פסוק א:(א-ד) וישלח ה' את נתן אל דוד וגומר. ספר הכתוב שבא נתן הנביא במלאכות ה' אל דוד ואמר לפניו שקרה בעיר דבר עול וחמס רב וששבט מלכותו יעשה משפט וצדקה, והוא שהיו בעיר שני אנשים אחד עשיר ואחד רש, ושעם היות לאיש העשיר צאן ובקר לרוב ולרש לא היה כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה, בהיות שבא אורח לאיש העשיר חמל לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לו ויקח כבשת האיש הרש, והנה במשל הזה היה האיש העשיר רמז לדוד המלך ע"ה, והיו לו צאן ובקר הרבה רמז לנשיו ופלגשיו שהיו לו רבות, והרש היה רמז לאוריה, ויורו דברי המשל שהיה אוריה אלמן והיו לו בנים מאשה אחרת כאשר נשא את בת שבע ושהיתה היא נערה והוא היה אדם גדול זקן ממנה מאד, ולזה אמר כבשה קטנה להורות על היות בת שבע קטנה, ואמרו אשר קנה, רמז שהיתה נקנית לו בקידושין, ואמרו עמו ועם בניו, יורה שהיו לו בנים מאשה אחרת. או נאמר שבאו הדברים האלה כלם ליפות המשל, והנה ההלך והאורח והאיש הם שמות נרדפים לדבר אחד, כי הוא מצד עצמו איש ומצד היותו הולך בדרך קראו הלך, ומזה הצד גם כן נקרא אורח שהוא אשר שם לדרך פעמיו. ורבותינו דרשו בסוף מסכת סוכה (פ"ה נ"ב ע"ב), כן דרכו של יצר הרע, בתחלה דומה להלך שעובר על איש והולך, ואח"כ דומה לאורח ואכסנאי שנתארח עמו ימים מעטים, ואחר כך נעשה איש ובעל הבית, ולכן באחרונה אמר לאיש הבא אליו: ואחשוב שכל זה אחז"ל על יצר הרע של דוד בענין בת שבע, כי בראשונה היה הלך ששכב עמה לבד, ואח"כ נעשה אורח בהיותה מעוברת ממנו, ואח"כ הרג את בעלה ולקחה לעצמו והיה אם כן באחרונה בעל הבית. והנה לא זכר נתן בזה המשל דבר על הריגת אוריה לשתי סבות. האחת כדי שלא ירגיש דוד דבר בענין ואז ישמור לפיו מחסום ולא ידבר, והנביא היה רוצה שדוד יחרוץ משפטו, כמו שאמר חי ה' כי בן מות האיש, ולכן העלים קצת הענין. השנית לפי שבענין ההריגה היה המשפט מבואר (שמות כ"א כ"ד) שנפש תחת נפש, ולכן לא חשש הנביא לדבר מהריגת האיש הרש כ"א מלקיחת הכבש', באופן שישיב דוד שעל הכבשה לבד יהיה האיש העשיר בן מות, ויעשה הנביא אז ק"ו, אם על הכבשה לבד הוא בן מות כ"ש על הריגת האיש הרש אשר הרג ג"כ עליה ראוי יותר שיענש עליו:
פסוק ה:(ה-ו) וספר שדוד חרה אפו עליו ואמר חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתים, ונתן הטעם על שני העונשים האלה, באמרו עקב אשר עשה את הדבר ועל אשר לא חמל, ר"ל את הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה, כי אחרי שלקח הכבשה בהיות לו צאן ובקר רב ראוי שישלם אותה ארבעתים כפי מה שאמרה תורה (שמות כ"א ל"ז) וארבע צאן תחת השה. ורבי דוד קמחי פירש שארבעתים מדרך הדקדוק הם שמונה, והמתרגם אמר חד על ארבע שהם ששה עשר. ואני אחשוב שאינם כי אם ארבעה לבד, שהוא העונש הראוי כפי הדין, כי אכזריותו נענש במיתה. ואמרו חכמינו ז"ל (יומא פ"ב כ"ב ע"ב) כי בעונש זה לקה בארבעה הילד ואבשלום אמנון ותמר: ונתן הטעם על מה שאמר שהוא בן מות, באמרו על אשר לא חמל, כי בהעדר חמלתו על הרש ובעבור תכונתו הרעה והאכזריות הזה אין ראוי גם כן לחמול עליו והוא חייב מיתה. ואחרי הנחת המשל הזה, ביאר הנביא הנמשל, (ז) באמרו אתה האיש, ר"ל אתה האיש העשיר, וביאר עשרו מהנמשל בו, כה אמר ה' אני משחתיך למלך על ישראל, וזה היה בראשונה על ידי שמואל, ואנכי הצלתיך מיד שאול, וזה ברדפו אחריו אחרי המשחתו, (ח) ואתנה לך את בית אדוניך, וזה אחרי מות שאול שירש נכסיו כמו שנזכר למעלה, והוא בית אדונו שזכר. ואמרו ואת נשי אדוניך בחיקך, אין פירושו שהיו נשי שאול לדוד, אבל אמר שנשיו הם ברשותו ללקחם אם ירצה, ואין מי שימחה בידו כי היו מותרות לו כפי הדין, שאלמנות המלך מותרות למלך אחר, ומלבד זה נתן בידו מלכות ישראל ויהודה שהוא העקר. ומה שאמר ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה, דרשוהו חז"ל במסכת סנהדרין (פ"ב כ"ב ע"א) על הנשים שיוסיף לו נשים כהם וכהם, אבל פשט הכתוב יורה שאמרו על המלכות והממשלה, ר"ל שנקל בעיני ה' להוסיף ממלכתו כהנה וכהנה, כי אין מעצור להשם לעשות ככל אשר ירצה. הנה כל זה הוא הנמשל בעושר האיש שזכר. ואחר זה ביאר הנמשל בלקיחת כבשת האיש הרש, (ט) והוא אמרו מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו, וביאר הרע שעשה בשלשה פנים, והם היותר עצמיים שבזה הענין, האחד את אוריה החתי הכית בחרב, ר"ל כאלו אתה הכית אותו בידך, והשני את אשתו לקחת לך לאשה, ובזה רמז למה ששכב עמה בראשונה ולמה שלקחה ונשאה לו לאשה אחר כך ומיד אחרי מיתתו, ועוד רמז עון אחר, והוא שהרגת אותו ביד שונאי ישראל, והיה לך להרגו אם היית רוצה בזה ביד איש ישראל ולא בידי האויבים. ובדברי חז"ל (קדושין מ"ג ע"א) ואע"ג דבכל התורה כלה אין שליח לדבר עבירה, כי בכל מקום השולח פטור והשליח חייב, הכא שאני, שהכתוב קראו הורג, שנאמר ואותו הרגת. והטעם בזה לפי שהיה מלך ואין עובר על מצותו ולכן היה כאלו הוא הרגו, וכן שאול שצוה להרוג נוב עיר הכהנים כאלו הרגם. ואחרי שביאר הנמשל זכר העונש בשני הדברים, ר"ל על הריגת אוריה ועל ענין בת שבע, (י) אם על ענין אוריה אמר ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם, וכן היה שנהרגו בניו וגם בכל זרעו היו הרוגים הרבה על זה העון, ואמנם על ענין בת שבע אמר עקב כי בזיתני ותקח את אשת אוריה החתי להיות לך לאשה, (יא) לכן כה אמר ה' הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך וגו'. הנה התבאר שאמרו ועתה לא תסור חרב הוא דבק למעלה למה שאמר ואתו הרגת בחרב בני עמון, ואמרו עקב אשר בזיתני הוא דבק למטה עם אמרו כה אמר ה' הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך, ר"ל שתדע הענין ולא יהיה בידך כח למונעו, ונתתי לרעך יהיה מי שיהיה ושכב עם נשיך לעיני השמש. והנה נתקיים זה באבשלום ששכב את נשי אביו לעיני כל ישראל, ולא תחשוב שנגזר זה על אבשלום לשיהיה מוכרח לעשותו, אבל נגזר העונש על דוד יהיה מי שיהיה השוכב עם נשיו, והנה אבשלום ביצרו הרע עשה זה ונתקיים בו הדבר. וביאור מה הרצון במה שאמר לעיני השמש, (יב) ואמר כי אתה עשית בסתר וגו' ואני אעשה הדבר הזה, ר"ל העונש הנזכר נגד כל ישראל. וה"ר סעדיה כתב שהנביא הודיע בדברים האלה שני דברים, האחד מהם הגברת השלום עליו והשליטו בכל אשר לו, כמו שדוד השליט בני עמון על אוריה, והשני מעשה אבשלום שיעשה בבחירתו שישכב את נשיו וזה הודעת העתיד. וכבר ידעת שמפנות תורתינו הוא, שהידיעה האלקית לא תכריח חומר האפשר והבחירה האנושית:
פסוק יג:וספר הכתוב שדוד בשמעו דברי נתן הודה בחטאו ואמר חטאתי לה', ויורה שלא היה החטא כי אם לה', והוא קשה שגם כן חטא לאוריה אשר המיתו, ואתה תראה שגם כן אמר זה בספר תהלים (תהלים נ"א ה') לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך, ועל זה העון אמרו, כמ"ש בראש המזמור בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע. ומה שאחשוב אני בזה הוא שחטא דוד היה בסתר, אם שכיבתו עם בת שבע בראשונה, ואם הריגת אוריה החתי שהיתה במצותו ולא היה אדם יודע מזה דבר, ולזה אמר למעלה וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה', שהיה רע בעיניו ית' ולא בעיני ישראל שלא ידעו מהדבר כלל, ואמר נתן הנביא כי אתה עשית בסתר להיות הדבר נסתר ונעלם מעיני כל אדם, ומפני זה אמר דוד חטאתי לה', ר"ל הנה אוריה כבר מת ואין לבקש ממנו מחילה ובת שבע היתה נשואה עמו וחפצה בדבר, ואם כן היה זה הפשע והחטא מיוחד לאלוה ית', ואליו היה ראוי להודות ולבקש ממנו הסליחה והכפרה, כי כאשר יחטא האדם לחבירו לא יכפר הש"י כי אם כאשר בעל הריב יסלח ויכפר על חטאתו, ובהיותו מת הנה האל ית' הוא יכפר בעד חטאתו, ולזה אמר חטאתי ליי', כלומר לו לבדו יוחס החטא, יען אוריה כבר מת ובת שבע נשואה עמי ואין אדם שידע מזה דבר, לכן היה החטא מיוחס אליו לבדו, וז"ש במזמור תשובתו (תהלים נ"א ה'), לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי, שלא היה כבר בעל ריבו כי אם הקב"ה, והיה החטא מיוחס אליו, לפי שאין איש בארץ לבקש ממנו מחילה, וזהו (שם) למען תצדק בדברך תזכה בשפטך, ר"ל אם תכפר בעד חטאתי תצדק ותזכה בו ואין מונע אליו, אחרי שכבר מת אוריה ובת שבע אין בלבה על זה עלבון ובידך הכפרה ועמך הסליחה. ועם היות שאחז"ל (יומא פ"ז ע"א) שמי שחטא לחבירו והוא מת ילך אצל קברו ויבקש ממנו מחילה בפני חברים, לא היה זה ראוי לדוד מפני כבוד המלכות, לפי שהיה חטאו נעלם ונסתר והיה חלול השם לפרסמו ברבים. ואמנם בתשובת נתן שאמר גם ה' העביר את חטאתך לא תמות, אחשוב שכאשר אמר דוד חטאתי לה', כלומר שהחטא ייוחס לש"י ובידו הכפרה והסליחה, אמר נתן אמת הוא שבידו הכל, ולהיות הרחמים והסליחות בידו העביר את חטאתך שלא תמות, ואמר זה לפי שדוד כאשר שמע המשל מפי הנביא אמר חי ה' בן מות האיש הזה, ולכן אמר נתן משפטיך אתה חרצת והודית שהיית חייב מיתה, והאל ית' כאשר גזר עליך גזרה העביר את חטאתך שלא תמות, כי לא גזר עליך שתמות כי אם על בניך ועל נשיך, ועשה זה לפי שהכל מאתו ובידו ורחם עליך קודם הגזירה. הנה אם כן אמרו גם ה' העביר את חטאתך אין ראוי שיפורש אחרי הוידוי, כי אם קודם זה בשעת הגזירה שלא נגזר עליו מיתה לפי שרחם עליו, והנה ודוי דוד ותשובתו לא הסיר העונשים אשר נגזרו עליו, אבל נתכפרו עונותיו וניצל מידי אבשלום וחזר למלכותו בזכות תשובתו:
פסוק יד:ואמרו אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה, תרגם יונתן ארי מפתח מפתחת פומא דסנאי עמא דה', כלומר נתת פתחון פה לשונאי ישראל שיאמרו שנעשה בישראל כדבר הרע הזה. ורד"ק פירשו שהוא כנוי לכבוד. כאלו אמר כאן נאצת את ה' בדבר הזה. ויותר נכון אצלי שנאמר שראוי לאדם שיהיה נאה דורש ונאה מקיים, ודבר רע ומר הוא מאד שהאדם יחטא בדבר מרבה להוכיח עליו על אחרים, ולכן אמר נתן אל דוד ה' העביר את חטאתך שלא תמות, אפס, רוצה לומר עם היות שנאץ נאצת והיית בימים הראשונים מוכיח בשער ומחרף ומגדף ומנאץ את אויבי ה' לפי שיקחו נשי רעיהם, והם האנשים הפושעים העושים כדומה לדבר הזה אשר אתה עשית, (אולי רמז על שאול שהרג נוב עיר הכהנים והיה דוד דורש על זה ומגיד עליו הגדות של דופי ומגדיל אותו עון) ולכן אמר לו הנביא אם אתה היית מנאץ ומחרף אחרים וקורא אותם אויבי ה' לפי שיקחו נשי רעיהם וישכבו אותם, או להיותם שופכי דמים, היה ראוי שימיתך האל יתברך על היותך נכשל בדבר ההוא עצמו אשר נאצת את אחרים עליו, ועם כל זה רחם עליך והעביר את חטאתך שלא תמות. ואמר נתן שגם כן נגזר בכלל העונשים שהבן הנולד לדוד מבת שבע ימות, והיתה הסבה בזה לפי שנעשה בעון ונתעברה אמו ממנו בימי אוריה ובחטא יחמתהו אמו, ולכן לא היה ראוי שיחיה:
פסוק יד:ואמנם למה לא צוה נתן הנביא את דוד שיעזוב בת שבע אחרי היותה אסורה לו, בהיות שזנתה מתחת בעלה בחייו והיתה מפני זה אסורה לבועל, הנה חז"ל והמפרשים הסכימו שהיתה הסבה בו לפי שאחרי מות אוריה החתי נתברר שלא חטא דוד למפרע בענין אשת איש, כיון שההולך למלחמת בית דוד קבלו חז"ל (שבת נ"ו ע"א) שהיה כותב גט לאשתו, ולכן מיד שמת אוריה במלחמה נשארה אשתו מגורשת ממנו למפרע משעה שנפרד ממנה, ולזה היה כל מה שעשה דוד עמה בעילת אישות ולא בעילת זנות, כי לא היתה אשת אוריה כבר כשבא דוד עליה, ולזה לא היה מהגנות שיאהב האל ית' את הילד שלמה אשר ילדה בת שבע לדוד וירצה שיהיה המלכות ממנו. ולי אני עוד בזה שתי סבות אחרות. האחד לפי שהיה זה הענין בסתר, וכמו שהוכחתי, עד שמפני זה מהר דוד לקחת את בת שבע אחרי מות אוריה מפני היותה כבר הרה, ואם היה מתאחר מללוקחה יתפרסם הענין אח"כ כשתלד קודם תשעה חדשים אחרי לקוחיה, ולכן רצה ית' שיהיה הדבר סתום וחתום ואיש אל ידע בכל אלה לכבוד המלכות ולכבוד תורת הש"י, ואם היה מצוה הקב"ה שתהיה בת שבע אסורה לדוד תגלה רעתו ויהיה הדבר גלוי לכל עמים וכדי בזיון וקצף, לכן העלים עליו הקב"ה מלהעניש בפרסום את דוד די מריו על דבר אוריה ועל ענין בת שבע, ורצה שלא ידע אותו בלתו, אבל יחשבו הרואים שאוריה מת במלחמה כדרך כל הארץ ושדוד נשא אשתו בהיותה אלמנה בדרך הגון וראוי, הלא תראה שאבשלום לא ידע דבר מזה, ולכן לא הוציא ממנו דבה על אביו, ושמעי בן גרא בקללו את דוד לא זכר מזה כלל, להיות הדבר בלתי נודע אצלם, עם היות שחז"ל (שבת פי"ב דף ק"ה ע"א) רמזוהו בדבריו אבל הוא על צד הדרש, ואדוני' בן חגית בהתנשאו למלוך לא אמר שהיה שלמה בן זנונים ושאינו ראוי למלוך, לפי שלא ידע מזה דבר. הנה אם כן הערים הקב"ה להסתיר הדבר, ולכן לא צוה שיעזוב דוד את בת שבע, אבל הענישו עליו כראוי באופן נסתר הסבה מבני אדם בימים ההם, ואחרי קבלת ענשו לא נשאר עליו חטא משפט מות, ועל זה אמר דוד מזמור (תהלים ל"ב א') אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ואמר שם אתה סתר לי וגו', אמנם אחרי כן צוה האל ית' לנביא שיכתוב בספר את חטאו כדי שילמדו בעלי חטאות לשוב אל ה' בכל לבם ובכל נפשם כאשר עשה דוד, ויבטחו בו ית' שיכפר בעד חטאתם כאשר כפר לדוד, וכמ"ש (שם נ"א ט"ו) אלמדה פושעים דרכיך וגו'. והסבה השנית היא שהאל ית' ראה בחכמתו העליונה שהיתה עתידה בת שבע שיצא ממנה מושל בישראל ומלך עליון על כל הארץ ושיחכם מכל בני קדם, ולכן אותה הוכיח לדוד להוליד ממנה איש יורש את כסאו, ואין עלינו להפליא איכה ואיככה ולמה לא יבחר בשאר נשי דוד, כמו שלא ידענו למה לא בחר ה' בכל בני ישי ובחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן, כי ממנו כל דבר והוא ידע מי האיש הירא ומזגו וטבעו ותכונתו ראוי למלוך, ומי האשה היותר מוכנת בטבעה מזגה ותכונתה להוליד בן חכם ישמח אב עליון למלכי ארץ, הראית מה שאמרו חז"ל במס' סנהדרין פרק חלק (דף ק"ז ע"א) ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה. ויורה שהיה דעתם שעתיד היה אוריה לנפול במלחמה או למות מיתה טבעית או כרתיית ותנשא בת שבע לדוד להוליד ממנה משיח אלקי יעקב, ושדוד חטא במה שעשה ביצרו הרע והקדים לעשות בחטא מה שהיה עתיד הקב"ה לתת לו בהיתר, וזהו אמרם אכלה פגה. הנה בעבור זה ראתה החכמה העליונה להעניש דוד על מה שעשה ולהקים אמרתו לתת לו בת שבע לאשה להוליד ממנה שלמה בחיר ה', ומפני זה זכר הכתוב שמת הילד הראשון אשר ילדה בת שבע, לפי שבא קודם זמנו והיה כדמות נובלת, ושבא דוד אל אשתו כי קראה אשתו אחרי זה כדי להודיע שלא נמנעה ממנו, ולכן שכב עמה ויולד את שלמה, ושלמה אשר ילדה בזמן הראוי מיד כשנולד אמר הכתוב והשם אהבו, והנה לא עשה עדין מעשה שיהיה ראוי להיותו נאהב ממנו יתברך, כי אם להיותו נגזר בחכמתו העליונה שיהיה מולך על כל ישראל ויחכם מכל האדם ויהיה יועץ וחכם חרשים ונבון לחש. הנה התבארו הפסוקים והותרו עם מה שאמרתי השאלות כלם:
פסוק טו:וילך נתן אל ביתו וגו'. זכר הכתוב איך התחילה להתקיים הגזירה האלקית, וראשונה בילד אשר ילדה בת שבע לדוד שחלה מיד כשהלך נתן אל ביתו ויאנש, כלומר שבאו לו כאבים, מלשון (מיכה א' ט') אנושה מכותיה, (טז) ושבקש דוד מאת האלקים בעד הנער בצום ובבכי ומספד ובא ולן, רוצה לומר שהיה בבית השם כל היום ובערב בבואו משם היה לן על הארץ בלא אכילה.
פסוק יז:ועם היות שקמו זקני ביתו להאכילו ולהקימו מהארץ לא אבה ולא אכל לחם, (יח) ושמת הנער ביום השביעי והיו אנשיו יראים מהגיד לו פן יעשה רעה, רוצה לומר בגופו שיתגודד וימית עצמו, (יט) ושדוד הבין מיתתו מאשר ראה אותם מתלחשים, רוצה לומר שלא השתדלו ברפואתו, (כ) ואז קם מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו. וכבר התעוררו החכמים איך דוד רחץ וסך בשבעת ימי אבלות? ומהם אמרו שהיה זה קודם הקבורה. והיותר נכון הוא מה שכתב רד"ק שנתן הנביא בא אל דוד מיד כשילדה בת שבע קודם שימול הנער, ושאחרי ייעודו חלה הנער וביום השביעי ללידתו מת, ואין היום השביעי שזכר שביעי לחולי כי אם שביעי ללידה, ולכן לא נתחייב לנהוג עליו אבלות, ורחץ וסך ובא לבית השם להתפלל ולהודות על הרעה כמו שהיה חייב להודות על הטובה ואם כן לא היה הנער חולה כי אם יום אחד או יומים, ולכן לא אכל דוד בהם לחם:
פסוק כא:(כא-כג) וכאשר תמהו עבדיו על זה, השיבם דוד בעוד הילד חי צמתי ואבכה וגו', רוצה לומר שההשתדלות ראוי שתעשה על הדברים האפשריים לא על הנמנעים. ולכן בעוד שהיה הילד חי היה צם ובוכה לראות אם יחנן השם וחי הילד, כי כל מה שהיה עושה היה על דרך תפלה, אבל אחרי מותו מה יועיל זה האם יחיה אחרי מותו? וראוי שנשאל בזה אחרי שכבר ידע דוד שהיה זה גזרה גזורה מהאל יתברך על חטאתו, איך היה צם ומתפלל עליו? ואיך אמר לעבדיו מי יודע יחנני אלקים וחי הילד? ורד"ק השיב שחשב דוד שעם התשובה ינחם השם על הרעה. ואני אחשוב שעשה דוד זה להעלים הענין מהאשה ומאנשיו, ולכן לא ביאר להם שהיה זה בענשו, ואחרי מות הילד בא אל בית השם והשתחוה שמה להיותו מקבל עליו את הדין:
פסוק כד:ובעבור שלא נמנעה בת שבע מהסבות אשר זכרתי, זכר הכתוב שדוד נחם את בת שבע אשתו, וקראה עתה אשתו לפי שהיה כבר מת אוריה והיתה בת שבע אשתו על פי השם. ואמר ויבא אליה וישכב עמה, הכפל להודיע שלא נתעברה ממנו מהביאה הראשונה. וחכמינו ז"ל דרשו ויבא אליה, שבא עמה בטענה, לפי שהיתה נמנעת מלהזקק לו, ושנשבע לה שבנה אשר תלד ימלוך אחריו, ואז וישכב עמה ורחוק הוא. והנה היה מטוב הצלחתה שילדה בן אחריו ויקרא את שמו שלמה, להעיר שבו נעשה שלום בין דוד לאביו שבשמים. ובדברי הימים נאמר שהקדוש ברוך הוא קרא לו זה השם, כמו שאמר דוד (דברי הימים א' כ"ב ט') ויהי עלי דבר השם וגו', כי שלמה יהיה שמו ושלום והשקט אתן על ישראל בימיו, ויהיה אם כן ויקרא כנוי להשם יתברך שצוה שיקראוהו כן:
פסוק כה:ואמנם אמרו והשם אהבו וישלח ביד נתן ויקרא את שמו ידידיה בעבור השם, אחשוב בפירושו שהשם אהב את שלמה בצאתו מרחם וישלח ביד נתן להודיע לדוד שהשם אהבו, וכאשר דוד ידע זה אז קרא את שם בנו ידידיה בעבור השם, רוצה לומר שקרא אז את שמו ידיד השם בעבור שהשם אוהב אותו כמו שהודיעו הנביא. הנה התבאר שראשונה קראו לו שלמה, ואחר כך בעבור שהודיעו הנביא שהשם אהבו קראוהו שם מורה על האהבה והוא ידידיה. והמפרשים אמרו כי וישלח ביד נתן חוזר לשם שלמה ששלח השם ביד נתן לצוות לדוד שיקראהו שלמה, ושוי"ו ויקרא את שמו, ישמש במקום בעבור, ששלח לו להגיד זה בעבור שיקרא שמו ידידיה, ומה שכתבתי הוא הנכון לבד. והנה לא קרא עם כל זה הכתוב את שמו ידידיה כי אם שלמה תמיד, והיה זה להעיר כי ידידיה הוא שם מורה על אהבת השם אליו, ושלמה הוא המורה על שלות ישראל, ובזה מהבשורה שהוא יבנה את בית השם, ולכן קראוהו תמיד שלמה:
פסוק כו:וילחם יואב ברבת בני עמון וגו'. יספר הכתוב שלחם יואב ברבת בני עמון (והוא המקום שמת שם עליו אוריה) ולכד עיר הממלכה. וראוי שתדע שהיה המנהג בימים ההם וכן עוד היום הוא המנהג בכל ארצות ישמעאל ובארצות רבות מאדום, שהיכלי המלך אינם בתוך העיר, אבל הם תמיד חוץ לעיר, והיה זה כדי שלא יהיה ענין המלך עמל וכעס לאנשי העיר ולא יעיקם, ולזה אמר כאן שלכד עיר המלוכה ועדין לא נלכדה רבה, לפי שהוא היה היכל המלך היושב סמוך לעיר. ורש"י כתב שני חזוקי חומה היו לה חיצונית ופנימית, החיצונה היא עיר המלוכה והפנימית הוא למבצר ולחוזק, ומה שכתבתי הוא יותר נכון. וידמה שבעיר המלוכה (והוא היכל המלך שהיה סמוך לעיר) היה תולדת ומקור המים כלם אשר היו באים לעיר רבה, שהיא העיר הגדולה, ולזה כאשר לכד יואב עיר המלוכה, שהוא היכל המלך הסמוך לעיר אשר היו משם יוצאים מימי העיר, ראה שהעיר תנתן בהכרח, (כז-כח) ולזה שלח מלאכים אל דוד להודיעו, נלחמתי ברבה שהיא העיר הגדולה גם לכדתי עיר המים שהיא עיר המלוכה אשר זכר ושיאסוף יתר העם ויחנה על העיר, רוצה לומר רבה וילכדה, כי אם לא יעשה כן יצטרך לצור יואב עליה וילכדה ויקרא שמו עליה, והיה יואב בוחר יותר שיאמרו שהמלך לכדה משיקרא על שמו, להיותו עבד נאמן לדוד:
פסוק כט:(כט-ל) וזכר הכתוב שכן עשה דוד שאסף עמו והלך שמה וילכדה, ולקח עטרת מלכם מעל ראשו והיה משקלה ככר זהב ואבן יקרה ושמה דוד על ראשו וכבר הוקשה על החכמים והמפרשים ז"ל, איך היה סובל על ראשו עטרת ככר זהב? ומהם אמרו במסכת ע"ז (פרק ג' מ"ד ע"א) שהאבן יקרה היתה אבן שואבת ומעמידה באויר, ומהם אמרו שהאבן יקרה היתה שוה ככר זהב, ויהיה פירוש ואבן יקרה. כמו מאבן יקרה. ורד"ק כתב שהיה סובל אותה זמן מועט, והוא היותר נכון ושהיה באופן שיוכל לסבלה:
פסוק לא:וספר שמלבד העטרה הוציא דוד עוד מהעיר שלל רב, ואת עמה אשר שבה שמה הוציא משם וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל, והם מיני עונשין ויסורין, והמגרה הוא הנקרא בלעז שיר"א, וחריצי הברזל, הם כלים גדולים שבהם דשין התבואה, ומגזרות הברזל, הם אשר יחתכו בהם האבנים, ואמר כל זה להודיע שהמיתם באכזריות רב, כדי שכל שאר האומות ישמעו ויראו. ומהם העביר במלבן, כלומר ששרפם במקום ששורפים הלבנים, וכן היה עושה לכל בני עמון אשר ביתר הערים שלכד דוד גם כן, ועם זה שב דוד והעם אל ירושלים בשמחה ובששון, כמו שכתוב (זכריה ט' ט') גילי מאד בת ציון הריעי ירושלם והנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא וגומר:
