תגובת דוד
כמדומה שלתגובת דוד כמעט ואין אח ורע בתנ"ך בפרט ובהסטוריה האנושית בכלל. - אומרים למלך שהוא כל יכול, אתה חוטא ופושע, והוא אוזר די כוחות נפש לקום ולאמר, חטאתי לה'. בלי שום התנצלות התחמקות או הסרת אחריות. צריך האדם להיות בעל כוחות נפש אדירים, על מנת שיודה על האמת! היו לדוד תירוצים רבים אילו רק רצה! אך הוא בחר להודות על החטא[בהשואה, כאשר היפר שאול את מצות שמואל הנביא, בענין מחיית עמלק, אין הוא מודה בחטאו, עד ששמואל מכריחו להודות!].
כל אחד יודע מנסיון עצמו כמה קשה להודות, כפל כפליים קשה להודות על האמת כאשר אתה הראש - המלך, והמוכיח - אזרח, שבעתיים קשה לומר חטאתי, כאשר יש "תירוצים", ותירוצים טובים!
אצל עוד שני אנשים אנו מוצאים את אותו אומץ וגבורה.
שאול החרים ואסר על העם לאכול כל זמן המלחמה. יונתן לא ידע מזה וטעם מדבש שמצא על פני השדה. כאשר מתברר ליונתן, שעבר על חרם אביו, תגובתו המידית היא: "הנני אמות"(שמואל א יד מג). ללא תירוצים והתחמקויות. הוא אינו אומר לא ידעתי ולא שמעתי, אינני אשם.
הדמיון הגדול בתכונותיהם של דוד ויונתן הביא לאהבה שהייתה ביניהם.
אף אצל יהודה כאשר מתברר לו בבית הדין, שתמר כלתו הרתה ממנו. הוא מודה ולא בוש: "צדקה ממני"(בראשית לה כו), ללא התנצלויות. יהודה אינו בורח מאחריות באומרו: לא ידעתי שזו היא ולא התכוונתי.
את היכולת להודות על האמת, מוצאים אנו אצל דוד גם בפרשת נבל הכרמלי. ההודאה על האמת, מטילה לעתים אחריות כבידה על האדם, ולפעמים משנה את כל הסתכלותו והתיחסותו לעצמו.
דוד דן את נבל כמורד במלכות, מאחר שנבל כינה אותו בשם עבד, וביזה אותו. דינו של נבל הכרמלי הוא מיתה, שהרי שמואל משח את דוד למלך. אביגיל באה אל דוד ואומרת לו: עדיין לא יצא טבעך בעולם, ואין לך דין מלך, על כן אל תהרוג אותו. כאשר מבין דוד, שהיא צודקת, אומר הוא לה ללא היסוס: ברוכה את לה' אשר כיליתני מבוא בדמים(שמואל א כה לג) . בהודאתו לצדקת אביגיל, הוא מודה שכרגע הפסיק להיות מלך! (ליתר דיוק הוא מודה שטעה בכך שחשב שיש לו דין מלך).
הודאתו של דוד בחטאו עם בת שבע ותשובתו המהירה, מביאה גם כן לסליחה ישירה של ה': "ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות"(שמואל ב יב יג).