פסוק א:ותצא דינה בת לאה. שהיא התפללה עליה עד שחזרה בת, א"כ דינה בת לאה. אשר ילדה ליעקב, בלידה היא בת ולא בהריון, א"כ היא היתה זכר ודרך הזכר לצאת, ולזה ויאהב את הנער כתיב:
פסוק א:ותצא דינה לראות. היא חשבה להיות מן הרואים ונהיית מן הנראים. עוד אשר ילדה ליעקב, הולידה לו צרה, ולא די לו צרותיו, כמו שאמרו על פסוק לא שלותי ולא שקטתי ויבא רוגז:
פסוק ב:וירא אותה שכם בן חמור וכו', כבר רמזתי ששכם הוא מלשון חלק כמו ואני נתתי לך שגם אחד על אחיך תרגום חולק חד, ולזה אמר וירא אותה שהיא מחלקו וראה שאין לה זוג, שאל"כ מאי וירא אותה וכי לא ראה אלא לה הלא הרבה בנות היו שם שנאמר בבנות הארץ., אלא הכל ברמז, ולזה אמר החוי שנושך כחויא, ולז"א ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, בת יעקב למה, אלא שרוצה להדבק בקדושה, ולזה אמר ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו, והיה לו לומר ויעקב ראה כי נלקחה בתו, ולז"א קח לי את הילדה, קודם אמר הנערה ואחר כך אמר הילדה, אלא לידתה שנולדה בלא זוג, ולז"א קח לי חלקי, מחלקי היא:
פסוק ג:ויאהב את הנער וידבר על לב הנער. שני פעמים נער, אלא הוא ראה שהיא היתה עתידה להיות נער כמ"ש, וראה ג"כ שאין לה זוג ושמח שיש לה חלק בזכרים ובנקבות, בזכרים שהיא היתה עתידה להיות זכר, ובנקבות שהיא נקבה, ולזה אז"ל וישכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה, ויעקב החריש שאמר זו היא מחלק הזכרים ואין לו בה חלק, כי אני עשרתי ולא הנחתי לך חלק שהיא בלא זוג ויוסף נולד בלא תאומה אם כן היא בכללם, ולזה החריש עד בואם שהם יהיו חלק אחד ולא יפרדו ועליהם להצילה:
פסוק ז:ובני יעקב באו מן השדה ויתעצבו ויחר להם. נתעצבו לפי שהיתה מכללם שהיתה זכר והם י"ב והיא נחשבת עמהם באחדות שנעשו אחד במנין, ולזה אמר כי נבלה עשה בישראל וכו', אמר ישראל ולא יעקב לפי שהוא מורה על שררה ועל האחדות, ויחר להם וכו', שהיא בת והיא שלימותו של יעקב כדי שיהיה שלם זכר ונקבה, ולזה אמר לשכב את בת יעקב.. ולזה כשראה יעקב שנטמאת ויצאת מכללם חלק שבט יוסף לב' כדי שיהיו אחד שהוא י"ג, ולזה אמר וידברו אשר טמא את דינה אחותם, שאמרו לו ברמז שטמא, במרמה שהמרמה היה בדבור שאמרו לו לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה, לא אחותנו אלא את, אפילו הנטפל לה כמו שפחתה, שודאי היו להם עבדים ושפחות. לאיש אשר לו ערלה, לא אמר לאיש ערל אלא לאיש אשר לו ערלה, הערלה היא לו בטבע ואע"פ שנמול הוא ערל:
פסוק טו:אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמוני. קודם, שתמולו ערלת לבבכם קודם, ואח"כ להמול לכם כל זכר. ואמר אם תהיו, ולא אמר שתהיו אלא אם, שא"א להם דבר זה לפי שהם עיקר הקליפה והערלה וזו היא המרמה בדבור, שאמרו אח"כ ואם לא תשמעו אלינו להמול וכו' כדי שיבינו מילה לבד כדי לנקום נקמת האבר שחטא בו:
פסוק טז:ונתנו את בנותינו לכם. ונתנו כתיב, שדברו להם בערמה אמר ונתנו אחרים לא הם אבל בנותיהם נקח לנו, וכן היה שנאמר ואת כל חילם וכו':
פסוק כה:ויהי ביום השלישי וגו' ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. למה אלו ולא שאר אחים, אלא בני השפחות אינם אחות דינה מאם ואין להם לדבר בפני אחיהם הגדולים מהם, וראובן שהוא הגדול לא רצה כדי שלא יונו לו ויאמרו לו על ענין פילגש אביו לא קנא ועשה מה שעשה וכעת מקנא על אחותו, ויהודה מלך, ויששכר יושב במדרשי ולא בטל למודו, וזבולן כבר אמרנו שזבולן היה מכח הדודאים, ויששכר היה לפי שלקחה רחל ליעקב כשנתנה לו בלהה שפחתה והיתה לילה של לאה, ולז"א המעט קחתך את אישי וכו' ולזה אמר נתן אלהים את שכרי כו', אם כן יששכר לא בא מכח הדודאים אלא זבולן, ולזה היה הולך מדברות ומפרש ימים, כי זה טבע הדודאים שהם נמצאים במדברות ועל שפת הים, ודינה שבאת אחריו היתה יצאנית ג"כ שעדיין נשאר בה כח הדודאים, א"כ זבולן היה סבת יציאתה לזה נתבייש, א"כ שמעון ולוי אחי דינה ולא האחרים בדבר זה:
פסוק כה:בטח. אז"ל בטוחים היו על זכות אבותיהם. עוד נוכל לומר שבטוחים היו שלא יתגייר מהם גר והם משבעה עממים שאמרה התורה עליהם לא תחיה כל נשמה, ולכן המתינו להם שלשה ימים אולי מתוך שלא לשמה יבאו לשמה וכשבאו מצאו אותם כואבים ובוכים ומצירים על המילה שקיימו אז ידעו בודאי שאין גר יוצא מהם והרגום ויקחו את דינה ויצאו, לקחו נקמת האבר שחטאו בו. ושאר בני יעקב באו על שגזלוה ובן נח מצווה על הגזל שלקחו דינה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים פרק ט', בן נח מצווה על הדינים ומפני זה נתחייבו בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו. ולפי שאמר מקניהם וקנינם הלא לנו הם שרצו לגוזלם, באו על החללים ויבוזו העיר ואת צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם ואת כל חילם וגו', ואת כל אשר בבית, לרבות המטמניות שנגלה להם. או נאמר ואת כל אשר בבית לרבות הע"א כדי למעט בטפולה שלא יבאו אחרים ויעבדוה, ולזה אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר וגו':
פסוק ל:ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי וגו'. למה כעס יעקב אם הם חייבים הריגה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, אלא כעס שבאו עליהם בערמה, כי אם היו הורגים אותם בלא זאת הערמה אלא בפרהסיא היו מראים גבורתם ששני אנשים הרגו עיר אחת, אבל עתה שבאו עליהם בערמה יאמרו חלשים הם שאין להם כח ולזה באו עליהם בהיותם כואבים, אם כן עכרתם צלולה היתה החבית ועכרתוה. אמרו הם הכזונה וגו', אם היינו הורגים אותם בלא זאת הערמה היינו גובים מהם דין הגזל שבן נח נהרג עליה אבל נשאר עלינו חרפת הזנות, לזה עשינו כן לגבות מהם ג"כ חרפת הזנות ובאבר שקלקלו בו ילקו, ואמרו הכזונה לפי שנבעלה לערל וקשה לפרוש ועל זה עשו ערמת המילה לכרות הערלה ואז תהא נוחה לפרוש, ובערך זה היא כמו הזונה שהורגלה וקשה לפרוש,, ואמר את אחותנו שהיינו מתאחדים בה, או יאמר את אחותנו, אמרו עד עכשו תלינו הכבוד בך שאמר לשכב את בת יעקב ואם אתה מוחל על כבודך אין אנו מוחלין על כבודנו:
פסוק ל:שמעתי שמה שבאו עליהם בזאת הערמה של המילה הוא, שמה שפחד יעקב פחדו היה שלא יבאו שאר עממין ויבאו אחריהם לכך מלו אותם כדי להבדילם משאר אומות כדי שיתיאשו מהם ולא יבא אחריהם ויצטרכו לנסים או לזכות אבות והם מרוחקים מזה, ועכ"ז באו עליהם כבמדרש על פסוק ויהי חתת אלהים ולא רדפו באותו זמן אלא אחר שבע שנים רדפו. עוד אפשר לומר שמה שבאו בני יעקב ויבזו העיר כוונתם היתה שלא תבנה עוד שראו שעתיד להעמיד, ירבעם עגל שם ושם נחלקה בית מלכות דוד ואפשר עוד לתת טעם למה שמעון ולוי ולא שאר אחים, לפי שכשנולד שמעון אמרה שמע ה' כי שנואה אנכי וזה הרחיק השנאה וזו קרבה, והשנאה היתה שאמרה לאה שנכנסה במקום אחותה שהעיזה פניה שלא היה לה לשמוע מאביה ראו מה יצא ממנה, וכשבא שמעון נסתם פי הדוברים עתק שיאמרו יש לה שני בנים בודאי זה מן השמים, ובלוי אמרה הפעם ילוה אישי זה, מכניס אהבה וזו הרחיק האהבה והביא השנאה כמו שאמרתי, לזה תבעו עלבון אמם. ואפשר שלזה כוונה לאה באומרה שמע ה' כי שנואה שעתיד לצאת ממני דינה שיבא לי שנאה ממנה, וזהו כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה על שמעון ולוי שהוא רבוי גם, והוא קרוב למה שאז"ל שמע ה' כי שנואה שעתיד לצאת משמעון זמרי שהיא שנאוי, ויתן לי גם את זה, לוי שיוצא ממנו פנחס שעושה בו נקמה, ואולי לזה אמרה ילוה אישי אלי כמו שאמר השיב את חמתי מעל בני ישראל, שכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיא באה לעולם וכו', וכן לוי בעגל, ולזה ג"כ כוונה כי שנואה אנכי בעגל ויתן לי גם את זה לוי שבניו קנאו שנא' ויאספו אליו כל בני לוי א"כ שניהם מסירים השנאה ומביאים אהבה, שמעון כעת ולוי לעתיד, לזה שמעון ולוי. גם שמעון לוי גי' ת"ק י"ב שמם מורה על קיום העולם שהוא ת"ק שנה בי"ב שבטים כנגד י"ב מזלות והזנות מורה על החורבן, כמו שאמרו שכ"מ שאתה מוצא זנות וכו', ואמרו ז"ל במדרש שנשאה שמעון ולא לוי לפי שהנבעלת לעכו"ם היא הזונה האמורה בתורה והיא פסולה לכהונה. ואפשר שמאותה זוהמא שהטיל בה שכם החוי חויא זוהמא דנחש משם יצא זמרי בן סלוא בגימ' ומשכם, ובזוהר אומר טעם למה שמעון ולוי עיין שם בפר' דף קע"ד: