תוכחת עלי

הנה בפשטות נראה שעלי מוכיח את בניו על שני חטאים (קהלת יעקב):

(א) "לָ֥מָּה תַֽעֲשׂ֖וּן כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֤י שֹׁמֵ֨עַ֙ אֶת־דִּבְרֵיכֶ֣ם רָעִ֔ים מֵאֵ֖ת כָּל־הָעָ֥ם אֵֽלֶּה׃"(שמואל א ב כג) על פי הנצי"ב (ספרי פרשת קרח), עלי מוכיחם על חטאיהם כלפי העם, והיינו שלקחו את הזרוע-לחיים-וקיבה שלא כדין. לפי שאר המפרשים, הוכחת עלי היא על שהיו גוזלים מן הקרבנות.

(ב) ובהמשך תוכחתו בפסוק הבא: "אַ֖ל בָּנָ֑י כִּ֠י לֽוֹא־טוֹבָ֤ה הַשְּׁמֻעָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽנֹכִ֣י שֹׁמֵ֔עַ מַֽעֲבִרִ֖ים עַם־יְ-הוָֽה׃"(שמואל א ב כד). כאן עלי מוכיחם על סרך עריות. בגמרא (קידושין פ.) רואים שהמילים: "לֽוֹא־טוֹבָ֤ה הַשְּׁמֻעָה֙" הן על שמועה שיש בה דבר ערווה. נמצא שהוכחותיו של עלי סובבות על הגזל ועל משהו של עריות, אך לגבי מה שזלזלו בקדשים אינו מוכיח אותם, וכן דייק המהרש"א (שבת נד:) מהמילים: "מֵאֵ֖ת כָּל־הָעָ֥ם", משמע שהוכחת עלי הייתה על דבר שבין אדם לחברו ולא למקום.

לעומת עלי, תוכחתו של איש הא-להים סובבת דווקא על החטא של זלזול בקדשים: "לָ֣מָּה תִבְעֲט֗וּ בְּזִבְחִי֙ וּבְמִנְחָתִ֔י... וַתְּכַבֵּ֤ד אֶת־בָּנֶ֨יךָ֙ מִמֶּ֔נִּי לְהַבְרִֽיאֲכֶ֗ם..."(שמואל א ב כט). על שאר החטאים לא מוכיח איש האלקים כי עלי עשה זאת כבר.

וזו לשון ר' עזריה פיגו:

שמע(איש האלקים) גם מה שהיו עושים לכל ישראל בעניין הזבחים וגם בפרטות לנשים. ועלי עם ששמע את שניהם, לא הזכיר להם כלל ענין הזבחים אלא רק כי לא טובה השמועה בעניין הנשים. וזה מוכיח כי לא מחשיב זה כעוון
(בינה לעיתים דרוש ל"ה)

ובזה תירץ מה שנקרא על עלי בפרק הבא: "אֲשֶׁר־ יָדַ֗ע כִּֽי־מְקַֽלְלִ֤ים לָהֶם֙ בָּנָ֔יו וְלֹ֥א כִהָ֖ה בָּֽם׃"(שמואל א ג יג), שהרי קשה משום שכן גער בהם כמו שראינו בפרקנו (שמואל א ב כג-כד). אך התשובה היא שאמנם גער בהם על עניין העריות וגם על הגזל, אך לא כיהה בם על החטא של ביזוי הקודשים.
וכן מובן גם מרש"י על הפסוק הנ"ל, שכתב: מְקַֽלְלִ֤ים = מזלזלים. והיינו שעלי לא הוכיחם על חטא שיש בו זלזול, הוא חטא בזיון הקדשים.

על תוכחת איש האלקים לעלי מבאר הרד"ק שעלי עצמו השתתף בחטא של ביזוי הקדשים:

לְהַבְרִֽיאֲכֶ֗ם מֵֽרֵאשִׁ֛ית כָּל־מִנְחַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לְעַמִּֽי – כי אי אפשר שלא היה עלי אוכל ממה שהיו בניו אוכלים.
(רד"ק שמואל א ב כט)

תוכחה רכה

אם מתבוננים בגוף תוכחת עלי:

אַ֖ל בָּנָ֑י כִּ֠י לֽוֹא־טוֹבָ֤ה הַשְּׁמֻעָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽנֹכִ֣י שֹׁמֵ֔עַ מַֽעֲבִרִ֖ים עַם־יְהוָֽה׃
(שמואל א ב כד)

אפשר לומר שעלי כיהה בם בדרך רכה מדי: "אַ֖ל בָּנָ֑י", ומילת "אל" היא לשון בקשה בלבד (כמו שכתבו האלשיך שמואל א ג יא, והכתב והקבלה ויקרא יט ד), דוגמת תוכחתו הרכה של לוט אל אנשי סדום: "אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃"(בראשית יט ז).
וכן כתב רש"י שעלי היה צריך לסלקם מתפקידם.