פסוק ג:רש"י ד"ה על לב הנערה, ...אני אשיאך ותקנה העיר וכל שדותיה. ע"כ. הצורה "אשיאך ותקנה" קשה, ולא ראיתי מי שיעיר עליה, אבל בדפו"ר אכן כתוב "אשאך ותקני". עוד, שם מוסיף "כמה ממון בזבז" - "מאה קשיטה". (פ' וישלח תשמ"ט)
פסוק ג:"ויאהב את הנער... לב הנער... קח לי את הילדה הזאת" וגו'. אונקלוס מתרגם פעמיים "עולמתא" ואלו יונתן בן עוזיאל מתרגם נערה - ריבה, וילדה - טליתא. המפרשים שעל אתר אינם מעירים מאומה. ור' דברי ר' יהודה קיל שי' בדעת מקרא. (פ' וישלח תשס"ו) ור' העמק דבר על אתר.
פסוק ה:"והחריש יעקב עד באם". ומכאן שביקש עצתם־תגובתם, ולא רצה לעשות על דעת עצמו, ומה אפוא כעסו לאחר מכן? וצ"ל שהוא על זה שלא נועצו יחדיו, כפי שהתכוון. ומעין זה במקצת ב"העמק דבר". (פ' ויצא תשנ"ח)
פסוק ו:"ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו". ואולם למה "וידבר חמור אתם" (ח), והוא - או פשוט משום שהצטרפו לשיחה משחזרו מן השדה, או משום שיעקב עדיין אינו מגיב, כמו בשעת קבלת הידיעה - "והחריש יעקב עד באם" (ה). ועצם ההגבלה "עד באם" תמוהה, שהרי עד סוף המעשה אינו מדבר מאומה. ויתכן שהעדר־תגובה זה נובע מהרגשת אשמה שבשלו בא לו אסון זה (ר' רש"י למעלה לב, כג ד"ה ואת אחד עשר ילדיו). וצ"ע. (פ' וישלח תשמ"ח)
פסוק ז:קשה לי התמקדותו של יעקב אבינו על שמעון ולוי דוקא (ל), כי הנה לכאורה הכל היה משותף. "ויתעצבו" (ז) - כולם. כל המו"מ עם חמור ושכם התנהל במשותף (יז), וה"ה באשר למרמה, להביא את כל אנשי שכם לכריתת ערלתם כדי להתגבר עליהם ביתר קלות - "ויענו בני יעקב" (יג). רק את ביצועה של המרמה מיחס הכתוב לשמעון ולוי בלבד, והרי ברור שכולם היו שותפים בזה (כה). והנה בביזה כולם שלחו ידם (כז-כט), אבל הפניה של יעקב היא דווקא לשמעון ולוי (ל). והכתוב מדגיש את השותפות המלאה פעם נוספת בסיום הפרשה (לה, ב). (פ' וישלח תשס"ג) ור' רמב"ן לפס' יג שאכן היתה זו עצת כל האחים וברשות אביהם, אבל לא עלתה על דעת יעקב ולא על דעת בניו - חוץ משמעון ולוי - לעשות טבח בעיר כולה ולהינקם בהם, אלא כל כוונתם היתה להציל את דינה מיד מעניה ושוביה. ומה שנעשה אחר־כך - על דעת שמעון ולוי בלבד נעשה. ויותר מדגיש רמב"ן בפרשת ויחי (מט, ז) את העוול אשר נעשה, בפרשו את זעמו של יעקב שם - הרחק ממקום המעשה והרחק מזמן המעשה.
פסוק ז:"...ויתעצבו האנשים". והרי עוד קטנים ולא אנשים היו, וגם התרגומים קוראים להם "גובריא". (פ' וישלח תשנ"ו) ור' ראב"ע הנזכר למעלה (פס' א). ור' בראשית רבה (פ, י) שבני שלוש עשרה היו. ורבי עובדיה מברטנורא למסכת אבות (פ"ה מ"כא) כתב: "בן שלש עשרה למצות - דכתיב (במדבר ה, ו) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, וגבי שכם כתיב (בראשית לד, כה) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו, ולוי באותו פרק בן שלשה עשר שנה היה, וקרי ליה איש.
פסוק ח:"וידבר חמר אתם... ויענו בני יעקב את שכם". ואין כאן דרשה מעין זו שלמעלה (כד, נ רש"י ד"ה ויען לבן ובתואל). ואולי זה משום שבמקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב, ומן הסתם גם לא לאב. (פ' וישלח תשמ"ב) וכתב רד"ק על אתר: אבל הוא (יעקב אבינו ע"ה) לא דבר במרמה אף על פי שחטאו לו, לא דבר מרמה בשפתיו והניח הדבר לבניו והם ענו להם במרמה, בעבור שטמא את דינה אחותם לא חשבו זה לעוון אם ירמו אותם בדבריהם. ור' רמב"ן על אתר.
פסוק י:"שבו וסחרוה והאחזו בה". תמוה שאין רש"י מוצא לנחוץ להסביר תיבת "וסחרוה" כפי שהוא מסביר להלן (מב, לד) "תסחרו - תסובבו" וכו'. (פ' וישלח תשמ"ז)
פסוק י:ועתה קשה לי, אם אמנם לשון סח"ר הוא עיסוק בפרקמטיא, מה הביא את חמור להציע לבני יעקב עיסוק זה ולנסות לפתותם בו, והרי רועי צאן היו, ועד היום לא עסקו בפרקמטיא כלל, והוא חוזר על עניין המסחר גם בדבריו אל אנשי שכם (פס' כא). (פ' וישלח תשנ"ד) ור' ר"ע ספורנו שבזה הראה חמור רוחב לבו כיון שסחורה היתה אסורה לגרים לפי מנהג הימים ההם.
פסוק י:וראה מה שכתבתי להלן (מב, לד). (פ' מקץ תשס"ג) ור' רא"ם שם שעל פסוקנו לא פירש רש"י מאומה כיון שמתפרש כפשוטו - לשון מסחר ולא לשון סיבוב.
פסוק יא:"ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה". למעלה (ו) לא נאמר שגם שכם בא אל יעקב, ואולי זה משום שחמור הוא ראש השבט־העיר, ושכם רק אחד מבניו. ועם זאת מעניינת פנייתו - הוא פונה "אל אביה ואל אחיה" - פנייה שיש בה משום אינטימיות, כאלו כבר שייך למשפחה, שהרי דינה לא הוזכרה בשמה מאז פס' ג, ואף־על־פי־כן היא נושא הכינוי - "אביה", "אחיה". ועוד, הוא פונה בדרך ארץ - "אל אביה ואל אחיה", ולא כמו חמור המדבר (ח) "אִתם". (פ' וישלח תשמ"ח)
פסוק יג:רש"י ד"ה במרמה, בחכמה. ד"ה אשר טמא, הכתוב אומר שלא היתה רמיה וכו'. ויפה ביאר "באר יצחק" על אתר. (פ' וישלח תש"מ)
פסוק יג:ור' "נחלת יעקב" כמובא בשפתי חכמים (אות נ). (פ' וישלח תשנ"ט)
פסוק יג:ועם זאת רש"י אינו מובן, שהרי רמאות נשארת רמאות גם כשהיא באה להעניש מישהו על פשע שפשע. (פ' וישלח תשס"ו)
פסוק יג:ברור שהסיפא של הכתוב אינו מדברי בני יעקב, אלא הכתוב מעיד שבני יעקב עשו אשר עשו משום "אשר טמא". אין בזה משום הפיכת רמיה ליושר, אבל הוא מעין הצטדקות־הצדקה, וצ"ע. (פ' וישלח תשמ"ט) ור' מדרש בראשית זוטא: כדין וכהלכה עשו מה שעשו, שהרי טמא אחותם. ו"בעלי התוספות" לפס' כח כתבו: תימה מה ראו לרמות בני העיר לאמר להם להמול ואח"כ הרגום? י"ל שלא עשו רמאות כי ביום השלישי היו מצטערין והיו מתחרטין על המילה ולכך הרגום. ור' דברי "הכתב והקבלה" שכתב": "...ובזה אין מקום לקושית המפרשים, איך בני יעקב הצדיקים שפכו דם נקי חנם, כי לפי המבואר הכתוב עצמו מגלה לנו, שהם בעצמם גרמו להם הרעה הזאת, יען שהתחרטו והצטערו על שמלו, והסכימו לעמוד על בני יעקב להרגם, לכן השיבו גמולם על ראשם, כי הבא להרגך השכם להרגו" (הראני ר' גרשון באס שי').
פסוק יג:וראוי לבדוק משמע מרמה במקרא. (פ' וישלח תשמ"ז) ור' רש"י למעלה (כז, לה).
פסוק יד:רש"י ד"ה חרפה הוא, שמץ פסול הא אצלנו וכו'. ולא ידעתי, למה רק שמץ, דהיינו מקצת, מעט. (פ' וישלח תשנ"ט) ור' ספר הזכרון שהוא לשון גנות כמו (שמות לב, כה) "לשמצה בקמיהם".
פסוק יט:"...והוא (שכם) נכבד מכל בית אביו". והעובדה שהוא אנס נערה, לא הפחיתה כבודו בעיניהם. (פ' וישלח תשס"א)
פסוק כא:רש"י ד"ה והארץ הנה רחבת ידים, ...כלומר לא תפסידו כלום, פרקמטיה הרבה באה לכאן ואין לה קונים. ע"כ. קצת קשה שהרי כאן משמע שהוא מרגיע את יושבי שכם באומרו - חוג הקונים שלכם הוא קטן לפי שעה, עתה יתרחב, יהיה לכם למי למכור, וקודם אמר על בני יעקב שהם יסחרו את הארץ. וצ"ע. (פ' וישלח תשנ"א)
פסוק כה:"ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים". ר' במשנה שבת פי"ט מ"ג דברי רבי אלעזר בן עזריה ופירושיהם של המאירי ושל ר"ן וגם לשון רמב"ם (הרופא!) כמובא בביאורו של ר' פנחס קהתי. (פ' בלק תשמ"ח)
פסוק כה:ו"בעלי התוספות" על אתר כתבו: ותימה למה המתינו עד יום השלישי, דאין לומר שהיו כואבים יותר ביום השלישי מביום הא' וב'. אלא נראה הטעם כי כל אנשי שכם לא יכלו להמול לכולם ביום אחד ולא בשנים וביום השלישי היו כולם כואבים שכבר מלו כולם, מיד ויקחו איש חרבו. ולפיהם צריך לפרש : בהיות - כולם - כואבים. (פ' וישלח תשנ"א)
פסוק כה:רש"י ד"ה שני בני יעקב, ...שלא נטלו עצה הימנו. ע"כ. קצת קשה, למה נתקללו (מט, ז), והרי עדיין לא היו בני כ' וממילא לא בני עונשין. (פ' וישלח תשמ"ז)
פסוק כה:וגם קצת קשה, מהי הטענה נגדם, והרי ראינו למעלה (ה) שיעקב כלל לא הגיב, לא כאשר בא אליו חמור והוא לבדו, ולא אחרי כן כשבניו הצטרפו לשיחה. ועוד, כלום לא היה ענין המרמה עניינם של כולם (יג), מתוך כוונה להרוג את תושבי שכם בהיותם כואבים, ומה אפוא הכעס על שמעון ולוי דווקא - רק משום שהם היו המבצעים? (פ' וישלח תשמ"ח)
פסוק כה:ומה גם שיש הצדקה לדבר כפי שמעיד הכתוב (יג) לפירושו של רש"י. (פ' וישלח תשמ"ט)
פסוק כה:וכלום נטלו יתר הבנים עצה מיעקב בדבר המרמה? (פ' וישלח תשס"ג) ור' מה שכתבנו למעלה (ז-לה, ב).
פסוק ל:רש"י ד"ה עכרתם, ...אין דעתי צלולה עכשו. ואגדה וכו'. ודומה שדברי יונתן בן עוזיאל שבכאן קרובים יותר לפשוטו של מקרא: עכרתון יתי למפקא שמי ביש ביתבי ארעא (עכרתם אותי להוציא עלי שם רע ביושבי הארץ). (פ' וישלח תשמ"ב)
פסוק ל:על כל פנים רש"י מבקש לומר - הצגתם אותי, ראש המשפחה, כמכוער. (פ' וישלח תשנ"א)
פסוק ל:"ויאמר יעקב... עכרתם אתי להבאישני... ונאספו עלי והכוני" וגו'. כלו' יעקב אבינו תולה את תגובת הסביבה בו עצמו, ואלו להלן (לה, ה) מעיד הכתוב "ויהי חתת אלהים... ולא רדפו אחרי בני יעקב", ואולי כתוב זה מיחס לגויי הסביבה הבחנה בין עושי הדבר, דהיינו שמעון ולוי, ולבין ראש המשפחה. ומכל מקום ראה דברי רש"י להלן (מח, כב ד"ה בחרבי ובקשתי). (פ' ויחי תשמ"ז) ור' באר בשדה שם שאין כוונת המדרש לייחס ליעקב את חרבם של שמעון ולוי שהרגו את אנשי שכם, שהרי לא עשו מדעתו והוא גער בהם, אלא משמעות הכתוב, אותה שכם שקניתי מיד שכם האמורי בדמים (לג, יט), ונתקיימה בידי על־ידי חרבם וקשתם של שמעון ולוי.
פסוק ל:ברור שיש כאן משום ביטוי לכעסו של יעקב על שמעון ולוי, אך לא היתה לו תשובה לתשובתם שלהם. ושאל ר' אביגדור נבנצל שליט"א, הנה להלן (מט, ו-ז) "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור", מעיר רש"י (ד"ה כי באפם וגו') "אלו חמור ואנשי שכם", ובד"ה וברצונם וגו' (שם) "רצו לעקור את יוסף". יעקב אם־כן חוזר על טענתו בעניין הריגת אנשי שכם, בעוד שכאן לא עמד עליה אחר תשובתם של שמעון ולוי, כאמור. נראה שבדבריו הבחין יעקב בין תגובה מתוך כעס לבין תגובה על־פי שיקול דעת - כאלו שאל, אם אמנם חרה אפכם על העוול שנעשה לאחותכם, כיצד עשיתם - מאוחר יותר - לאחיכם מעשה מתוך שיקול קר. אך דומה שקצת קשה על זה מן הפס' "ארור אפם... ועברתם...", שני ביטויים לענין אחד, דהיינו הכעס, והרי על ענין שכם לא היה צריך לכעוס, כאמור. (פ' וישלח תשנ"ד)
פסוק ל:"...בישב הארץ בכנעני ובפרזי". קצת קשה, הרי חמור ושכם מן החוי היו, ובווודאי לא החווים היחידים, והיה אפוא צריך מן החוי יותר מאשר מן הכנעני והפרזי, שאינם גואלי דם. (פ' וישלח תש"ס)
פסוק ל:דברי תורה עניים במקומם - ראה להלן (מח, כב) "בחרבי ובקשתי" (פ' וישלח תש"ס)
פסוק ל:ועתה באמת קשה לי, מה העכרה יש כאן בעמידת הבנים על כבוד המשפחה, וכדברי יונתן בן עוזיאל, אדרבה, ע"י מעשה שמעון ולוי התפאר שם ישראל. (פ' וישלח תשס"ג) ור' דעת מקרא על אתר שכתב: העולה מן הדברים שאין יעקב דן כאן בגוף המעשה שעשו, ואינו אומר כאן אם המעשה כשלעצמו היה ראוי או לא ראוי, אלא הוא פוסל את דרך קבלת ההחלטה, בלא ששאלו בעצתו ובלא שישקלו את הפן הבטחוני של בית יעקב באותה השעה.
פסוק לא:רש"י ד"ה את אחותנו, ית אחתנא. ע"כ. ולא ידעתי, מה מוסיף אונקלוס בתרגומו המילולי ודברי בעל שפתי חכמים (אות ג) אינם נראים לי. (פ' וישלח תש"ן, בשערי צדק)
פסוק לא:אך ראה אות ד, וזה יפה. (פ' וישלח תשס"ו)