ותצא דינה בת לאה. וכי אמנו לאה זונה היתה אר"ל משום דאפשר לפרש שבמכוון יחסה הכתוב ללאה ולא ליעקב מפני שעתיד לספר מקרה מגונה שאירע לה, וא"כ הלא גנאי הוא ללאה. , אלא לפום דכתיב (פ' ויצא) ותצא לאה לקראתו – פשטון יציאה מיציאה בעיין פירש"י כאן. ויש באגדות שהיה שכם מאסף מנגנים בחוץ כדי שע"י זה תצא דינה [והוא כמש"כ ותקח מרים את התוף ותצאנה כל הנשים] ובסוף מ"ס איתא שהיתה דינה אז בת שש שנים, ויש לכוין בזה כונת לשון הגמרא במו"ק ט' ב' בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא – ומרמז כבת שית – כדינה. . (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו)
ויענה. מהו ויענה – שעינה אותה מביאות אחרות גפירש"י שלא בא אליה בעונתה בשעה שנתאוית לו או שבא עליה שלא כדרכה, עכ"ל, ומה שלא פרשו חז"ל בפשיטות ויענה שאנסה שלא לרצונה, שעל זה יונח לשון ענוי כמו תחת אשר ענה את אשת רעהו (פ' תצא), י"ל ע"פ המבואר במ"ר בפרשה כאן בפסוק ויקחו את דינה ויצאו (פ' כ"ו) גוררין בה ויוצאין, והיינו שלא יצאה ברצון מבית שכם, א"כ מבואר שלא נאנסה על כרחה. . (יומא ע"ז ב')
כשמעם. אמר רבי תנחומא, פסוק זה אין לו הכרע, ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, או כשמעם ויתעצבו האנשים דעי' בבבלי יומא נ"ב ב' חשיב כל המלות שבתורה שאין להם הכרע ולא חשיב זה, ונ"ע. . (ירושלמי ל"ז פ"ב ה"ז)
כי נבלה עשה. יש אומרים איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא, דכתיב באיוב (ב') כדבר אחת הנבלות תדברי וכתיב הכא כי נבלה עשה היתכן דמרמז בדרשא זו למה דאיתא בתרגום בפסוק הנזכר כדבר אחת הנבלות תדברי, די ממללן חדא מן נשיא דעבידן קלנא בבית אבהתהון, וסמיך זה על לשון הנבלות בה' הידיעה, דדי הי' לכתוב כדבר נבלה תדברי, ומרמז להנבלה הידועה בתורה, ומפני כי ענין נבלה כזו כתיב בתורה בראשונה במאורע דדינה, ודרך העולם לקפח את האיש בקלון שבבית, לכן סמכו לדרוש דאיוב נשא אותה וקפחו אותו בקלון שבביתו. . (ב"ב ט"ו ב')
נאות לכם. מכאן דמה ששנינו אין מברכין על הנר במוצאי שבת עד שיאותו לאורו – עד שיאותו ולא עד שיעותו הוא ויאותו באל"ף הוא מלשון הנאה ויעותו בעי"ן הוא מלשון עת וזמן שיכירו ע"י הבדלת לילה מיום, ומלשון לעות את יעף דבר (ישעי' נ"א), ומביא מכאן סימן לדבר דצ"ל באל"ף דכאן אמרו דאך בזאת יניחו להם ליהנות מהם ואמרו נאות לכם. [ירושלמי ברכות פ"ח ה"ו]
ביום השלישי מניין שמרחיצין את הקטן הנמול ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים זדכשאין מים חמין מן המוכן מותר לישראל להחם לו מים לרחצו כדי לחזקו דאז הוא מסוכן. ובמשנה שבמשניות גרסינן מניין שמרחיצין את המילה, והעיקר כגירסת המשנה שבגמרא, מרחיצין את הקטן, וקאי על רחיצת כל גופו דגם כל הגוף מסוכן הוא וכפי שיתבאר בדרשא הבאה. . (שבת פ"ו א')
בהיותם כואבים. בהיותו כואב לא נאמר אלא בהיותם כואבים, מלמד שכל אבריהם כואבים עליהם, [לפיכך מרחיצין את כל גופו של קטן הנמול ביום השלישי שחל להיות בשבת] חדבהיותו כואב הי' אפשר לפרש על אבר המילה, אבל בהיותם כואבים משמע על כל האברים, ואע"פ דע"פ הפשט מוסב הלשון בהיותם כואבים על האנשים אבל כל אחד לעצמו י"ל דרק אבר המילה הי' כואב עליו, בכ"ז משמע לי' דקאי ממילא על כל הגוף, כיון דרוצה לומר שהאנשים היו כואבים ואם אין כל הגוף כואב לא שייך לומר שהאיש כואב. ודבר ענין הרחיצה עיין מש"כ בדרשא הקודמת דמותר לישראל להחם למען הרחיצה מים חמין אם אין חמין מן המוכן. וע' מש"כ שם. ומה שאמר הכתוב ויהי ביום השלישי – יש בזה מחלוקת הראשונים אם רק שלישי למילה מסוכן יותר או שהכונה עד יום השלישי, ורש"י בשבת פ"ו א' במשנה כתב מפורש דאף ביום השלישי מסוכן הוא, וכ"ד עוד פוסקים, משמע דכש"כ בשני ימים הראשונים, אבל הרמב"ם בפ"ב משבת כתב מפורש דרק ביום השלישי הסכנה תקיפה. ונראה ראי' לדעת הרמב"ם ממ"ש בתענית כ"ז ב' שאין גוזרין תענית על הצבור באחד בשבת משום דהוא שלישי ליצירת אדם [שנברא בערב שבת] ואז הוא חלש ביותר, ומביא המפרש שם ראי' על יתרון החלישות ביום השלישי ליצירה מן שלישי למילה, הרי מבואר דשלישי למילה מסוכן יותר משני הימים הראשונים. וכן ראי' מאגדה דב"מ פ"ו ב' בענין מילתו של אברהם, וירא אליו ה', אותו היום שלישי למילתו הי' והוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שימנעו אורחים לבא אליו, ובמדרשים פירשו שם בטעם הוצאת החמה בגבורתה מפני שהחום יפה למכה, מדלאו עשה הקב"ה כן בשני ימים הראשונים ש"מ דיום השלישי דורש זהירות ורפואה יתירה מב' ימים הראשונים, וכ"כ הר"ן פי"ט דשבת דטבע המחלה להתגבר ביום השלישי. ופשוט דמהאי טעמא המתינו בני יעקב עד יום השלישי. ולדעת רש"י צ"ל דאע"פ שמצב הסכנה אחד הוא בכל משך השלשה ימים, אבל החלישות רבה בשלישי, ולכן הוחילו עד יום השלישי. – ודע דמש"כ בפסוק כ"ז בני יעקב באו על החללים אשר טמאו אחותם, לכאורה אין הלשון מבואר כל כך, דהא לא כל החללים טמאו אותה, ורק שכם טמאה, וי"ל ע"פ מש"כ הרמב"ם בפ"ט הי"ד ממלכים וז"ל, חייבין בני נח להושיב דיינים ושופטים לדון במצות דידהו, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה מפני שהם ראו וידעו בו ולא דטהו, עכ"ל, ונראה דכיון למ"ש בשבת נ"ד ב' כל מי שאפשר לו למחות באנשי עירו ולא מיחה נתפס על אנשי עירו, כלומר על עון שבידיהם, ולפי"ז דמכיון שעבור עבירה זו נתחייבו הם הריגה תלה הכתוב בהו כאלו עברו הם גוף העבירה. ודוגמא ללשון זה מצינו בפ' שלח (ט"ו ל"ה) רגום אותו באבנים כל העדה, ואמרו על זה בספרי שם, כל העדה – במעמד כל העדה, או אינו אלא כל העדה ממש הורגים אותו ת"ל יד העדים תהיה בו, הא מה ת"ל רגום אותו באבנים כל העדה – במעמד כל העדה, ע"כ, והבאור הוא, דמכיון שהדבר נעשה במעמד העדה תלה הכתוב את הפעולה בהם, וה"נ כן, כיון שכל העיר ראו וידעו תלה הכתוב את הפעולה בהם, ודו"ק. . (ירושלמי שבת פי"ט ה"ג)
שמעון ולוי וגו' איש חרבו. לא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג שנה, אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש, כדכתיב שמעון ולוי וגו' איש חרבו, וגמירי דההיא שעתא בני י"ג שנה הוו טכי כשתחשוב י"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשת האחים, ראובן שמעון ולוי, לחשבון שבעה חדשים לכל אחד, נמצא לוי בן י"א שנה כשיצאו משם, הוסיף עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי"ח חדשים שעשה בסכות, קיץ וחורף וקיץ, שהם ב' שנים [ע"ל ל"ג י"ז], הרי לוי בן י"ג שנים בלכתו לשכם [תוי"ט פ"ה מכ"א דאבות], ונקרא איש, וע' בסדר עולם. – ומכאן ילפינן דבן י"ג שנה נחשב לאיש בר דעת שנדריו נדר והקדשו הקדש, ויתבאר אי"ה לפנינו בפ' בחקתי ובפ' נשא ובפ' מטות למקומותם לעניניהם, וכן נעשה בר מצוה להתחייב בכל המצות, יען דכתיב (פ' נשא) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, וצריך טעם בדבר במ"ש בשבת פ"ט ב' דב"ד של מעלה אין עונשין בפחות מבן עשרים, ובמקום אחר בארנו ענין זה [ע"ל בפ' לך, י"ז י"ד] ודע דשיעור זה דוקא בזכר, אבל נקבה נקראת אשה לענין נדרים ועוד ענינים השייכים בה כשהיא בת י"ב שנה, ונתבאר מענין זה לפנינו בפ' בראשית בפסוק ויבן ה' את הצלע בדרשא דנדה מ"ה ב', ועוד יתבאר אי"ה בפ' מטות בפ' נדרים ובפ' עקב בפסוק ולמדתם אותם את בניכם. . (נזיר כ"ט ב' ברש"י)
