חטאתי לד'
משנולד הבן לבת שבע, נשלח נתן הנביא לדוד, כאילו בשאלה מעשית, שמלבד האיסור שבמעשה, בלט הקלקול המוסרי שבו. היה זה 'משל כבשת הרש', והשאלה הובאה לפני דוד כמלך, שאיננו מסתפק במשפט התורה אלא גודר את פרצות המוסר בתוקף מלכותו. בשמוע דוד את סיפור המעשה חשב שמדובר בשאלה מעשית וקבע כי העשיר שלקח את כבשת הרש - חייב מיתה. בקביעה זו התגלתה מידתו המוסרית הגבוהה של דוד. ברגע זה הסיר נתן הנביא את המסכה, ובאופן מפתיע הודיע לדוד כי הוא האיש - הוא זה שנכשל בביזוי דבר ד', המוליך אל עשיית הרע(לא נאמר 'כי עשית הרע בעיני ד'', אלא "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ד' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי" (שמואל ב יב, ט). וכך דרשו חז"ל במסכת שבת נו ע"א: "משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהו 'ויעש' וכאן כתיב 'לעשות' - שביקש לעשות ולא עשה").
הדרך הראויה לעונש על חילול השם הינה בעונש מיידי - "אין מקיפין בחילול השם"(קידושין מ.). ואכן, לא המתין נתן לתשובת דוד, וגזר עליו מיידית עונש כפול. על הריגת אוריה - "לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם"(שמואל ב יב י) , ועל לקיחת בת שבע - "וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ...". ברגע קשה זה נכרה גדולת דוד, שלא פתח בדברי התנצלות ולא ביקש הקלה בעונש, וחרף כל מחשבותיו הקודמות, קיבל בשלמות את דברי נתן באומרו "חָטָאתִי לַד'".
להרגשתו של דוד באותם רגעים ניתן למצוא ביטוי בספר תהילים(נד א) "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי". דוד מבקש להרבות בעונשו, ובלבד שיסתלק החטא. ומוסיף ואומר(תהילים נד א) "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד". מתוך הכרת תפקידו כמלך ומקומו המרכזי לגורלם של ישראל וקדושת מלכותם, בתוך בקשת הסליחה לא שכח דוד לבקש על ציון ועל חומות ירושלים(תהילים נא כ). מכאן ואילך, עד סוף ימי חייו, דמותו מלאת ההוד והגבורה נתונה בצל החטא וההאשמה העצמית מכסה את גדלותו הקודמת כענן המכסה את אורה הבהיר של השמש.
בעקבות תוכחת נתן, מת בנה של בת שבע. בייסורים אלו החלה להסתמן כפרתו של דוד. וכדי לברר שאין במות הילד משום חוסר הכרה בנישואי דוד ובת שבע, מספר הנביא כי מיד לאחר מות הילד הרתה בת שבע שוב, ובנה הנולד נקרא שלמה. נתן הנביא בא בשליחות ד' לקרוא את שם הילד ידידיה כאות על אהבת ד' אליו(גם השם 'שלמה' ניתן לדוד בדבר ד', להודיע על השלום שיהיה בימיו ועל כך שהוא נועד בדבר ד' לבנות את בית המקדש. באהבת ד' אליו נאמר "הוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב", כמסופר בדברי הימים א כב ט-י). שלמה לא זכה למעלתו בזכות עצמו, הוא קיבל אותה בזכות אביו. אם כן מעלתו של שלמה מלמדת אותנו שלושה דברים: (א) ד' אוהב את דוד למרות גערתו בו. (ב) ד' מסכים לנישואי דוד עם בת שבע. (ג) ד' מעדיף את הקשר שבין דוד ובת שבע על פני הקשר בינו ובין נשיו האחרות ובניהן(בין נשי דוד היתה אביגיל, שהיתה בעלת רוח הקודש, ומיכל בת שאול, עליה מסופר (עירובין צו.) שהיתה מניחה תפילין מדי יום, ואף-על-פי כן נקבעה בת שבע להיות אם המלכות העתידה, ובנה שלמה זכה לבנות את מקדש ד' לבית עולמים).
כעדות נוספת לכפרת העוון, באה שליחות יואב לדוד להגיע אל המלחמה בעמון ולכבוש את עיר המלוכה. כזכור, העמונים היו סיבה ראשונה באותה התדרדרות שנמשכה מאותה מלחמה. דוד כבש את בירת העמונים ולקח את עטרת מלכם, שהיתה מיוחדת במינה בערכה ובמשקלה, ועל-פי דברי חז"ל שימשה כעדות לדורות הבאים לכל הראוי למלכות בית דוד(על-פי הנאמר במלכים ב יא יב וברש"י שם, וברש"י במסכת עבודה זרה מד ע"ב: "עטרה זו מעידה עלי שאני הגון למלכות").
בזאת נודע, כי ההשפעה השלילית בכל מה שנוגע לכלל, הן מבחינת עתיד בית המלכות הן מבחינת הנהגת העם על-ידי דוד, התכפרה כפרה גמורה. יחד עם זאת, החלק האישי-משפחתי עדיין נזקק לתיקון, והחלה שרשרת ייסורים שפגעה בדוד ובמשפחתו, כדי לזכך את מדרגתו הטהורה בדרך ייסורים.