ייסורים ממרקים

אמרו חז"ל: "מכיוון שהתחיל במצווה אומרים לו - מרק!"(ירושלמי ראש השנה א ז). מושג המירוק, הכולל משמעות של טיהור וזיכוך ["וּמֹרַ֥ק וְשֻׁטַּ֖ף בַּמָּֽיִם׃"(ויקרא ו כא)], מכוון בדברי חז"ל כלפי השלב של גמר המלאכה. מתוך המשבר הקשה שאירע בשכם באו הייסורים על מנת למרק ולשכלל את אישיותו של יעקב ואת שם הקודש "ישראל", החל על בניו.

בבואו לארץ הייתה בדעתו של יעקב לנהוג מנהג קירוב ואחווה מסוימת עם יושביה. משום כך קנה את השדה ליד שכם (בראשית לג יט), ואף חנה אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר (שם שם יח) - תיקן תקנות לטובת היושבים בה (שבת לג:).

הנטייה לקרבה עם בני הארץ, ללא גבול ברור המבדיל בין ישראל לעמים, גררה מיד תוצאות קשות. דינה, בתו הצעירה של יעקב, שדמתה ללאה אמנו עליה השלום בתכונתה החורגת במשהו ממשמרת הצניעות הראויה לאמותינו הקדושות בהיותן מחוץ לכותלי הבית (ראה רש"י לד א) התירה לעצמה לצאת לראות בבנות הארץ (א) [חובה לשוב ולהעיר כי חריגה זו נחשבת לפגם רק בערך מעלתם הגדולה והקדושה של אבותינו ואמותינו, שעליהם מושתת העולם, וחס ושלום לא הייתה נחשבת לפגם בערכה של בת ישראל מן השורה]. בעת יציאתה נתפסה על־ידי שכם בן חמור ונטמאה על ידו (ב).

מעבר להבחנה בחוסר הזהירות שגרם לנפילה, יש צורך להבין את דרכי ההשגחה, שבדרך כלל הגנה על האבות ללא סייג, כמאמר הכתוב: "לֹֽא־הִנִּ֣יחַ אָדָ֣ם לְעָשְׁקָ֑ם וַיּ֖וֹכַח עֲלֵיהֶ֣ם מְלָכִֽים׃ אַֽל־תִּגְּע֥וּ בִמְשִׁיחָ֑י וְ֝לִנְבִיאַי אַל־תָּרֵֽעוּ׃"(תהילים קה יד-טו). ייתכן לומר כי גם בנפילה זו נגנז ניצוץ של אורה, העתיד להתגלות לטובת ישראל בהמשך הדרך. ישנו מדרש האומר כי דינה עצמה, או אסנת בתה, שנולדה לה מאותה טומאה, הייתה מאוחר יותר לאשתו של יוסף הצדיק (פרקי דרבי אליעזר לה).

למרות תוקפנותו, הכיר הפריץ במעלתה המיוחדת של דינה וביקש מאביו למצוא את הדרך לסדר עבורו את לקיחתה לאשה באופן מתוקן (ד). מתוך רגישות המצב, כאשר יעקב אינו אלא גר בארץ ואילו שכם ומשפחתו הם אדוני העיר, נמנע יעקב מלהשיב תשובה כלשהי לבקשת שכם וחמור (ה-ו). זאת, אף שלא עלה על דעתו להסכים למה שהרחיקו אבותינו בתכלית הריחוק מאז גזירת נח על כנען, שיהיה ארור ומרוחק ממשפחת שם, וכפי שהזהירו שלא יישא זרעם אשה מבנות כנען.

כאשר באו בני יעקב מן השדה ושמעו על המעשה, החליטו לפעול באופן נמרץ כדי להסיר את החרפה שהמיט שכם על בית־ישראל בנבלה שעשה עמם. מתוך כך החליטו לבוא על בני שכם בדרך מרמה (יג), כדי להציל את אחותם ולנקום את עלבון ישראל. לשון הכתוב, "נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל"(ז), מעידה על הכרתם של בני יעקב בגודל הייעוד הא-להי, הנמשך מאברהם ויצחק ומופיע בשלמותו בבית אביהם - שנתכנה זה מקרוב "יִשְׂרָאֵ֑ל"(בראשית לב כט).

כתנאי לנישואין המבוקשים העמידו בני יעקב את קיום ברית המילה, המייחדת את ישראל בין האומות (יד-טו). על־פי הנראה מהמשך הדברים השתמשו בני יעקב בחולשתם של הנימולים כדי להורגם (כה); אולם ניתן לומר כי בפנימיות התכוונו לרמוז לגויים שלעולם לא יוכלו להיות ראויים להתקשר בבית־ישראל, שכן "מאוסה היא הערלה שנתגנו בה אומות העולם'"(נדרים לא:), ואפילו ימולו עצמם ייחשבו כערלים – "כִּ֤י כׇל־הַגּוֹיִם֙ עֲרֵלִ֔ים"(ירמיה ט כה; ראה משנה נדרים ג יא).

לאחר שהסכימו אנשי שכם לקבל את התנאי ומלו את עצמם (כד) באו שמעון ולוי אל העיר, הרגו כל זכר (כה), שבו את הנותר (כט) והצילו את דינה (כו). מעשיהם לא היו לרצון לפני יעקב, שחשש שיושבי הארץ יעוררו כנגדו מלחמה כוללת (ל). ייתכן שסלד גם מתחבולת המרמה שהייתה זרה לרוח האמת שהיה מצוין בה, על־פי הכתוב: "תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב"(מיכה ז ו).