פסוק א:ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ. איתא במדרש דיעקב נענש על שקיבל שררה לעצמו להיות אל בתחתונים על כן ותצא דינה ותתענה ויש להבין למה נענש ע"י בתו ולא הוא בעצמו ונראה למה שכתבתי שיעקב אל בתחתונים שהם המלאכים והנה איתא עוד במדרש שני פרושים על ויגע בכף יריכו חד אמר יריכו ממש וחד אמר צדיקים יוצאי יריכו ישלוט בהם יצה"ר וא"כ אם יעקב קיבל להיות אל במלאכים והיה יכול להם כדכתיב כי שרית עם אלקים צ"ל ע"כ ויגע בכף יריכו על יוצאי יריכו היינו זרעו שיכול להם היצה"ר להחטיאם ע"כ נענש ותצא דינה בת לאה ע"י הסתת היצר הרע:
פסוק א:ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב. הא דכתיב אשר ילדה ליעקב שהוא לכאורה שפת יתר נראה לבאר דהתורה בא לחפות על לאה שלא תאמר כי טבעה גרם לבתה לצאת כאשר היא היתה יצאנית ולזה אמר הכתוב אשר ילדה ליעקב כי לא היתה פרי בטן של לאה והיא לא עשתה רק הלידה אבל ההריון ופרי בטן של רחל היתה כמבואר חלוף דינה ביוסף לכך דייקא אשר ילדה ליעקב ואין לייחס היציאה ללאה וגם בא הכתוב להנצל על יעקב שלא נתן את דינה לעשו כמבואר במדרש כי שרש עשו יש לדבק בבני לאה כי היא היתה ראויה להנשא לו אבל לא בזרע רחל אדרבה אין עשו נופל רק ביד זרע רחל ויעקב ידע כי רק לאה ילדה אבל עיקר שרש' מרחל ע"כ מאן לתתה לעשו:
פסוק ב:וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ וישכב אותה ויענה. ודרשו וישכב כדרכה ויענה שלא כדרכה ונראה הטעם כי חשקה נפשו בדינה ואהב אותה למאוד ודינה היתה אז קטנה כי נולדה בפעם אחת עם יוסף ולאחר לידת יוסף לא נתעכב יעקב בבית לבן רק ששה שנים וגם אם נתעכב בסוכות ח"י חדשים מ"מ הרי היא בת ז' שנים וחצי ואמרו חז"ל קטנה משמשת במוך שמא תתעבר ותמות ולכך היה שכם חס עלי' שלא תתעבר ותמות ובא עליה בפעם ראשונה כדרכה כי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה בפעם שניה בא עליה שלא כדרכה וא"א לה להתעבר גם חשב דעל ביאה ראשונה אין להאשימו כי אביו היה נשיא הארץ ואז היה המנהג דכל הבתולות בעלו לראש העיר כדמצינו בדברי חז"ל וגם בתואל ע"ש שבעל בחולות כמבואר במדרש כי היה ראש העיר וא"כ מה נ"מ אם אביו בעל אותה או בנו במקום אביו ולכך חשב שאין כאן גזילה ואשמה כלל:
פסוק ד:ויאמר שכם אל חמור אביו ויאמר קח לי את הילדה הזאת לאשה. נראה דשכם היה בוש על חטאיו מלספר לאביו המעשה שעשה ויחרה אפו עליו ולכך אמר קח לי את הילדה הזאת לאשה כלומר דעוד היתה ילדה אשר לא נבעלה עדיין:
פסוק ה:ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב עד בואם. נראה לבאר כי לא ידע יעקב אנה יצאה דינה אם לעיר ושם בעל אותה א"כ הרי היא בחזקת מפותה כמ"ש הרמב"ם דסתם עיר בחזקת מפותה או אולי יצאה השדה מקום המזבח שבנה יעקב לראות באחיה ובשדה בעל אותה שכם והרי היא בחזקת אנוסה כמ"ש הרמב"ם ולכך החריש עד בוא בניו מהשדה לחקור אם ידעו שהיתה בשדה או בעיר:
פסוק ז:ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאוד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה. הא דכפל נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב נראה דבאו לומר דשתי רעות עשה האחת בדינה בת יעקב לשכב עמה כי אף דתאמר שהיה ברצון הלא פתוי קטנה אונס הוא וגם נבלה עשה בישראל כי יעקב שימש בכהונה גדולה כמ"ש לעיל ונקרא ישראל על שם המעלה הזאת ובכהן שזנתה בתו את אביה היא מחללת א"כ נבלה עשה בישראל לחלל כבודו:
פסוק ז:וכן לא יעשה. נראה לפרש בשלשה אופנים האחד הוא כי וודאי ידעו כי הם עלולים לתלאות ומצוקות כי אז התחיל הגלות וכל מה שאירע לאבות הוא סימן לבנים שכך יקרה להם בגלותם והם ידעו שכך לא יעשה בגלות מצרים לשלוט בנשים ובנות ישראל אף שהיו שטופי זימה וא"כ ע"כ אין זה מתוקף הגלות לענות בנות ישראל והרי זה יוצא מכלל גזירות הקב"ה ע"כ כתיב וכן לא יעשה לשון עתיד כי כך לא יעשה בגלות מצרים ע"כ חרה להם או שבא להורות על מה שהטיב חרה להם והתחכמו לעשות על מה שעבר עבר ומה זה נקמה אשר בחיק כסילים ינוח ע"ז בא לו' שהיה ענינם למגדר מילתא שכך לא יהיה נעשה מכאן ולהבא וזה אמרו וכן לא יעשה מכאן ולהבא או יאמר שאין להאשים את דינה על אשר יצאה לבדה ופרצה קורא לגנב כי לא פחדה דינה שיקרה לה אסון ואין להאשימה על צאתה כי יצאה בטח כי הגם שדרכם היה לזנות עם בתולות היה ברצון וכדרכה אבל לא באונס כדאיתא במדרש שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו וגדרו עצמן מן הערוה וזהו וכן לא יעשה:
פסוק ט:והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם וגו'. הרצון בכם ואת בנותינו תקחו בע"כ והארץ תהיה לפניכם נראה דפיו הכשילו כי כך היה באמת שלקחו הכל בע"כ כדכתיב את נשיהם ואת טפם ואת כל אשר בבית ובשדה ולכך אמרו במדרש חמור הוא התחיל להכניס אצבעו והיינו כמו שכתבתי שפתח פיו כאשר יהיה בסופו שלקחו הארץ ובנותיהם בע"כ:
פסוק יב:הרבו עלי מוהר ומתן ואתנה כאשר תאמר אלי וגו'. היינו כפל כי בשביל שהיה מענה אותה כתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות ובשביל שאשנה ג"כ מוהר בתולות וא"כ הרי מוהר הבתולות כפל ולכך הרבו מוהר ומתן:
פסוק יג:ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמאו את דינה אחותם ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה וגו' אבל בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו וגו'. הפשוט הוא כדי שלא יתבעו הכנענים את דמם מהם ע"כ בקשו מהם למול וא"כ המה מבני ישראל כמוהם כמותם ולא יקפידו הכנענים בהריגת'. ועוד נראה לבאר הפסוקים כי אם היו מתרצים להם תיכף כשתבעו את דינה לתתה לשכם בתנאי שימולו כולם שאז יאותו להם היו מרגישים דוודאי במרמה יעצו להם כך. ע"כ עשו במרמה ודברו בתחילה בכעס על הנבלה הזה וזהו וידברו שהוא לשון קשה על אשר טמא את דינה אחותם שכך אמרו להם ולאחר הקטטה נתרצו להם ואמרו לשון רכה ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות וגו' אך בזאת נאות לכם כיון שכבר נעשה המעשה ובזה לא היו מרגישין הערמה. גם יש לפרש במרמה על אשר טמא דינה אחותם כי לכאורה היה הערמה ניכרת כי למה ימולו עכשיו כל בני שכם האיש אשר ירצה ויקח מבנותיה' אז הוא ימול ומי שאינו רוצה ליקח אשה למה ימול אבל אמרו להם בני יעקב כן הוא אם לא נעשה עדיין מעשה כזה שטמא דינה אחותם שהלכה לתומה ונאנסה אבל כיון שנעשה כזאת איך אפשר להיות אנחנו יושבים בקרבכם וכי יהיו בנותינו אסורים תמיד בבית כי בצאתה חוץ ישכב אחד אותה והוא ערל ומה יועיל אח"כ בהמולו בשר ערלתו וא"כ צריכין תמיד לשבת בית וזה א"א וע"כ מוכרחים אנחנו לילך מפה מבלי לדור בקרבכם ולכך טוב שימולו כלם ואז אף דיבעלו פנויות הלא מולים הם וזה היה המרמה למול כולם גם היה ערמה כדי שיוכלו אח"כ להפר ברית במה שאמרו להם אם תהיו כמונו היינו מילה לשם שמים ולא לשם אישות ויהיו לנו למופת על זה בהמול לכם כל זכר אפילו קטנים וזה ראיה שאינם עושים בשביל שיצרם תוקפם רק לש"ש בהמול לכם כל זכר וידעו השבטים בחכמתם שלא יקיימו כן ויהיה להם פתחון פה להפר בריתם ולא יהיו כוזבים בדבריהם כי כן כתיב וימולו כל זכר יוצאי שער עירו ולא הקטנים:
פסוק יד:ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת אחותינו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו. נראה לפרש היינו אם תבעל לבן חמור יהיה הוולד בן סורר ומורה בן לא אמון בו ויהיה אשמה בנו כי יאמרו רוב בנים הולכים אחר אחי האם ולכך חרפה הוא לנו:
פסוק יט:ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב והוא נכבד מכל בית אביו. נראה דבא הכתוב להודיענו כי חשבוהו לכבוד גדול להדבק בזרע יעקב דאל"כ למה הוא מל תחילה הלא בקללה מתחילין מן הקטן והוא היה נכבד מכל בית אביו:
פסוק כ:ויבוא חמור ושכם בנו אל שער עירם וידברו אל אנשי עירם לאמר האנשים האלה שלמים הם אתנו וישבו בארץ ויסחרו אותה והארץ הנה רחבת ידים לפניהם. נראה לבאר דחמור ושכם בנו היו חכמים גדולים ואמרו בלבם אם נבוא לאנשי עירנו ונאמר להם דבזאת יאות לנו האנשים ליתן דינה לשכם בני אם נמולו כולנו כל זכר היו אומרים מה לנו בשביל בנך שכם אשר חשק בתועבות ימולו כל זכר זהו מהנמנע לעשות ולכך אמרו תחלה. האנשים האלה שלימים הם אתנו היינו מה שמגיע להם מדינה כבר עשינו שלום בינינו ונתפשרנו אתם בהרבות מוהר ומתן וכבר נתן אותה לבני שכם שהוא שר ומושל העיר וגם לא יהיה השולטנות רק זאת אמרו האנשים שישבו בארץ ויסחרו אותה. והארץ הנה רחבת ידים לפניהם ואינם רוצים לכנוס לעיר לשבת אתנו יחד ערל ונמול בכרך אחד כי אם בארץ רחבת ידים לפניהם לשבת חוץ לעיר בקרב הארץ וזה אינו נאות לנו ויותר טוב שישבו בקרב העיר להיות לעם אחד ואיש את רעהו יעזורו וז"ש אך בזאת יאתו לנו האנשים לשבת אתנו להיות לעם אחד. מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם. שחביב עליהם בהמתן של ישראל כדאמרינן במסכת עבודה זרה אם נהיה לעם אחד וזה א"א רק ע"י מילה דאל"כ יהיו מרוחקים ממנו וא"כ אין לנו חשד עלינו שאנו עושין זאת כי אם שישדכו אתנו בדינה כי בלא"ה כבר נשלם הענין ואין צריכין למול בשביל זה. והסכימו למול אבל לא התרצו למול כל טף כאשר התנו בני יעקב רק הגדולים יוצאי שער שכם. אבל הקטנים לא מלו והפירו חק התנאי:
פסוק כה:ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. נראה דהמתינו להמיתם עד יום ג' למילה כדי שיסבלו תחלה כל היסורי המילה שהוא עד ג' ימים שיהא להם צער גדול קודם המיתה:
פסוק כה:ויהי ביום השלישי וגו' ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר. איתא במדרש שני בני יעקב שלא נטלו עצה מאביהם. נראה לבאר דלא דרש זאת לגנאי להם דלא נלמד זה מדכתיב שני בני יעקב כי אין בזה רמיזא. וגם מה צורך לראיה הלא יעקב כעס עליהם ואמר עכרתם אותי. אלו היה בעצתו היאך כעס אבל המדרש דרש דנכתב זאת לכבודן של צדיקים דהוקשה דל"ל למיכתב בני יעקב כיון דכתיב שמעון ולוי רק בא להודיענו שלא נאמר הואיל ועשו הכח הגדול כזה ולא נטלו עצה מאביהם יחשבו לבני סוררים לכך מייחסם הכתוב אחר אביהם שנקראין בני יעקב כי עדיין בני יעקב המה וכוונתם לשם שמים היתה לטובה ואשרי להם אשר ה' לא יחשוב להם עון:
פסוק כה:שמעון ולוי איתא במדרש שלא נטלו עצה זה מזה נראה לבאר דודאי היו בעצה אחת. כדכתיב שמעון ולוי אחים ודרשינן בעצה אחת. רק הפירוש שלא המתיקו סוד כראוי לדבר גדול כזה להיות מעיינים בדבר רק בחרות אפם בלי עצה והשכלת הענין להביט מראשית דבר לאחריתו עשו דבר זה ולכך אמר יעקב ארור אפם וגו' כי היה באף ובחימה:
פסוק כה:ויבואו על העיר בטח. איתא במדרש בטוחים היו בזכות יעקב ונראה לפרש כיון דעיקר הענין היה להציל דינה מבית שכם ועל זה הסכים יעקב ג"כ אבל לא על ההריגה כמ"ש הרמב"ן א"כ ראוי להם להציל דינה תחלה מבית שכם ואח"כ להרוג אנשי שכם רק שהם חששו אם יקחו את דינה תחלה לא יגין עליהם זכות יעקב אחר כך להרוג אנשי שכם כי בטוחים היו בזכות יעקב שלא יקרה להם דבר רע כדי שיוכלו אח"כ להציל דינה מיד שכם ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו. איתא במדרש שהיו גוררין בה ויוצאין שלא היתה דינה רוצה לצאת שאמרה אנה אני מוליך חרפתי עד שנשבע לה שמעון שהוא ישאנה ולהבין על הצדקת הזאת שיהא נוח להיות בבית העובד כוכבים ומזלות נראה לבאר דידוע דשכם היה מאנס אותה בחזקה רק מי יוכיח דהיתה הבעילה באונס דאולי היה ברצונה והיא זונה. רק זה הוכחה גדולה אם תלך מבית העובד כוכבים ומזלות לבית אביה הלא היה לה בבית העובד כוכבים ומזלות כל טוב ואם היה ברצון הלא טוב לה הביאה מן היציאה א"כ מוכח דבאונס נעשתה נבלה זאת דווקא בעודנו חי אבל אם הוא מת אמרו שברצונה נעשתה התועבה הזאת ועל דהלכה לבית אביה אינה הוכחה כיון דכבר היה העובד כוכבים ומזלות מת ומה לה לעשות שם וזה שתבעה עלבונה מפני אנשים רקים ופוחזים שלא יאמינו כזאת:
פסוק ל:ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני וגו'. בדרך הפשוט יש לומר דעד עכשיו היו עובדי כוכבים ומזלות אומרים דלכך לא היו עולים להלחם עם ישראל כי זכות מילה היה עומדת להם מנעוריהם אבל עכשיו דראו דכל אנשי שכם היו נימולים ואעפ"כ נהרגו ויבואו גם עלינו להלחם בנו ועוד יש לבאר על פי המדרש צלולה היתה החבית ועכרתם אותה כי ידוע היה באומות שכל זמן שאין בני אביהם עם הכל לא יכבשו א"י לאחוזה רק יהיו בה כמו גרים וזהו שנאמר בהיותם מתי מספר כמעט וגרים בה כי לא היו בה רק גרים אבל כשיראו ואני מתי מספר ומכל מקום כבשתי העיר ויושביה אם כן יחשבו כי הגיע העת לכבוש א"י מידם וע"כ ונאספו עלי והכוני:
פסוק לא:ויאמרו הכזונה יעשה את אחותינו. נראה לבאר כי ידע יעקב כי לא נשלם עון האמורי עדיין והיינו שהיו עדיין צדיקים בקרבם המגינים עליהם כי ודאי עשו רעות רבות בעיני ה' כמ"ש הרמב"ן רק שהיו בתוכם צדיקים גמורים. וגם משה צוה למרגלים לחזור על זה כמאמר חז"ל היש בה עץ מי שמגין עליהם כעץ והנה בדינה עשו שתי רעות זנות וגזל שגזל בת יעקב כמ"ש הרמב"ן והשנית שאנס אותה לזנות וכבר כתב רש"י בריש פרשת נח כ"מ שאתה מוצא גזל ועריות אנדרלמוסיא בא לעולם והורג טובים ורעים וא"כ אין הכשרים יכולים להגן כי גם עליהם יעבור הכעס וזה אמרם הכזונה יעשה את אחותינו שיש כאן גזל ועריות:
