מעשה שמעון ולוי
הקדמה
שאלות רבות יש לשאול על תגובות יעקב והאחים בעקבות חטיפת דינה על ידי שכם, וכאן נתרכז במספר שאלות מוסריות ועניניות:
- מדוע "החריש יעקב עד בואם"?
- כיצד יתכן שהאחים דברו בפני אביהם? והרי על לבן שדבר בפני אביו, בתואל, כתב רש"י (בראשית כד, נ): "רשע היה, וקפץ להשיב לפני אביו"!
- האם היה מותר לרמות את שכם ואת חמור?
- האם אכן חשבו יעקב ובניו להשאיר את דינה אצל שכם, אם כל אנשי העיר ימולו את עצמם?
- הרי כל האחים דברו עם חמור ועם שכם, ומדוע רק שמעון ולוי הרגו את כל אנשי שכם?
- האם היה מותר להרוג את כל אנשי שכם?
- האם היה מותר לקחת את שלל העיר שכם! ומעשה זה עשו כל האחים!
על שש השאלות הראשונות ענה הרמב"ן!
א. תשובת הרמב"ן לשתי השאלות הראשונות
כתב הרמב"ן (בפסוק יג): "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה. הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו, אבל הזקן לא ענה אותם דבר, כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו, כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל".
כלומר: כאשר בא עבד אברהם, שהיה נשיא אלקים, לבקש את בתו של בתואל אין ראוי שלבן, הבן, ידבר במקום אביו, בתואל. אבל כאשר באו חמור אבי שכם ושכם שחטף את דינה ואנס אותה, ועדיין הוא מחזיק בה, לבקש אותה מיעקב אין כבודו של יעקב לדבר אתם, אלא אדרבא זהו כבודו שבניו ידברו במקומו.
בכך ענה הרמב"ן על שתי השאלות הראשונות: מדוע "החריש יעקב עד בואם", וכיצד יתכן שהאחים דברו בפני אביהם.
ב. תשובת הרמב"ן לשלש השאלות הבאות
המשיך הרמב"ן וכתב:
ויש כאן שאלה: שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו, כי לפניו היו, והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס.
ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה.
והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם.
והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר. ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים, יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים, ויקחו את בתם מבית שכם. וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם. ושמעון ולוי רצו להנקם מהם, והרגו כל אנשי העיר.
ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו. וזהו מה שאמר הכתוב: 'ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו, אשר טמא את דינה אחותם', כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה, בעבור הנבלה שעשה להם.
כלומר: גם יעקב לא התכוון שדינה תשאר בבית שכם, אפילו אם כל אנשי שכם ימולו את עצמם, אלא כוונת יעקב היתה שאם הם ימולו יקל על בני יעקב לקחת את דינה. אבל לא היתה כוונת יעקב והאחים להרוג את כל אנשי שכם, אלא רק לקחת את דינה. לפי אפשרות אחרת אמר הרמב"ן שאולי אפילו היו הורגים את שכם עצמו, אבל לא את כל אנשי שכם. ושמעון ולוי החליטו להרוג את כל אנשי שכם.
בכך ענה הרמב"ן על שלש השאלות הבאות: האם היה מותר לרמות את שכם ואת חמור, האם אכן חשבו יעקב ובניו להשאיר את דינה אצל שכם, אם כל אנשי העיר ימולו את עצמם, והרי כל האחים דברו עם חמור ועם שכם, ומדוע רק שמעון ולוי הרגו את כל אנשי שכם.
ג. תשובת הרמב"ם לשאלה השישית
המשיך הרמב"ן וכתב:
ורבים ישאלו: ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי?
והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פי"ד ה"ט) ואמר שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף. ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו, הרי זה הרואה יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו.
לפי הרמב"ם כל אחד מבני נח שרואה את חברו עובר על אחת משש העברות ולא דן אותו מתחייב מיתה!
ד. שאלות הרמב"ן על הסבר הרמב"ם
כתב על כך הרמב"ן:
ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם!
ואם פחד מהם, למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם? והלא הם זכו ועשו מצוה, ובטחו באלקים והצילם!
ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק, ושכר שכיר, ודיני השומרים, ואונס ומפתה, ואבות נזיקין, וחובל בחבירו, ודיני מלוה ולוה, ודיני מקח וממכר, וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק, או אנס ופתה בתו של חבירו, או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (סנהדרין נז ע"א) אלא: 'אזהרה שלהן זו היא מיתתן', ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו, וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט ע"ב).
ובירושלמי אמרו: בדינין של נח, הטה דינו - נהרג, לקח שחד - נהרג. בדיני ישראל, כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו - אי אתה רשאי לברוח ממנו, וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו - אתה רשאי לברוח ממנו. אבל בדיניהם, אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו - אתה רשאי לברוח ממנו. נראה מכאן שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין: 'איני נזקק לכם', כי תוספת היא בישראל: 'לא תגורו מפני איש' (דברים א, יז) - אל תכניס דבריך מפני איש (סנהדרין ו ע"ב). וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו 'קצין שוטר ומושל' לשפוט את אדוניו.
ה. תשובת הרמב"ן לשאלה השישית
הסביר הרמב"ן:
ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו?! והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות: 'על ההרים הרמים ועל הגבעות, ותחת כל עץ רענן' וגו' (דברים יב, ב), 'לא תלמד לעשות' וכו' (שם יח, ט), ובגלוי עריות: 'כי את כל התועבות האל עשו' וכו' (ויקרא יח, כז), אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין.
אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים, רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו, כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו. ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה, כי היה להחניף לאדוניהם.
ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה, שנאמר: 'עכרתם אותי להבאישני', ושם ארר אפם, כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו: 'וישבנו אתכם והיינו לעם אחד', והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ד', והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר: 'כלי חמס מכרותיהם' (להלן מט, ה).
ואם נאמין בספר 'מלחמות בני יעקב' (הוא ספר הישר), בא להם פחד אביהם, כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות. ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם, היו בסכנה, כאשר יספר בספר ההוא. ורבותינו (בראשית רבה פ, י) הזכירו מזה בפסוק 'אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי' (להלן מח, כב). אמרו: 'נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן', כמו שכתב רש"י שם. אבל הכתוב יקצר בזה, כי היה נס נסתר, כי אנשים גבורים היו, וכאילו זרועם הושיעה למו, כאשר קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים, ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל. אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם, ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב, כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב. וזה טעם 'חתת אלקים', כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה, ולכך אמר: 'ויבא יעקב לוזה, הוא וכל העם אשר עמו' (להלן לה, ו), להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה.
ו. תשובת "אור החיים" הקדוש לשאלה השישית
הסבר אחר כתב "אור החיים" הקדוש (בפסוק כו). תחילה שאל: "ויהרגו כל זכר, ואת חמור וגו' - קשה למה יהרגו מי שלא חטא? ועוד: למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה?".
השיב "אור החיים" הקדוש:
אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה [-שכם], אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם, לבל יהרגו מלכם, אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אומרו: 'ויהרגו כל זכר', ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם. וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה.
עוד טעם שהרגו כל בני העיר, לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה, ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל, אבל על העריות אין חיוב, כי דינה לא היתה אשת איש. ותמצא שאמר הכתוב: 'אשר טמאו אחותם', הרי כינה המעשה לכולם, הא למדת שיד כולם שוה בגזילה.
וטעם שלא אמר: 'אשר גזלו אחותם', שהוא עיקר העוון שעליו נתחייבו מיתה! לומר שהיא גזילה שאינה בהשבה. ונפקא מינה אם לא טעם 'אשר טמאו' לא היו עושים משפט גמור להרוג כל זכר.
והגם שבן נח שגזל אינו נפטר ממיתה בהשבון, עם כל זה לא היו בני יעקב הורגים, ומידי דהוה כמה מהאומות עוברי דת המצות ואין אחריותם על בני יעקב, כי אין כח בהם, וכמו שאמר יעקב: 'עכרתם אותי וגו', ואני מתי מספר' (פסוק ל), אלא לצד הנבלה שעשו, ש'טמאו', לזה לבשו קנאה.
ז. תשובת "אור החיים" הקדוש לשאלה השביעית
עוד כתב "אור החיים" הקדוש (שם):
עוד טעם אומרו 'אשר טמאו' נתנו טעם זה ללקיחת ממונם, ואמר טעם אשר בזו את העיר ונטלו נכסיהם: 'אשר טמאו -את דינה- אחותם', פירוש דמי בושת. כי לפי שיעור המבייש והמתבייש כי הם הדרגות מופלגות, ולואי שיספיק כל חילם לדמי בושת בת יעקב, המיוחד בעולם ברום המעלות, מחמור, הנבזה עד מאד. וגם לפי מה שכתבתי למעלה שהודה במעשה, זה לא יועיל אלא לפטור מהקנס, אבל בושת ושאר דברים חייב (כתובות מא ע"א), ופשוט.
עוד כתב "אור החיים" הקדוש (בפסוק כז):
בני יעקב באו וגו' - פירוש כולן יחד, נתכוון הכתוב לומר טעם ביזת כל נכסי העיר וגו', כי נוגע הבושת לכולם, וצריך שיטלו כנגד בשת כל אחד. וכמו שכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות נערה בתולה (ה"ה) וזו לשונו: 'רואין בית דין מעלתו ומעלתה, ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן, ולא יארע להם דבר זה מאדם זה וכו', וכמוהו חייב לשלם'. ע"כ. והאחים בכלל המשפחה, לזה נתקבצו יחד להעריך שיעור הראוי לבושת כולם, ויבוזו את כל העיר, ואין כדי בה לערך בושתם, ולקחו הכל לזכות יעקב אביהם, כי לו נוגע. והגם שדנו בהם משפט מות, לא אמרינן בבני נח: 'קים ליה בדרבה מיניה' (תוספות עירובין סב ע"א).