמות לחוזק היובש הנה א"כ תשערו הנזק העתיד מן העבר ואמנם בהשגחת השם ששלחני לפניכם יוסר ההזק הזה מכם בב' בחינות האחת בבחינת הקנינים ועל זה אמר וישלחני אלדים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ר"ל כי אם לא הייתי כאן היה מת כל מקניכם ולא נשאר שארית ממנו להעדר העשבים אבל בשליחות אשר שלחני אלדים לפניכם ישים לכם שארית מממונכם ומקניכם בארץ. ר"ל בארץ הזאת כי בזולת הארץ הזאת לא ישאר לכם כלום. או אמר שארית בארץ לפי שהם הוציאו בשני שנים ראשוני' ממון ומקנה רב ולכך אמר שבחמלת השם ישאר להם שארית מהקנינים הארציים ההם. והשנית בבחינת עצמכם שאין ספק שתמותו אתם ברעב אם לא שלחני השם הנה וזהו ולהחיות לכם כי בהתמעט השבר במצרים אין ספק שיצוה המלך שלא יתנוהו לזרים ולא יוציאוהו מן הארץ. ואם תאמרו שלא תחושו על חייכם ומה תעשו לנשיכם וטפכם וכל אנשי ביתכם שהם עתה רבים. ועוד מעט יהיו עם רב בלי ספק יהיו מתים כלם אם לא הייתי הנה ולפי' אין זו הצלה קטנה כי אם גדולה וזהו ולהחיות לכם לפלטה גדולה. הנה אם כן בהיותה פליטה גדולה אין ראוי שתיוחס כי אם לש"י היכול על כל דבר כי הפועל הגדול מורה על הפועל השכלי וכמו שביארתי והתבאר מזה שעם היות שכבר אמר ולהחיות לכם הנה אמרו לפליטה גדילה אינו כפל דברים כי הוא בערך טפם ונשיהם שהיו עתה ועתידין להיות כל ימי יעקב רבים מאד שלהיותם עם רב היה פליטה גדולה והראשון היה בערך אל עצמם בלבד ויצא גם כן מזה שמאמר וישלחני אלדים לפניכם אינה טענה בפני עצמה כי אם ביאור מה שאמר כי למחיה שלחני אלדים ואין בזה אם כן מותר ולא הכפל כלל. והותרה כפי מה שפירשתי השאלה הי"ב הי"ג. ולפי שנשאר להם לומר הן אמת שהקב"ה חשבה לטובה והוא שלחך פה אבל אין ספק שאנחנו פשענו ומרינו במכירתך לזה לפייסם ולדבר על לבם שמא ביראתם ממנו ימנעו ביאת אביו אמר להם ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה ר"ל עתה שראינו כל זה התכלית הגדול שהגיע מביאתי והיה התכלית הגדול לא יגיע במקרה נגזור אומר שבאמת לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלדים כי הוא היה הפועל באמת במעשה הזה לא אתם ואם הדבר ייוחס אליכם בדרך קרי לסכלותם בסבה עצמית שהיא מחייבתו הנה הוא כפי האמת היה בעצם ובכונה מהש"י ואתם הייתם כמו כלים בדבר למלאת רצונו וזהו אמרו בשלילה עם היות שעד עתה דבר בדרך חיוב ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלדים רוצה לומר הוא אשר שלחני לא אתם והיה תכלית השליחות כדי שאהיה לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ולמושל בכל ארץ מצרים. והנה אמר שלשת התארים האלה לאב ולאדון ומושל לפי שהם כוונו במכירתו שלא יהיה עוד לבן זקונים ליעקב אביהם וכנגד זה שמהו השם לא לבן אבל לאב לפרעה כי כמו שהאב מנהיג את הבן כן יוסף היה מנהיג את פרעה כי כוונו הם במכירתו שלא ישב בבית אביו כאדון והם רועים בשדה כעבדים וכנגד זה שמהו השם אדון על כל בית פרעה ר"ל הם הסירוהו מביתו והשם שמו אדון על בית פרעה. גם כיוונו הם שלא ימשול עליהם כמ"ש אם משול תמשול בנו וכנגד זה שמהו השם מושל על כל ארץ מצרים וכל זה מוכיח הפלגת ההשגחה האלדית ושלא היה כל זה במקרה כי אם מפלאות תמים דעים. והנה אמר לאב ולאדון ולמושל עם למ"ד ולא אמר וישימני אב ואדון ומושל לפי שהלמ"ד תשמש לדמיון כמו ויהי לה לבן ותהי לו לאומנת כי לא היתה נעמי אומנת בעצם כי לא היה לה חלב בדדיה כי שמהו לדמיון אב בהנהיגו אותו ולדמיון אדון בכל ביתו כמ"ש אתה תהיה על ביתי ולדמיון מושל על כל ארץ מצרים כמ"ש ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים כי נתן לו יכולת מוחלט: ויעלו ממצרים וגו' עד ואת יהודה שלח לפניו. ספר הכתוב שעלו בני יעקב ובאו אליו לארץ כנען כי עם היות קשה עליהם לעלות ממצרים להפרד מיוסף אחיהם הנה בעל כרחם עלו משם ובאו ארץ כנען לא מתאותם ללכת לבתיהם כי אם ללכת אל יעקב אביהם ולשמחו בשמוע' טובה חלף שמרו ועצבו רוחו בבשורת טרוף טורף יוסף זה ימים וזה טעם אביהם. ואמנם אמרו ויפג לבו כי לא האמין להם. כתב רש"י נחלף לבו מלהאמין לא היה פונה אל דבריהם ואיך יהיה נתינת טעם לזה כי לא האמין להם כי הוא עצמו ויפג לבו כפי פירושו כ"ש שאם לא האמין לא נחלף ולא נשתנה ממה שהיה בדעתו עד עתה והרמב"ן כתב שמת לבו מרוב השמחה הפתאומית כי זה דבר טבעי לחלושי הטבע בבא אליהם דבר פתאומי שיצא לחוץ הרוח החיוני ויתקרר הלב. והפלא מהרב כי איך יהיה סבה לזה כי לא האמין להם ואם לא האמין לא התעורר הרוח לתתנועע לצד חוץ אבל פירוש הכתוב הוא כפשוטו שנחלש רוחו לפי שלא האמין להם. וזה כי בזכרם ענין יוסף בנו חמודו שכבר נואש ממנו זה כ"ב שנה ואמרם עתה שהיה חי והוא לא האמין נתעוררה אנחתו נהפך לבו בקרבו כי נתחדש לו צער מיתתו ויפג ונחלש לבו על העדרו ומותו כאלו אז מת כי לא האמין להם שהיה חי ובראותם שלא היה מאמין לדבריהם הגידו לו את כל דברי יוסף וסימניו אשר אמר אליהם בפיו כארז"ל ועם זה ראה את העגלות שהיה אות חזק על מעלתו לפי שידע שלא יצאו כי אם בדבר המלך ואז האמין שהוא חי וזהו ותחי רוח יעקב אביהם שחיתה רוחו תחת היותו מעולף כי מצד הצער והדאגה שנתחדשו בו בשמעו זכרון יוסף ושהוא חי בחשבו שלא היה כן קרהו עלוף בהכנס הרוח לפנים ועתה מפני שמחת השמועה בהאמינו אותה חיה רוחו והתעורר לצאת לחוץ זהו פעל השמחה שתוציא הדם והרוח לחוץ. והסתכל אמרו ותחי רוח יעקב אביהם ולא אמר ויפג לב יעקב אביהם כי היה זה להגיד שזאת היתה כונתם להחיות את רוחו להיותו אביהם שהם חייבים בכבודו לא להפיג לבו ולפי שהם אמרו אל אביהם שני דברים האחד שהיה יוסף חי והשני שהוא מושל בכל ארץ מצרי' ואין ספק שהיו מאריכין בספור ממשלתו ועניניו כמו שאמר להם יוסף והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים אמר יעקב רב עוד יוסף בני חי כלו' מה לי שיהיה אדון ומושל או שלא יהיה רב לי לדעת שהוא חי אלכה ואראנו ר"ל לא אלך שמה לראות את כבודו ואת גדלו ולא כדי שיכלכל אותי בשני הרעב כאשר אמרתם אבל אלכה ואראנו בלבד כי זהו חשקי וחפצי לא הכלכלה ולא דבר אחר אלא לראותו בלבד והיה דעתו לשוב מיד לארץ כנען וזהו אלכה ואראנו שהוא ע"ד אעברה נא ואראה שהיה דעתו של מרע"ה לראות את הארץ ולמות מיד כן אלכה ואראנו אלך לראותו ואשוב מיד. ומאהבתו אותו נסע במהירות הוא וכל אשר לו ר"ל הבנים והבנות שכלם רצו לבא עמו לראות את יוסף והנה בא אל באר שבע להיותו מקום תפלת אבותיו וגם מפני שיצא משם ללכת לחרן כשראה מראת הסולם והובטח ממנו יתברך על השמירה. ואמנם אמרו ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ולמה לא זכר ג"כ אברהם כתב רש"י שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו ואינו נכון כי היה ראוי שיזכור אביו וזקנו ויאמר לאלהי אבותיו והרמב"ן כתב שרמז כאן שהזבחים היו למדת הדין והוא אלדי יצחק כי מדת הרחמים היה לאברהם ומדת הדין ליצחק וזה טעם ופחד יצחק היה לי והנה עשה הזבחי' למה"ד למה שידע שמעתה יתחיל הגלות. וגם זה אינו נכון כי אין לו רמז בכתוב לא מהיות הזבחים מיוחדים למדת הדין. ולא מהיות עתה התחלת הגלות וגם לא מהיות יצחק ממדת הדין והנה מעת שנעקד על גבי המזבח נדבקה בו ההשגחה האלדית ונתיחד למדת הרחמים כמ"ש י"י יראה אשר יאמר היום. ואמרו ופחד יצחק היה לי כבר פירשתיו במקומו על זולת זאת הכונה. אבל כונת הכתוב היא שיעקב חפץ מאד לרדת לראות את יוסף אבל מצד אחר היה ירא מלצאת מארץ הקדושה המושגחת וידע שעם היות שאברהם ירד למצרי' הנה אחר העקדה אמר הש"י ליצחק אל תרד מצרים כי הנה היתה ארץ מצרים מלאה כשופים ודמיונות כוזבים מנגדים לשלמות השכלי והנה אברהם לא נזהר מזה למה שעדין לא נדבקה בו ההשגתה אלדית אבל אחרי שנמול ונעקד יצחק נתאחדה בזרעו ההשגחה העליונה להיות השם להם לאלדים והם יהיו לו לעם ולעבדו על הארץ הנבחרת אשר תמיד עיני י"י בה ולזה נחסרה ליצחק הירידה למצרים ומפני זה היה ירא יעקב מצאת מהארץ הקדושה ללכת חרנה עד שהוצרך ית' להבטיחו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה. והנה קבל על עצמו בשובו לעבוד את השם הנכבד שמה. ולכך עתה שהביאו ההכרח לרדת מצרים בא לבאר שבע שמשם יצא כשהיה ירא לצאת מן הארץ כשהובטח בשמירה ובא להתפלל שמה ולזבוח זבחים לאלדי אביו יצחק האומר אליו אל חרד מצרים וגו' גור בארץ הזאת ואהיה עמך שנראה שלא יהיה עמו בארץ אחרת והיתה כונתו לשאול רשות ממנו ית' לירד מצרימה עם היות שמנעו מיצחק אביו אז א"ל השם אנכי אלדי אביך כלומר עם היות שאנכי אלדי אביך שצויתי לו אל תרד מצרימה אני אומר לך עתה אל תירא מרדה מצרימה כי הנה שני הצוויים ההפכיים הם מאתי. ולפי שהיה יעקב ירא בירידה זאת שמא המצריים ימותו בניו ובני בניו וימעיטום וג"כ היה ירא שמא להיות מצרים מלאה גלולים לא תדבק שמה השגחת השם ונבואתו כאשר היתה נדבק עמו בארץ כנען על כן היה ירא אולי שימות שם ויקבר במצרים ולא במערת המכפלה כאבותיו והיה ג"כ ירא שמא ימות יוסף בחייו וישבע ברעות נפשו ותהפך ליגון שמחתו לכן הוצרך הש"י להבטיחו מארבעת דברים האלה כנגד הפחד אמר אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם ובזה גלה לו שלא ישובו מיד אחרי ראותו את יוסף כמו שחשב אבל ששם יתעכבו ויפרו וירבו מאד. והתבונן שלא צוה אותו שירד שמה אבל הבטיחו שלא יירא ברדתו שמה. וכנגד הב' אמר אנכי ארד עמך מצרימה ר"ל שלא אפריד דבקותי והשגחתי ממך. ולא אמר אנכי אורידך מצרימה כמ"ש ואנכי אעלך גם עלה לפי שהירידה היא מיעקב שבחר בה לא מהאל ית' אבל אמר שירד שם עמו כי תרד ותשפל השגחתו בהיותו במצרים וכאלו אמר אנכי שאמרתי לאביך אל תרד מצרים אנכי ארד עמך שמה. וכנגד היראה הג' מענין קבורתו אמר ואנכי אעלך גם עלה שיעלה אותו משם להיותו נקבר במקום אבותיו המקודשים. וכנגד היראה הד' מחיי יוסף אמר ויוסף ישית ידו על עיניך כלומר הוא יסתום עיניך בשעת המיתה בהפך מה שאמרת כי ארד אל בני אבל שאולה כי לא יהיה כן. ואפשר לפרש ויוסף ישית ידו על עיניך שהוא יכלכלהו ולא יצטרך לזולתו ויהיה זה מלשון כסות עינים וזהו פירוש הפסוקים האלה כפי פשוטם. ואפשר לפרש עוד בהם שלא היו כל ההבטחות האלה לענין יעקב בפרטיותו בלבד כי אם לזרעו כי יעודי האומה פעמים רבות יבואו בשם אביהם כמו ואתה אל תירא עבדי יעקב וזולתם הרבה וזה דבר ראוי כי העם נכלל בכח האב הראשון ולכך אמר עתה ליעקב אל תירה מרדה מצרים כי לגוי גדול אשימך שם ולא תחשוב שישארו בניך וזרעך ולא ישובו עוד אל הארץ הזאת לא יהיה כן כי אנכי ארד עמך מצרימה רומז לזרעו ששם יהיו מושגחים ונשמרים ממנו ית' והוא על דרך עמו אנכי בצרה וכן (ויקרא רבה פרשה ל"ג) ארז"ל גלו למצרים שכינה עמהם. ואל יקשה עליך זה המאמר בחקו ית' שענין מאמרם הוא שהאל ית' הוא נכר ונודע מצד מעשיו המורגשי' והמושכלים ובהיות האומה בכבוד והצלחה תעלה מעלה מעלה הכרת מציאותו ויכלתו בעולם כי זה ראיה על שאלדים הוא אלדים חיים ומלך עולם וההפך בהפך ולזה כשיגלו ישראל הנה תתמעט הכרת וידיעת מציאות האל ויכלתו בפני הרואים כי יאמרו אין אלדים בישראל וכמאמר דוד בענין הפלשתי וידעו כי יש אלדים בישראל ולזה אמר כאן הש"י ליעקב על גלות מצרים הנה באמת אנכי ארד עמך מצרימה כי בירידתך יש לי ירידה לא בהחלט ולפי עצמי חלילה אבל בבחינת אנשי העולם וכן אנכי אעלך גם עלה כי אעלה את זרעך משם ובזה הודיעו שיעקב לא יעלה ממצרים את בניו ולא יחזירם אל ארץ כנען כמו שהיה במחשבתו לעשות. אבל האל ית' יעלה אותם אחר כך משם וזהו ואנכי אעלך ובאמרו גם עלה ר"ל גם אעלה אני כי יתפרסם מציאותי בעולם בהוציאי אותם מארץ מצרים וכמאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלדים וזהו גם עלה כי הוא פעל עומד ואעלך הוא פעל יוצא וכאלו אמר גם אעלה ואל תתמה על זה כי המקור ישמש על העבר ועל העתיד ועל הבינוני ועל הצווי כי כמו שבבא כל ישראל ענינו כאשר יבא ככה גם עלה הוא גם אעלה. ולפי שיוסף היה הסבה המביא הגלות הזה אמר לו ויוסף ישית ידו על עיניך. ר"ל הוא יסגור עיני בחינתך שלא תעיין בזה ולא תצא ממצרים בחייך בעבורו כי בחשקך לראותו תביא את בניך שמה ולאהבתך אותו תשב שמה כל ימי חייך וימשך מזה הגלות וזהו מה שכיון ויוסף ישית ידו על עיניך כלומר שהוא ימנע ממך זאת הבחינה והראיה בעתיד. הנה התבארו גם כפי זה הדרך אלו הפסוקים והותרה השאלה הי"ז. וזכר הכתוב שעם ההבטחות האלה שאמר הש"י ליעקב במראה הזאת קם יעקב ובניו נשאוהו מצרימה עם כל אשר להם. והנה ספרה התורה מספר בני יעקב ובניהם אשר ירדו מצרימה כדי שנדע חסדי י"י עמהם כי בשבעים נפש ירדו מצרימה ויצאו משם ברד"ו שנים שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מנשים וטף והנה מה שמנה בני לאה ל"ג והמה ל"ב כבר כתב הראב"ע על דרך הפשט שנמנה עמהם יעקב וכמו שאמר בתחלה יעקב ובניו כי הוא גם כן נכנס באותו מנין. ואמנם מספר בני רחל היו י"ד עם שני בני יוסף כי עם היותם במצרים ואינם מכלל הבאים היו בכלל בני רחל ולמעלת יוסף כינה אותה בלבד הכתוב כאן באשת יעקב ובזה האופן היו כלם ע' ר"ל יעקב ובני לאה ל"ג ובני זלפה י"ו ובני רחל י"ד ובני בלהה שבעה ואם כן ע' נפש הם יוצאי ירך יעקב. ואמנם אמרו כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו וגו' ששים ושש הוא בלבד מספר יוצאי ירך יעקב כשבאו עמו מצרי' שלא נמנה עמהם יעקב עצמו אחרי שאמר יוצאי ירכו ולא ג"כ יוסף ובניו כי לא באו עמו ולכן היו הנשארים ס"ו בני לאה ל"ב בני זלפה י"ו בני רחל שהם בנימן ובניו י"א בני בלהה שבעה הרי הם ששים ושש ומאשר התחברו אליהם יוסף ובניו שהיו במצרים ויעקב עצמו שהיה עקר הבית היו כל הנפש הבאה מצרימה אם עתה ואם ביאת יוסף שבא הוא בפעל ובניו באו עמו בכח היו ע' באמת ובדיוק וכמו שאמרה התורה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה והותרה בזה השאלה הי"ח: מהרו ועלו אל אבי וגו'. עד ויעלו ממצרים ויבואו וגו'. אחרי שהשלים יוסף טענותיו ודבריו הטובים והנחומים לאחיו השתדל בהגעת התכלית אשר כיון השם בשליחותו למצרים. והוא אמרו מהרו ועלו אל אבי אחרי אשר שולחתי לפניכם למחיה. והרעב כבד בארץ. אין ראוי להתאחר עוד אבל מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו בשמי שמני אלדים לאדון לכל מצרים לא שאני אדון אלא לדמיון אדון מושל על כל הארץ שאני עושה חפצי בה כאלו אני אדון עליה ומכני זה איני יכול לזוז מכאן וללכת לראות פניך כבן יכבד אב על כן רדה אלי אל תעמוד כי הנה יגיעך תועלת בירידה לא יגיע לך מבלתה כי להיותי מושל בכל ארץ מצרים לא אוכל לעזוב ממשלתי וללכת אצלך ויותר בנקל תבא אתה אצלי על כן רדה אלי אל תעמוד. ואם יקשה אצלך לשבת במצרים לפי שתועבת מצרים כל רועי צאן וגם כי מצרים בית מקדש מלך הוא ומי שיחפוץ במנוחה והיות בניו ובנותיו במוסר ודרך ארץ ימאס לשבת במקום מושב המלך מצד עבדיו שלא יחדל מהם הגזל והזנות והסכלות הנה לתקן זה אני אעשה שתשב בארץ גושן בשובה ונחת אין שטן ואין פגע רע והנה ימשכו לך מזה תועלות. האחד שתהיה קרוב אלי ואוכל אני ללכת לראות פניך פעם אחת בשבוע. והב' שתשב בארץ גושן אתה וכל אשר לך בניך ובנותיך ובקרך וצאנך ואמר זה לפי שבהיות יעקב בחברון להיות ארץ כנען בלתי רחבת ידים היו הולכים בניו לרעות את צאן אביהם בשכם רחוק משם אשר התרחקם ממנו היה סבה לכל מה שקרה מענין יוסף אמנם בהיותו שם בארץ גושן יהיו בניו וכל מקנהו עמו שם מתחבאים עמו כי היא ארץ גדולה ורחבה לרעות בה את מקניהם וזהו אמרו (בראשי' מ"ה) וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך שאינו חוזר אתה ובניך להיות קרוב אלי כי מה טעם שיהיו קרובים אליו הצאן והבקר אבל הוא חוזר לוישבת בארץ גושן שישב שם הוא ובניו וכל אשר לו יחד לא מפוזרים מפה ומפה כאשר הם בארץ כנען. וגם ימשך לך מביאתך פה תועלת שלישי והוא וכלכלתי אותך שם ולא אוכל עשוהו כן בהיותך בארץ כנען כי אולי לא יחפוץ המלך בהתחזק עוד הרעב שיוציאו בר ולחם ומזון ממלכותו. וגם בשלחי אותו שמה ילך בסכנה בדרכים כי לחוזק הרעב יצאו לסטים לגזול בדרכים. אמנם בהיותך בארץ גושן אכלכל אותך וצריך אתה מאד לכלכלה הזאת כי עוד חמש שנים רעב ואמרו פן תורש אתה וביתך וכל אשר לך ענינו אצלי שאין ראוי ליעקב אביו שיחשוב לקלון שיכלכלהו בנו כי להכרח הרעב מביא לו זה ואין בו קלון כלל חלילה כי אם לא יעשה כן יורש הוא וביתו. והמפרשים פירשו תורש תתמסכן ולא יתישב לפירושם אתה וביתך וכל אשר לך אבל הוא מלשון להוריש גוים גדולים והוא כולל למה שאמר לשום לכם שארית בארץ פן תורש מן העולם ברעב אתה וביתך וכל אשר לך ר"ל הבנים ובני בנים שכלם יוציאו כל מה שלהם ברעב. ואחר זה אמר יוסף אל אחיו שכל דבריו היו ללא צורך אחרי שהם בעיניהם ראו הדבר כמו שהוא ולכן ראוי שהם מעצמם יעוררו לאביהם בהגיד אמתת הדבר אם שהוא עצמו יוסף כיון שהם בעיניהם ראו פניו כי עם היות שעד עתה לא נתנו לב להביט בפניו ולהכירו הנה עתה אחרי שהודיעם שהוא יוסף יכירו בפניו וידעו שהוא הוא וכ"ש אחיו בנימן שלהיותו אחיו בן אמו תהיה תמונתו יותר חקוקה בדמיונו וגם אביו מהסבה ההיא יאמין יותר לדבריו. וגם כלל באמרו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן את כל כבודי ואת עשרי ושהוא בפיו דבר אליהם כל זה כי לא יהיו בדבר הזה עדי שמיעה אלא עדי ראיה ואמר שהוא לא רצה לספר להם את כל כבודו וגדולתו אלא בדרך קצרה ולפי שפיו המדבר אליכם ומשום יהללך זר ולא פיך אין ראוי שירחי' בשבחיו. ואנקלוס תרגם כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש בלא מליץ יאמר גם זה לכם נאות שאני יוסף בדברי עמכם בלשונכם כי המליץ שהיה בינותינו עד עתה היה כדי שלא תכירו בפני שאני יוסף ולפי שראית זכרון המכיר' היתה מיוחדת אליהם ולא לבנימן כי לא ידע ממנה דבר לכן בראיה הזאת מהלשון שתף את כלם והוא אמרו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן כי פי המדבר אליכם כי באות זה כלכם שוים ואיני צריך א"כ לטענו' אחרו' לכן תגידו לאבי את כל כבודי ואת אשר ראית' באופן שתורידו ותביאו את אבי הנה ואחרי שסיים יוסף דבריו התעורר לחבק ולנשק ולהודיעם שלבו שלם עמהם באהבה וחבה רבה ולפי שאהבתו היתה חזקה לבנימן להיותו בן אמו בראשונה נפל על צואריו ויבך לזכור העצבון שסבלו זה על זה כל אותם הכ"ב שנה שהיו נפרשי' כי כן דרך האוהבי' בהיותם נפרדים זה מזה בראות זה את זה הנה יתעורר צער ההעלמה וההפרדה עם מציאות ההראות לפי שכל הפך יוכר בהפכו ואחרי כן נשק לכל אחיו ובכה עליהם מהסב' שבכה על בנימן. והם לא בכו עליו לפי שהאדם יבכה מהרעה שהגיע לו מזולתו ולא יבכה על הרע שעשה הוא עצמו ולכן היו אז הם נכלמים לא בוכים ואחרי שעבר כל הענין הזה ונתישבו בלבותם דברי יוסף וראו כי מאת י"י היתה זאת דברו אחיו אתו ולא נבהלו מפניו כמו שעשו קודם זה. וזה טעם אמרו ואחרי כן דברו אחיו אתו שהיה ראוי שיאמר ואחרי כן דברי אתו אלא שכינה כאן הכתוב בשם אחיו להגיד שלא דברו עמו כבושים ולא כנכלמים מהענין אלא כאחיו הנאהבים ועם מה שפירשתי בזה יותרו השאלות הי"ד והט"ו. וספר הכתוב שהקול נשמע בית פרעה איך באו אחי יוסף ושיטב בעיניו ובעיני עבדיו. וגם זה מהשגחת הש"י שלא אמר אדם הלא אלה יאכלו את כל טוב הארץ ויירשו את עושר המלך אבל מאשר יקר בעיניו יוסף שהיה אהוב למלך ולשריו שמחו בבא אחיו וידעו ממעלת בית אביו ומשפחתו. ואין ספק שיגיד יוסף לפרעה ולשריו כי גונב מארץ העברים ושהיה אביו ואחיו חושבי' כ"ב שנה שהיה מת אבל לא יגיד לשום אדם דבר מהמכיר' פן ישנאו אותם עליה ולכן היה ששמח פרעה בבואם ורצה שירגישו אחיו ואביו באהבתו את יוסף ולכן אמר לו אמור אל אחיך זאת עשו טענו את בעירכם וגו' ר"ל אתה מעצמך ומהכח המסור לך ממני אמור לאחיך שאתה מצוה אותם שיטענו את בעירם וילכו ארצה כנען וישאו את אביך ואת בתיהם והודע להם שאני אתן להם את טוב ארץ מצרים. והנה צוהו על העגלות בפרט לפי שבזמן ההוא היו העגלות מיוחדות למלך ולעניני המלחמה ולא היה אדם רשאי להשתמש מהם בלי רשותו. וכבר יורה אל זה מאמר המשורר (תהלים מ"ו יו"ד) משבית מלחמות עד קצה הארץ קשת ישבר וקצץ חנית עגלות ישרוף באש. שמנה העגלות מכלי המלחמה ולכן אמר ואתה צוית זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ואמר ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה לפי שהיו העגלות מטכסיסי המלך ולא יצאו מן המלכות רק בדבר המלך עצמו עד שזה לקח יעקב לאות ולמופת על מעלת יוסף במצרים כמ"ש וירא את העגלות אשר שלח יוסף. ואמר פרעה ונשאתם את אביכם ובאתם אחרי שכבר אמר וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי לפי שבראשונה אמר שיבואו כלם כלומר לא אל יוסף כי אם אל פרעה עצמו כי הוא יתן להם את טוב ארץ מצרים ויאכלו את חלב הארץ ודשנה אמנם לענין העגלו' עצמם אמר שהיה שולח אותם לכבוד אביו בפרט כי להיותו זקן יצטרך לבא בהם הוא ומזונותיו הנשים והטף ולכן אמר ונשאתם את אביכם ובאתם כי הוא העיקר אשר אני חפץ לראות כיון שיצא ממנו חוטר נכבד כיוסף. ולפי שלא יחשבו שהיה חפץ בביאתם מפני ממונם אמר ועיניכם אל תחוס על כליכם כי יש לאל ידי להעשיר אתכם עושר גדול והוא אמרו שנית כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הי"ו. ואמר ויעשו כן בני ישראל להגיד שבמהירות הלכו להביא אביהם ואת בתיהם שמה ושלא חסו על כליהם כמו שצוה פרעה ובכלל ויעשו כן שטענו את בעירם בר ולחם ומזון מלבד הצידה אשר נתן להם עם העגלות. והנה רצה יוסף שישאו מלבושיהם לטוב כדי שכל רואיהם יכירום שהם אנשים נכבדים ולכן נתן לאיש חליפות שמלות גם כדי שישמח אביהם בראותו כן. ולבנימן שנשאר שם עמו נתן שלש מאות כסף כדי שיהיה מעות בידו לקנות הדברים שירצה לאשתו ולבניו וחמש חליפות שמלות כדי שבכל יום יחליף לבושו בהיותו עומד לפניו לכבודו ולתפארת. ולאביו שלח כזאת פי' כזאת אצלי אינו מה שיזכור אחר זה אלא מה שזכר כבר שנתן לבנימן שגם כן שלח לאביו כסף וחמש חליפות שמלות ומלבד זה שלח לו עשרה חמורים נושאים מנות יפות מכל טוב מצרים ועשר אתונות נושאות צידה לדרך לצורך ביאתו שמה כדי שלא יתעכב בעד דבר. ואמרו וישלח את אחיו וילכו להגיד שהיו אחי יוסף מצטערים כל כך על פרידתם ממנו שלא היו יכולין ללכת לדרכם עד שהוא שלחם ואמר להם אל תעמדו פה עוד וזהו וישלח את אחיו. או ירצה שלוה אותם ויצא עמהם מחוץ לעיר ע"ד הולך עמם לשלחם וזכר הכתוב להודיע ענותנותו של יוסף שעם היותו השליט על הארץ היה מלוה את אחיו. ואמרו אל תרגזו בדרך ענינו אצלי ברכה שברכם שלא יקבלו רוגז ולא נזק כדרך שלוחי מצוה אינם נזוקים:
