תנ"ך על הפרק - שמואל א ב - נבואת איש האלקים אל עלי / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמואל א ב

234 / 929
היום

הפרק

וַתִּתְפַּלֵּ֤ל חַנָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר עָלַ֤ץ לִבִּי֙ בַּֽיהוָ֔ה רָ֥מָה קַרְנִ֖י בַּֽיהוָ֑ה רָ֤חַב פִּי֙ עַל־א֣וֹיְבַ֔י כִּ֥י שָׂמַ֖חְתִּי בִּישׁוּעָתֶֽךָ׃אֵין־קָד֥וֹשׁ כַּיהוָ֖ה כִּ֣י אֵ֣ין בִּלְתֶּ֑ךָ וְאֵ֥ין צ֖וּר כֵּאלֹהֵֽינוּ׃אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה יֵצֵ֥א עָתָ֖ק מִפִּיכֶ֑ם כִּ֣י אֵ֤ל דֵּעוֹת֙ יְהוָ֔הולאוְל֥וֹנִתְכְּנ֖וּ עֲלִלֽוֹת׃קֶ֥שֶׁת גִּבֹּרִ֖ים חַתִּ֑ים וְנִכְשָׁלִ֖ים אָ֥זְרוּ חָֽיִל׃שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶם֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ עַד־עֲקָרָה֙ יָלְדָ֣ה שִׁבְעָ֔ה וְרַבַּ֥ת בָּנִ֖ים אֻמְלָֽלָה׃יְהוָ֖ה מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל׃יְהוָ֖ה מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר מַשְׁפִּ֖יל אַף־מְרוֹמֵֽם׃מֵקִ֨ים מֵעָפָ֜ר דָּ֗ל מֵֽאַשְׁפֹּת֙ יָרִ֣ים אֶבְי֔וֹן לְהוֹשִׁיב֙ עִם־נְדִיבִ֔ים וְכִסֵּ֥א כָב֖וֹד יַנְחִלֵ֑ם כִּ֤י לַֽיהוָה֙ מְצֻ֣קֵי אֶ֔רֶץ וַיָּ֥שֶׁת עֲלֵיהֶ֖ם תֵּבֵֽל׃רַגְלֵ֤יחסידוחֲסִידָיו֙יִשְׁמֹ֔ר וּרְשָׁעִ֖ים בַּחֹ֣שֶׁךְ יִדָּ֑מּוּ כִּֽי־לֹ֥א בְכֹ֖חַ יִגְבַּר־אִֽישׁ׃יְהוָ֞ה יֵחַ֣תּוּמריבומְרִיבָ֗יועלועָלָיו֙בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם יְהוָ֖ה יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ׃וַיֵּ֧לֶךְ אֶלְקָנָ֛ה הָרָמָ֖תָה עַל־בֵּית֑וֹ וְהַנַּ֗עַר הָיָ֤ה מְשָׁרֵת֙ אֶת־יְהוָ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י עֵלִ֥י הַכֹּהֵֽן׃וּבְנֵ֥י עֵלִ֖י בְּנֵ֣י בְלִיָּ֑עַל לֹ֥א יָדְע֖וּ אֶת־יְהוָֽה׃וּמִשְׁפַּ֥ט הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת־הָעָ֑ם כָּל־אִ֞ישׁ זֹבֵ֣חַ זֶ֗בַח וּבָ֨א נַ֤עַר הַכֹּהֵן֙ כְּבַשֵּׁ֣ל הַבָּשָׂ֔ר וְהַמַּזְלֵ֛ג שְׁלֹ֥שׁ־הַשִּׁנַּ֖יִם בְּיָדֽוֹ׃וְהִכָּ֨ה בַכִּיּ֜וֹר א֣וֹ בַדּ֗וּד א֤וֹ בַקַּלַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַפָּר֔וּר כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר יַעֲלֶ֣ה הַמַּזְלֵ֔ג יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן בּ֑וֹ כָּ֚כָה יַעֲשׂ֣וּ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֥ים שָׁ֖ם בְּשִׁלֹֽה׃גַּם֮ בְּטֶרֶם֮ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒ וּבָ֣א ׀ נַ֣עַר הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַר֙ לָאִ֣ישׁ הַזֹּבֵ֔חַ תְּנָ֣ה בָשָׂ֔ר לִצְל֖וֹת לַכֹּהֵ֑ן וְלֹֽא־יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם־חָֽי׃וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הָאִ֗ישׁ קַטֵּ֨ר יַקְטִיר֤וּן כַּיּוֹם֙ הַחֵ֔לֶב וְקַ֨ח־לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָמַ֥ר ׀לולֹא֙כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחָזְקָֽה׃וַתְּהִ֨י חַטַּ֧את הַנְּעָרִ֛ים גְּדוֹלָ֥ה מְאֹ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֤י נִֽאֲצוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֵ֖ת מִנְחַ֥ת יְהוָֽה׃וּשְׁמוּאֵ֕ל מְשָׁרֵ֖ת אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה נַ֕עַר חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃וּמְעִ֤יל קָטֹן֙ תַּעֲשֶׂה־לּ֣וֹ אִמּ֔וֹ וְהַעַלְתָ֥ה ל֖וֹ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֑ימָה בַּֽעֲלוֹתָהּ֙ אֶת־אִישָׁ֔הּ לִזְבֹּ֖חַ אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִֽים׃וּבֵרַ֨ךְ עֵלִ֜י אֶת־אֶלְקָנָ֣ה וְאֶת־אִשְׁתּ֗וֹ וְאָמַר֙ יָשֵׂם֩ יְהוָ֨ה לְךָ֥ זֶ֙רַע֙ מִן־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את תַּ֚חַת הַשְּׁאֵלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖ל לַֽיהוָ֑ה וְהָלְכ֖וּ לִמְקֹמֽוֹ׃כִּֽי־פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת־חַנָּ֔ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד שְׁלֹשָֽׁה־בָנִ֖ים וּשְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת וַיִּגְדַּ֛ל הַנַּ֥עַר שְׁמוּאֵ֖ל עִם־יְהוָֽה׃וְעֵלִ֖י זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וְשָׁמַ֗ע אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשׂ֤וּן בָּנָיו֙ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־יִשְׁכְּבוּן֙ אֶת־הַנָּשִׁ֔ים הַצֹּ֣בְא֔וֹת פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לָ֥מָּה תַעֲשׂ֖וּן כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֤י שֹׁמֵ֙עַ֙ אֶת־דִּבְרֵיכֶ֣ם רָעִ֔ים מֵאֵ֖ת כָּל־הָעָ֥ם אֵֽלֶּה׃אַ֖ל בָּנָ֑י כִּ֠י לֽוֹא־טוֹבָ֤ה הַשְּׁמֻעָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י שֹׁמֵ֔עַ מַעֲבִרִ֖ים עַם־יְהוָֽה׃אִם־יֶחֱטָ֨א אִ֤ישׁ לְאִישׁ֙ וּפִֽלְל֣וֹ אֱלֹהִ֔ים וְאִ֤ם לַֽיהוָה֙ יֶֽחֱטָא־אִ֔ישׁ מִ֖י יִתְפַּלֶּל־ל֑וֹ וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּ֙ לְק֣וֹל אֲבִיהֶ֔ם כִּֽי־חָפֵ֥ץ יְהוָ֖ה לַהֲמִיתָֽם׃וְהַנַּ֣עַר שְׁמוּאֵ֔ל הֹלֵ֥ךְ וְגָדֵ֖ל וָט֑וֹב גַּ֚ם עִם־יְהוָ֔ה וְגַ֖ם עִם־אֲנָשִֽׁים׃וַיָּבֹ֥א אִישׁ־אֱלֹהִ֖ים אֶל־עֵלִ֑י וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲנִגְלֹ֤ה נִגְלֵ֙יתִי֙ אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יךָ בִּֽהְיוֹתָ֥ם בְּמִצְרַ֖יִם לְבֵ֥ית פַּרְעֹֽה׃וּבָחֹ֣ר אֹ֠תוֹ מִכָּל־שִׁבְטֵ֨י יִשְׂרָאֵ֥ל לִי֙ לְכֹהֵ֔ן לַעֲל֣וֹת עַֽל־מִזְבְּחִ֗י לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֛רֶת לָשֵׂ֥את אֵפ֖וֹד לְפָנָ֑י וָֽאֶתְּנָה֙ לְבֵ֣ית אָבִ֔יךָ אֶת־כָּל־אִשֵּׁ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃לָ֣מָּה תִבְעֲט֗וּ בְּזִבְחִי֙ וּבְמִנְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי מָע֑וֹן וַתְּכַבֵּ֤ד אֶת־בָּנֶ֙יךָ֙ מִמֶּ֔נִּי לְהַבְרִֽיאֲכֶ֗ם מֵרֵאשִׁ֛ית כָּל־מִנְחַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לְעַמִּֽי׃לָכֵ֗ן נְאֻם־יְהוָה֮ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אָמ֣וֹר אָמַ֔רְתִּי בֵּֽיתְךָ֙ וּבֵ֣ית אָבִ֔יךָ יִתְהַלְּכ֥וּ לְפָנַ֖י עַד־עוֹלָ֑ם וְעַתָּ֤ה נְאֻם־יְהוָה֙ חָלִ֣ילָה לִּ֔י כִּֽי־מְכַבְּדַ֥י אֲכַבֵּ֖ד וּבֹזַ֥י יֵקָֽלּוּ׃הִנֵּה֙ יָמִ֣ים בָּאִ֔ים וְגָֽדַעְתִּי֙ אֶת־זְרֹ֣עֲךָ֔ וְאֶת־זְרֹ֖עַ בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ מִֽהְי֥וֹת זָקֵ֖ן בְּבֵיתֶֽךָ׃וְהִבַּטְתָּ֙ צַ֣ר מָע֔וֹן בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֵיטִ֖יב אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה זָקֵ֛ן בְּבֵיתְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃וְאִ֗ישׁ לֹֽא־אַכְרִ֤ית לְךָ֙ מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י לְכַלּ֥וֹת אֶת־עֵינֶ֖יךָ וְלַאֲדִ֣יב אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְכָל־מַרְבִּ֥ית בֵּיתְךָ֖ יָמ֥וּתוּ אֲנָשִֽׁים׃וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֗וֹת אֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ אֶל־שְׁנֵ֣י בָנֶ֔יךָ אֶל־חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָ֑ס בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד יָמ֥וּתוּ שְׁנֵיהֶֽם׃וַהֲקִימֹתִ֥י לִי֙ כֹּהֵ֣ן נֶאֱמָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר בִּלְבָבִ֥י וּבְנַפְשִׁ֖י יַעֲשֶׂ֑ה וּבָנִ֤יתִי לוֹ֙ בַּ֣יִת נֶאֱמָ֔ן וְהִתְהַלֵּ֥ךְ לִפְנֵֽי־מְשִׁיחִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃וְהָיָ֗ה כָּל־הַנּוֹתָר֙ בְּבֵ֣יתְךָ֔ יָבוֹא֙ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֣ת ל֔וֹ לַאֲג֥וֹרַת כֶּ֖סֶף וְכִכַּר־לָ֑חֶם וְאָמַ֗ר סְפָחֵ֥נִי נָ֛א אֶל־אַחַ֥ת הַכְּהֻנּ֖וֹת לֶאֱכֹ֥ל פַּת־לָֽחֶם׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט
מאת:

נבואת איש האלקים אל עלי

הקדמה

בפרקנו, אחרי תיאור חטאיהם של בני עלי, מופיעה נבואת פורענות נוראה על בית עלי, שנאמרה על ידי "איש אלקים", ששמו אינו כתוב. כך נאמר:

כז. ויבֹא איש אלקים אל עלי, ויאמר אליו: כה אמר ד': הנִגלֹה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה.
כח. ובחֹר אֹתו מכל שבטי ישראל לי לכֹהן, לעלות על מזבחי, להקטיר קטֹרת, לשאת אפוד לפני, ואתנה לבית אביך את כל אִשֵי בני ישראל.
כט. למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון, ותכבד את בניך ממני, להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי.
ל. לכן נאם ד' אלקי ישראל, אמור אמרתי: ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם, ועתה, נאם ד', חלילה לי, כי מכבדי אכבד ובֹזי יקלו.
לא. הנה ימים באים, וגדעתי את זרֹעך ואת זרֹע בית אביך מהיות זקן בביתך.
לב. והבטת צר מעון בכל אשר ייטיב את ישראל, ולא יהיה זקן בביתך כל הימים.
לג. ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי לכלות את עיניך ולאדיב את נפשך, וכל מרבית ביתך ימותו אנשים.
לד. וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך, אל חפני ופינחס: ביום אחד ימותו שניהם.
לה. והקימתי לי כהן נאמן, כאשר בלבבי ובנפשי יעשה, ובניתי לו בית נאמן, והתהלך לפני משיחי כל הימים.
לו. והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם, ואמר: ספחני נא אל אחת הכְּהֻנות לאכֹל פת לחם.

יש להבין כל פסוק ופסוק, אבל יש לשאול מספר שאלות כלליות על התוכחה, ועל העונשים שנאמרו לעלי:

  1. מדוע נאמרו פסוקים כ"ז-כ"ח? הרי התוכחה מתחילה לכאורה רק בפסוק כ"ט!
  2. מדוע יענשו בני עלי בקיצור חיים? האם יש בכך מידה כנגד מידה מול החטאים שבני עלי עשו?
  3. מדוע נכפל העונש של קיצור החיים שלש פעמים (לא-לב-לג)?
  4. כיצד יתכן שמשפחת עלי תיענש בעונשים כל כך כבדים לדורות עולם? והרי כתוב: "ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כד, טז)!

א. מדוע נאמרו פסוקים כ"ז-כ"ח? הרי התוכחה מתחילה רק בפסוק כ"ט!

כתב רש"י בפסוק כ"ז: "הנגלה נגליתי - הידעתם כי הטובה הזאת והגדולה הזאת נתתי לאהרן?".

כעין זה כתב גם הרלב"ג שם:

אמר ד' יתברך: הנה השפעתי לאהרן שפע הנבואה, ולא הספיק זה, אבל בחרתי אותו לכהן מכל משפחות ישראל, להקריב על המזבח, ולהקטיר על המזבח הפנימי, ולשאת לפני בגדי כהונה גדולה, להשרות עליהם רוח נבואה באמצעות האורים והתומים, ואני עשיתי להם כל הטובה הזאת, ולמה אתם בועטים בזבחי ובמנחתי אשר צויתי במעון.

וכן כתב ה"מצודת דוד" בפסוק כ"ט:

למה תבעטו רוצה לומר: ואם אמנם כל הטובות האלה עשיתי עם בית אביך - למה תבעטו אתם בזבחי וכי זה הוא הגמול?!.

אם כן ההקדמה באה להגדיל ולהחמיר את התוכחה, שלא רק שבני עלי חטאו נגד ד', אלא שהיתה בזה כפיות טובה נוראה כלפי ד', שרומם וגידל את משפחת הכהונה, ונתן להם מעלות רוחניות וגשמיות רבות, ובמקום שבני עלי יתמלאו בענוה ובהכרת הטוב כלפי ד', הם זלזלו במקדש ובקרבנות. לכן חטאם חמור מאד, והם יענשו בעונשים הנוראים המפורטים בהמשך הנבואה.

ב. מדוע יענשו בני עלי בקיצור חיים?

האם יש בכך מידה כנגד מידה מול החטאים שבני עלי עשו?

על השאלה מדוע יענשו בני עלי בקיצור חיים? האם יש בכך מידה כנגד מידה מול החטאים שעשו בני עלי, נאמרו שתי תשובות:

1. הסברי רש"י

כתב רש"י (לא):

וגדעתי את זרועך - החוזק שיש לכם בביתי, שאתם אומרים: 'ואם לא - לקחתי בחזקה' (ב, טז).

כלומר: כנגד החוזק שהפעילו בני עלי - ד' יגדע את זרועם ואת חזקם.

עוד כתב רש"י (לב):

ולא יהיה זקן בביתך - מדה כנגד מדה: אתם אכלתם קדשים לפני זמנן 'בטרם יקטירון את החלב', אף אתם תמותון בלא זמן.

כלומר: כנגד המהירות שבה התנהגו בני עלי לקבל את מנתם לפני הזמן - ד' ימית אותם לפני זמנם.

2. הסבר המהרש"א

הסבר אחר כתב המהרש"א בחידושי אגדות למסכת יבמות (קה ע"א):

פירש רש"י בספר שמואל שהוא מדה כנגד מדה... עיין שם. ולפי דרכינו לפי שהם בעטו באחד מעמודי עולם שהיא העבודה, שנאמר בה בכמה עבודות: 'ולא תמותו', ומכלל לאו אתה שומע הן.

כלומר: כיון שהתורה הזהירה את הכהנים שלא יכנסו למקדש שתויי יין ופרועי ראש, כיון שיש בכך ביזיון המקדש, ואמרה התורה שאם הם יעשו כן הם ימותו, לכן בני עלי שהתנהגו בזלזול בקרבנות יענשו במיתה, כפי שכתוב בתורה.

ג. מדוע נכפל העונש של קיצור החיים שלש פעמים?

איש האלקים אמר בנבואתו (לא-לג):

הנה ימים באים, וגדעתי את זרֹעך ואת זרֹע בית אביך מהיות זקן בביתך.
והבטת צר מעון בכל אשר ייטיב את ישראל, ולא יהיה זקן בביתך כל הימים.
ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי לכלות את עיניך ולאדיב את נפשך, וכל מרבית ביתך ימותו אנשים.

פעמיים נאמר שלא יהיה זקן בבית עלי, ופעם נוספת נאמר שהם ימותו "אנשים", כלומר: צעירים. מדוע?

שאלה זו שאל המלבי"ם:

למה כפל: 'מהיות זקן בביתך' (פסוק ל"א), ואמר שנית: 'ולא יהיה זקן בביתך' (פסוק ל"ב), ושלישית: 'וכל מרבית ביתך ימותו אנשים' (פסוק ל"ג)?

ענה המלבי"ם:

חרץ ענשו: א] שיוקח כבודו. ב]... קוצר ימי בניו.
על האחד אמר: 'וגדעתי את זרעך מהיות זקן בביתך', רצונו לומר הזרוע שהיה לך במה שהיית זקן [פירוש שופט ישראל], אגדע כחך זה, ולא יהיה מביתך שופט וזקן ונשיא ישראל, וכן פירשו חז"ל בסנהדרין (יד ע"א) ...
ב] על קוצר חיי בניו אמר: 'ולא יהיה זקן בביתך כל הימים', זקן ממש.
...נגד מה שאמר: 'ולא יהיה זקן בביתך', באר שלא ימותו כשהם קטנים, שאין הצער גדול כל כך, רק: 'וכל מרבית ביתך ימותו אנשים', גדולים, שהאבל רב והצער גדול.

יש לציין שאת הביאור האחרון כתב כבר רש"י (בפסוק ל"ג):

ימותו אנשים - בחורים. אינו דומה אבלו של בחור לאבלו של תינוק.

כלומר: לולא הפסוק השלישי היה אפשר לחשוב שבני משפחת עלי ימותו כאשר הם יהיו ילדים קטנים או תינוקות, ואז הצער על מותם הוא קטן יחסית, לפני שהם גדלו והספיקו להתחבב על בני משפחתם ועל חבריהם. לכן בא הפסוק השלישי ואומר שהם ימותו בהיותם "אנשים", כלומר: בחורים בגיל שמונה עשרה או עשרים, שאז הצער גדול יותר. ד' ירחם.

ד. מדוע נענשו בני עלי בעונשים כל כך כבדים לדורות עולם?

על השאלה מדוע יענשו הדורות הבאים שלא חטאו, מפני חטאי אבותיהם, כתב הרלב"ג (ג, יד):

ולכן נשבע ד' לבית עלי שלא יתכפר להם עוונם באמצעות קרבנות, כאילו תאמר זבח ומנחה, כי כולם באים לכפרה... ומזה המקום דקדקו רבותינו ז"ל שהכפרה לא תשלם לבית עלי בזבח ובמנחה, ואולם תשלם במה שהוא יותר טוב מהם, והוא העסק בתורה ובגמילות חסדים (יבמות קה ע"א). ומזה המקום יוּתַר הספק איך ענש ד' יתברך האנשים שלא חטאו, מפני חטא אבותיהם. וזה, כי זה העונש לא היה אלא למי שלא ידע את ד' מהכהנים, שהוא אוחז את חטא אבותם. אמנם מי שהתעסק מהם בידיעת ד' יתברך - ינצל מזה העונש. אלא שכבר ימשך לו עונש מה במקרה, בעבור חטא אבותיו. והוא שלא תהיה לו שררה בענין הכהונה, מפני היותה סרה מכל משפחתו בחטא האבות.

כדי להבין היטב את דברי הרלב"ג יש להקדים שתי הקדמות:

א. הגמרא במסכת ברכות (ז ע"א) אומרת:

כתיב: 'פקד עון אבות על בנים' (שמות לד, ז), וכתיב: 'ובנים לא יומתו על אבות' (דברים כד, טז), ורמינן קראי אהדדי, ומשנינן: לא קשיא, הא - כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא - כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.

כלומר: כאשר הבנים אוחזים מעשי אבותיהם הרעים בידיהם - הם נענשים גם בגלל חטאי אבותיהם, אבל כאשר הם אינם אוחזים מעשי אבותיהם הרעים בידיהם - הם אינם נענשים.

ב. הגמרא במסכת יבמות (קה ע"א) אומרת:

'לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם' - אמר רבה: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה.
אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בגמילות חסדים.
רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין.

על פי שתי גמרות אלו הסביר הרלב"ג שאם לדורות הבאים בני משפחת עלי לא יתנהגו בדרכים המקולקלות - הם לא יענשו בחטאי בני עלי, וכפי שאמרה הגמרא על אביי ורבה שנתוספו להם עשרות שנים בזכות שעסקו בתורה ובגמילות חסדים.

יש להוסיף שלא רק שאביי ורבה זכו לעשרות שנים נוספות, אלא שהם זכו גם להיות עמודי התורה שבעל פה: כל הש"ס מלא בדברי אביי ורבה!

סיום

כאמור, אמרה הגמרא במסכת יבמות (קה ע"א): "'לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם' - אמר רבה: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בגמילות חסדים". כתב על כך המהרש"א בחידושי אגדות:

אלו הן שלושה עמודי עולם, כדתנן: 'על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים' (אבות א, ב). ולפי שהם חטאו בעבודה, כמו שנאמר: 'למה תבעטו בזבחי ומנחתי' (ב, כט), ואין קטיגור נעשה סניגור. אבל בשני העמודים השניים, שהם התורה וגמילות חסדים, מתכפר.
ולפי שבדיני שמים הוא בן עשרים - נתוסף לרבה בשביל עמוד התורה עוד עשרים שנים, כימים הראשונים, עד ארבעים שנים. ולאביי נתוסף עוד עשרים, בשביל עמוד גמילות חסדים, כימים הראשונים, עשרים שנים, עד ששים שנים. וכדאמרינן פרק קמא דברכות (ה ע"א וע"ב): 'כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים מוחלין לו כל עוונותיו', שנאמר: 'בחסד ואמת יכופר עון' (משלי טז, ו).

יהי רצון שנעסוק תמיד בתורה ובגמילות חסדים, ונזכה לבנין בית המקדש ושם נקריב את כל קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך