פסוק א:ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי וגו'. חכמינו ז"ל במסכת מגלה (פ"א י"ד ע"א) מנו חנה מכלל הנביאות, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל וצליאת חנה ברוח נבואה מן קדם ה'. ותרגם כל דבריה בהגדת העתידות, אם בעניני שמואל והתשועות שיעשה בישראל מיד פלשתים ובבני בניו שיהיו משוררים לה' עלי עשור ועלי נבל, ואם במלכי האומות עם כנסת ישראל ומלחמותיהם. ותרגם אין קדוש כה' על מלך סנחריב, ופסוק אל תרבו תדברו על נבוכדנצר מלכא, ופסוק קשת גבורים חתים על מלך יון, ופסוק שבעים בלחם נשכרו על בנוהי דהמן, ופסוק ה' ממית ומחיה והפסוקים הנמשכים אליו על גמול הצדיקים בגן עדן ועונש הרשעים בגיהנם, ופסוק ה' יחתו מריביו על גוג ומגוג ומלך המשיח. ואין ספק שחנה דברה עתידות הרבה, אם במה שאמרה וישב שם עד עולם כפי מה שדרשו חז"ל על ימי חיי שמואל, (מ"ש פר' ג') ובמה שאמרה עוד כל הימים אשר היה הוא שאול לה' כמו שדרשו (שם) אותו על ימי חיי שאול. וגם כפי הפשט אין המלט משנאמר שנבאה על מלכות שאול ועל מלכות דוד ע"ה, במה שאמרה ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו כמו שאבאר ב"ה. אבל מה היתה מדרגת' בנבוא', ואיך היתה מנבאה בהשתמשו' החושים שהוא בחלוף מה שהסכימו עליו המחברים כלם, ולמה אמר הכתוב ותתפלל חנה, וקראו הכתוב תפלה ולא כנה הדברים כאלה בשם נבואה, הנה הוא אצלי לפי שאין ספק שחנה אחרי שילדה את שמואל בסבתו קבלה הכנה רבה לנבואה שלא היה לה קודם לכן ונצנצה בה רוח הקדש, לא לשתתנבא במדרגה שלמה כישעיהו וירמיהו ושאר הנביאים, וכדבורה אשה נביאה שדבר אליה האלקים ובאה בשליחותו לברק, כמו שאמרה (שופטי' ד' ו') הלא צוה ה' אלקי ישראל לך ומשכת בהר תבור וגו', כי חנה לא הגיעה למעלה כזאת, אבל היה ענינה מדרגת המדברים ברוח הקדש כדוד ושלמה, ולכן היו דברים בהשתמשות החושים, ומהבחינה הזאת כנה אותם בשם תפלה ואמר ותתפלל חנה, כי היו הדברים בבחינת עצמה תפלה ותחנונים לאל יתברך ומצד שעשה הקדוש ברוך הוא את כל שאלתה ושכל הדברים אשר בקשה בתפלתה קוימו ויצאו דבריה נבואיים, ומזאת הבחינה כתבו חז"ל שהיתה חנה נביאה, כמו שמנו שם גם כן דוד ושלמה. ומאשר היתה תפלתה כאשר הביאה שמואל בנה אל המקדש, ראוי הוא שיפורשו הדברים בעניני שמואל ומעשיו לא במה שקרה אחרי מותו כדרך יונתן. והנ' אמר ותתפלל חנה ותאמר וגו', הנה התפלה בעצם ואמת היא בפסוק האחרון ה' יחתו מריביו. ולפי שאחז"ל (ברכות פ"ה ל"ו ע"א) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחלה ואח"כ יתפלל, ראתה חנה לעשות כן, כי היא סדרה ראשונה שבחי המקום ואח"כ עשתה תפלתה, ולזה אמר ותתפלל חנה ותאמר, רוצה לומר שחנה התפללה תפלתה ואמרה קודם התפלה עלץ לבי בה' וגומ', הנה אמרו ותתפלל חנה אמרו על הפסוק האחרון, ואמרו ותאמר היא האמירה הקודמ' לכל התפלה בספר' שבחו של מקום. ואמרו המפרשים בפי' הפסוק לבי שהיה עצב עתה ישמח בה' וכבודי שהיה שוכן לעפר עתה ירום ויגבהה קרני ומלכותי. או יהיה רמה קרני לנגח את אויבי, וכן רחב פי על אויבי שהם פנינה וקרוביה לפי ששמחתי בישועתך, ואמר' זה לפי שהעקרה לבה עצב ודל כבודה וקולה לא ישמע. ואני אחשוב שאמרה זה כדי להשיב ראשונה לדברי אלקנה אשר דבר אליה, ושנית לדברי עלי אשר אמר אליה שם, וזה לפי שאלקנה אישה היה מדבר על לבה דברים ניחומים ולא היו מתישבים אצלה, כי הוא אמר אליה חנה למה תבכי ולמה ירע לבבך וגו', לומר שתשמח עמו ולא תתעצב בהעדר הבנים, עוד אמר הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים להגיד שגדול כבודה עמו, ולהשיב לזה אמרה חנה עלץ לבי בה', רוצה לומר עם כל דברי בעלי שאמ' ולמה ירע לבבך, הנה לא שמח לבי עמו ועם דבריו אבל עתה בה' עלץ ושמח לבי, ואף שבעלה אמר הלא אנכי טוב לך להעיר על הכבו', והנה לא היה כן כי לא רמה קרני וכבודי כדבריו כי אם בה' עתה. ואם עלי הכהן קללני קללה נמרצת על שהיו שפתי נעות וקולי לא ישמע הנה עתה רחב פי על אויבי, והסבה בכל זה כי שמחתי בישועתך כי התשועה האלהית היא המשמחת המכבדת המרחבת את פיה לא דבר אחר. והבן הדברים שחנה אמרה שלא יחשוב אדם שהיתה שמחתה וכבוד' עם הילד אינו כן כי אם בה' ובתשועתו מאשר בא מאתו הנער, לא בבחינת הילד עצמו כי אם בבחינת הנותן אותו ית':
פסוק ב:אין קדוש כה' כי אין בלתך וגו'. אמרו המפרשים שבפסוק הראשון הזה נתנה שבח לאל יתברך על שפקד אותה ואמרה שאין קדוש כה' להתפלל בבית מקדשו, והפסוק השני אמרה כנגד פנינה שהיתה מדברת נגדה גבוהות ודברי עתק. ואני אחשוב שלפי שחנה אמרה עלץ לבי בה' וגו' לומר שהיתה לידתה בדרך נס ופלא אלקי, והיה לאומר שיאמר שענין לידתה היתה בטבע ולא מסבת האל יתברך, שהוא להיותו נבדל מהחמריות וגבוה מעל גבוה לא ישגיח ולא ידע הדברים השפלים האלה ולא יתבונן בהם, לזה רצתה להודיע שזו באמת מחשבה נפסדת, כי הנה האלוה יתברך עם היותו קדוש ונבדל (כי הקדושה אינה כי אם ההבדל וההפרד מהחמריות) הנה עם כל זה הוא יודע הדברים השפלים כלם ומשגיח בהם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, וזהו שאמר' כמודה בהקדמת החולק אין קדוש כה', רוצה לומר אמת הוא מה שאמרת כי אין קדוש ונבדל בכל הנבדלי', ולפי שלא נאמ' פחות ויתר עליו עם שאר הנבדלים (כי אין לו עמהם שום יחס בזה) אמרה אין בלתך, רוצה לומר כי אין קדוש בלתי האל, אבל עם הוראת ההקדמה הזאת (ג) אל תרבו תדברו גבוהה, רוצה לומר שהוא גבוה מעל גבוה ומפני זה לא ישגיח אינו כן, ואל תשעו בדברי שקר דברי הפלוסופים ואל תתעסקו בחקירותיהם, אבל יצא עתק מפיכם ותדברו דברים עתיקים ואמתיים, והם כי אל דעות, רוצה לומר יודע הדברים אשר בכאן כלם ולו נתכנו עלילות, רוצה לומר שהוא המשגיח גדול העצה ורב העלילה ולא יאותו המעשים כלם כי הם מאתו ובידו. ובמדרש שמואל (פרשה ה') אמרו חז"ל אין צור כאלקינו אין צייר כאלקינו. והביאו שם המשלים רבים מהפועל הטבעי לפועל המלאכות, ואני אזכרם בשירת דוד:
פסוק ד:קשת גבורים חתים וגומר. פירוש אלה הפסוקים אצלי, שאחרי שהניחה בכלל שאל דעות ה' ולו נתכנו עלילות ביארה זה בפרט ואמרה, אם תראו בענין הכבוד והשררה שקשת גבורים, רוצה לומר גדולתם וחזקם באפס יד ישבר ובהרף עין חתים הגבורים ההם, והנכשלים שהם האנשים החלשים ופחותים בפתע אזרו חיל, ואם תראו גם כן (ה) שבעים בלחם נשברו, רוצה לומר אותם שהיו שבעים באו לרעב ולחוסר כל עד שנשכרו לעבוד עבודה עד ככר לחם, וההפך ברעבים שלא היה להם לאכול חדלו, כלומר חדלו מלהיות נשכרים, ואם תראו גם כן בענין הבנים שעקרה ילדה שבעה, רוצה לומר בהיותם בלתי ראויה להוליד ילדה בנים הרבה, ובהפך מה שהיתה רבת בנים אומללה מהם, הנה שלשת הדברים האלה שתראו בהם עולם הפוך דעו נא וראו שאינם במקרה, אבל סבתם הוא האלוה יתברך אין עוד מלבדו, ולזה חזרה להזכירם ביחסה אותם לאל יתברך והתחילה במה דסליקת מיניה שהוא עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה, ועליו אמרה (ו) ה' ממית ומחיה וגו' כלומר ה' ממית בני רבת הבנים ומחיה בני העקרה. ואמנם בענין העושר אשר זכר הנה האלוה יתברך הוא גם כן סבתו, (ז) כי ה' מוריש ומעשיר לא בכמות קטן אבל משפיל אף מרומם, וזה אם כן בענין העוני והעושר הנזכר. ואמנם בענין הכבוד שזכר גם כן האל הוא סבתו, כי הוא (ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון, ולא אמרה זה על העושר כי אם על הכבוד שמרים האל יתברך הדל והנבזה מאשפות. ועם היות כבודם חדש עמהם, הנה ברצות ה' יושיבהו עם נדיבים והם זקני הכבוד והמעלה, ואף המלכות שהוא תכלית הכבוד והעילוי פעמים ינחילהו את הפחות הנבזה הדל שזכר, וזהו וכסא כבוד ינחילם. ואמרו שאין בזה עול וחמס לשאר האנשים המושלים בקרב הארץ, לפי שלה' מצוקי ארץ, רוצה לומר עמודי הארץ וישת עליהם תבל, ואם הוא יתברך ברא העולם והטביעו על מה שהוא איך לא ימליך בתוכו את בן טבאל? ואיך לא יעשה בו כרצונו? ולפי זה לא באו הדברים נכפלים, ולא נאמרו המאמרים האלה על ענינים פרטיים על חנה או על שרה ועל רחל או על יוסף כמו שדרשו אותם חז"ל במדרש שמואל (שם), כי אם בדרך כלל על עניני העולם ותהפוכותיו שהם מאת ה'. והמפרשים פירשו ה' ממית ומחיה על ענין תחיית המתים:
פסוק ט:רגלי חסידיו ישמר ורשעים בחשך ידמו כי לא בכח יגבר איש. לפי שאמרה שהקדוש ברוך הוא עושה ההפכים והדברי' השונים ממית ומחיה מוריש ומעשיר, אמרה שלא יחשב שיש בזה אצלו שנוי ושהוא מתנחם ומתחרט ממה שיעשה ולכן יעשה הדבר בהפכו אחריו אינו כן, אבל השנוי כלו הוא בסבת המקבלי', כי רגלי חסידיו ישמור אותם תמיד אם בעושר ואם בכבוד ולא ישנה אותם מטוב לרע, אמנם הרשעים בחשך ידמו ולכן אם הם חיים ימיתם ואם עשירים יורישם ואם נכבדים יושיבם עד עפר. ואחרי שזכרה שלשת המינים בני כבוד ומזוני וביארה שכלם מסובבים מאתו יתברך ושאינו שנוי בו כי הוא בסבת המקבלי', נתנה גזרה כוללת על כל הדברים שזכר' כי לא בכח יגבר איש, רוצה לומר שאין הדבר תלוי בכחם וגבורתם כי אם בצדקתם וברצון האל, לפי שהוא אל דעות ולו נתכנו עלילות כמו שהניחה בראשונה, ולכן נתעלסה בה' בהולדת בנה כי מאתו הכל:
פסוק י:יי' יחתו מריביו וגו'. פירשו המפרשים ה' יחתו מריביו מריבי הצדיקים ועליו בשמים ירעם על כל אחד מהרשעים המריבים. והאמת הוא שזו היא תפלתה על שמואל בנה, כי מה שאמרה עד הנה הוא הקדמה כמו שזכרתי, וכוונתה לומר שהאל יתברך יעשה חמשה חסדים לשמואל בנה. האחד אמרה ה' יחתו מריביו, רוצה לומר ה' בחסדך שיחתו המריבים עם שמואל שהם הפלשתים. השני עליו בשמים ירעם, רוצה לומר בעבור שמואל ועליו האל יתברך ירעם בשמים, וכן היה זה ונתקיים כמ"ש (בספ' סי' ז' י') וירעם ה' בקול גדול על פלשתים, וג"כ נכלל בזה מה שאמר שמואל (סי' י"ב י"ז) הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות וגו', שהאל יתברך בעבורו נתן קולות ורעמים מן השמים. השלישי אמרה ה' ידין אפסי ארץ, רוצה לומר ה' בחסדך ששמואל ידין אפסי ארץ, רוצה לומר שיהיה שופט ישראל. הרביעי אמרה ויתן עוז למלכו וזה היה תפלה, שאם שמואל ימשח בימיו מלך על ישראל כמו שצותה התורה, הש"י יתן לאותו מלך עוז וגבורה רבה, והנה נתקיים זה בשאול שהיה המלך הראשון שמשח שמואל והמלך הראשון שהיה בישראל, שנתן האל יתברך אליו רוח עצה וגבורה. והחסד החמישי הוא וירם קרן משיחו, רוצה לומר אם מלך אחר ימשח גם כן ירום ויגביה מעלתו ומלכותו וזהו היה דוד שרמה קרנו ומלכותו בישראל, ובמסכת מגלה (פ"א י"ד ע"א) אמרו, דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן, שאול ויהוא בן נמשי שנמשחו בפח השמן לא נמשכה מלכותן. ואחשוב שלזה כיון דוד באמרו (תהלים צ"ב י"א) ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן. הנה א"כ במה ששאלה חנה על שמואל בנה מהאלוה יתברך ומאשר נתקיימו כל דבריה ונעשו שאלותיה ידענו שרוח ה' דבר בה ומלתו על לשונה: ואין ספק שהיו ישראל יודעים מה שצותה התורה בהקמת מלך, ולכן התפללה חנה שיהיה שמואל בנה שופט ונביא ויעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ ושהוא ימשח המלכים, ולא שאלה שיהיה הוא מלך ישראל, לפי שידעה שלא תסור שבט מיהודה לדעת המפרשים וגם לדעת כולי עלמא מזרע לוי לא היה ראוי שימלוך, ולהיות בנה משבט לוי היה די בהיותו שופט וחכם חרשים והיותו נביא אלקים והיות המלכים נמשחים על ידו. הנה עם מה שאמרתי התבארה תפלת חנה ומה שבקשה על שמואל בנה, וידענו למה נשנו הדברים והותרה השאלה הששית: וחז"ל (מ"ש פרש' ה') דרשו הפסוקים באופנים אחרים ולא זכרתים להיותם רחוקים מדרך הפשט, וידענו עם זה מדרגתה בנבואה ביראת השם ושהיתה באמת אשה יראת ה' היא תתהלל:
פסוק יא:פרשה שנית בעניני בני עלי, רוצה לומר חטאם והנבואות שנאמרו עליהם ועונשם. תחלתה וילך אלקנה הרמתה וגו', עד ויגדל שמואל וה' היה עמו וגו', והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק יא:השאלה הראשונה במה שנכפל הודעת שהיה שמואל משרת את ה' לפני עלי ארבעה פעמים, ראשון בתחלת זאת הפרשה שאמר והנער היה משרת את ה' את פני עלי וגו', שני באמרו ושמואל משרת את פני ה' חגור אפוד בד, שלישית באמרו והנער שמואל הלך וגדול וטוב עם ה' וגם עם אנשים, רביעי באמרו והנער שמואל משרת את פני ה' לפני עלי, והיה די באחת מהם לענין ההודעה:
פסוק יא:השאלה השניה במה שאמר אחרי שזכר עון בני עלי וברך עלי את אלקנה ואת אשתו, ואמר ישם ה' לך זרע מן האשה וגו' כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות וגו', ויקשה מאד למה לא אמר זה אחרי תפלת חנה? והיה ראוי ששם יזכרהו שאחרי שהביאה את בנה והתפללה עליו ברך עלי אותה ושם יזכור את תולדותיה שהוא המקום הנאות אליו, ולמה זכר זה בתוך עניני בני עלי ועונותיהם? השאלה השלישית באמרו ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון האלקים, והנה בהיכל ה' אשר שם הארון היה בלתי אפשר שיכנס שמואל, כל שכן שישכב שמה, כי לא היה נכנס שם כי אם הכהן הגדול פעם אחת בשנה, ואם נאמר שפירושו ושיעורו ונר אלקי טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב כדברי חז"ל (קדושין פ"ד ע"ח ע"ב) והמפרשים נטו לזה גם כן, הנה יקשה ענין הנר למה זכרו אחרי שאינו מיוחס לשכיבת שמואל? ולמה לא זכר אנה היה שוכב שמואל? השאלה הרביעית בעניני נבואת שמואל, והוא למה באתהו הנבואה באופן שהיה חושב שמואל פעמים שלש שהיה עלי קורא אותו והיה הולך אליו על זה עד שהבין באחרונה שה' קורא את הנער? ולמה לא באתהו הנבואה באופן שידע ויכיר שהיא נבואה? ויודיעהו האלוה יתברך מה שירצה להודיעו מבלי שישתבש באופן המראה ויחשוב שעלי קורא אותו, והנה הנביאים היו משיגים נבואתם:
פסוק יא:השאלה החמישית בפסוק ושמואל טרם ידע את ה' וטרם יגלה אליו דבר ה', והוא שאם בא הפסוק הזה לתת התנצלות בעד שמואל למה לא הרגיש בנבואתו שהיה מאת ה' מן השמים, ואיך חשב שהיו הדברים דברי עלי כמו שחשב הרב המורה, אם כן היה ראוי שיבא הפסוק הזה בתחלת המראה או שיבא בסופה, ולא שאחרי שזכר שתי פעמים שבאה אליו הקריאה ושהלך לעלי אחריו קודם הפעם השלישית יבא ההתנצלות הזה:
פסוק יא:השאלה הששית למה שמואל ועלי לא התנהגו באופן שוה בכל הפעמים שבא אליו קול הקריאה? וזה בדברים, ראשון שהנה בפעם הראשונה שקראו שמואל, השיב שמואל אחרי הקריאה הנני, ובשאר הפעמים לא אמר הנני כי אם אחרי שהלך לעלי, שנית שבפעם הראשונה אמר וירץ אל עלי ובשאר הפעמים אמר ויקם וילך אל עלי, שלישית שעלי בפעם הראשונה שהלך שמואל אליו אמר לא קראתי שוב שכב, ובפעם השנית אמר לא קראתי בני שוב שכב, הוסיף לומר בני ולא אמר כן בפעם הראשונה ולא בשלישית, רביעית שעלי אמר לשמואל באחרונה ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך, ושמואל לא אמר כן כי אם דבר כי שומע עבדך ולא אמר דבר ה':
פסוק יא:והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק יא:וילך אלקנה הרמתה וגו'. זכר שחנה אחרי תפלתה הלכה עם בעלה וחזרו לרמתה אל ביתם, ושנשאר שמואל הנביא עם עלי הכהן במקדש להתלמד שם דרכי העבודה והאמת, וזהו שאמר והנער היה משרת את ה', רוצה לומר היה נשאר שמה לשרת את ה'. ולפי שלנערותו לא היה עדין מבין דבר מה מעניני האלקות לכן הוסיף לומר את פני עלי, רוצה לומר שהוא לא היה משרת כי אם את פני עלי, ולפי שהיה שרותו אל עלי לתכלית שישרת את ה' אחרי זה, לכן אמר את פני ה', וביאר באמרו את פני עלי שבראשונה אליו היתה תחלת השרות. וחז"ל (מ"ש פרש' ח') דרשו מכאן למשמש תלמידי חכמים כמשמש את השכינה, ודכוותיה באליהו חי ה' אשר עמדתי לפניו, וכי לפני שכינה היה עומד? אלא כל זמן שהיה עומד לפני אחיה השילוני כאלו עמד לפני השכינה:
פסוק יב:ובני עלי בני בליעל וגו'. יתחיל הכתוב לספר שבני עלי הכהן היו בני בליעל במדות ובדעות לא ידעו את ה', ויהיה פי' בני בליעל לא להגיד שהיו בני עלי שהיה בליעל, כי אם להגיד עונותיהם שעם היותם בני עלי כהן ושופט כמלאך ה' צבאות, הנה הם היו במדותיהם כאלו היו בני איש בליעל. והנה היה הסבה בזה לפי שלא ידעו את ה', ולחוסר ידיעתם וקוטן אמונתם אשר בהם היו רשעים במעשיהם, וכדברי דהע"ה (תהלים י"ד א') אמר נבל בלבו אין אלקים ובעבור זה השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב. וזכר מרשעתם ששמו להם חוקים ומשפטים לא טובים, וזהו (יג) ומשפט הכהנים מאת העם, רוצה לומר שלא היה זה משפט אלקי כי אם משפט הכהנים שעשו ביניהם כרצונם, שבבוא האיש מישראל לזבוח זבח היה בא נער הכהן מבני עלי הנזכרים כבשל בשר השלמים, והיה הנער מביא בידו מזלג שהיו בו שלש השינים (יד) והיה מכניסו בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור אשר יבשלו הבשר בהם וכל אשר יעלה המזלג בשלש שיניו כלו יקח הכהן, והיו הם עושים זה לכל ישראל הבאים כקטון כגדול, כי לא נשאו פני שרים. והיה בזה מהפשע מה' בחינות. האחת בלקחם מה שאינו שלהם, כי כבר נתנה התורה להם חזה ושוק והם היו לוקחים זה עוד שאינו ממתנות הכהונה, וזה רמז באמרו כל אשר יעלה המזלג. ואם שנית במה שלא היו לוקחים הדבר ידוע כי אם כאשר יזדמן, וכדי להרבות בגזל היו לוקחים אותו במזלג ההוא אשר היו בו שלש השינים שכל שן מהם יקח מנה אחת, ונרמז ג"כ זה באמרו והמזלג שלש השנים בידו וגו' כל אשר יעלה המזלג. ואם שלישית בהיותם עושים זה בחזקה על דרך גזל, כי לא ישאלו אותו לבעלים אבל הם יקחוהו בחמס רב, ונרמז זה באמרו ואם לא לקחתי בחזקה. ואם רביעית במה שהיה גאה וגאון הכהנים שלא יקחו המתנות בידיהם אבל ישלחו נעריהם ללקחם בחזקה כמו שאמרתי, ובא זה באמרו ובא נער הכהן וגו'. ואם חמשית שהיו עושים זה קודם הקטרת החלבים, וזהו אמרו (טו) גם בטרם יקטירון את החלב, רוצה לומר שפעמים לא ירצו לאכול בשל מבושל ובא נער הכהנים האלה והיה אומר לאיש הזובח תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח מהמבושל, והיו עושים זה בטרם יקטירון אל החלב וזה עון פלילי, כי לא נתן להם האלקים כי אם שיאכלו משולחנו אחרי שיזרקו הדם ויקטירו החלבים, (טז) ועם היות שיאמרו הבעלים שראוי ראשונה לקטר החלב ואח"כ יקח הנער מה שירצה, היה משיבהו הנער שאינו רוצה בזה, כי אם שיתן הבשר חי קודם ההקטרה ואם לא יקחהו מהם בחזקה, וזה היה חמס ובזיון לקרבנות, שהם היו לוקחים אותם לרדיפת תאוה ושמים שולחנם קודם לשלחן גבוה כאלו שלחן ה' נבזה הוא:
פסוק יז:ותהי חטאת הנערים גדולה וגו'. חשבו המפרשים שהנערים שזכר בכאן הם בני עלי, והם מה שאמר כי נאצו האנשים את מנחת ה'. וכפי הפשט לא אמרו כי אם על נערי הכהנים שזכר שהיה חטאתם גדולה בעיני ה' במה שהיו חומסים את הבעלים ומבזים את עבודת המקדש, ואמר שחטאת הנערים האלה באה ונמשכה מאשר נאצו האנשים את מנחת ה', רוצה לומר קרבנותיו והם הכהנים בני עלי. ולהיותם מנאצים אותה היו נעריהם עושים כמעשיהם וחוטאים גם כן לה', הנה אם כן הנערים הם נערי הכהנים שזכר, והאנשים הם הכהנים בני עלי אשר היו סבת הרעה הגדולה ההיא:
פסוק יח:והנה אמ' אחר זה ושמואל משרת את פני ה' להגיד שעם היות נערי הכהנים רעים וחטאים לה' מאד, הנה שמואל עם היותו נער כמו הם והנערים בטבעם ילמדו אלה מאלה, הנה הוא לא היה כן, כי היה משרת את פני ה', והנה לא אמר בזה את פני עלי לרמוז שכבר היה מכוון לבו לשמים ולא לעבוד לעלי בלבד כמו שהיה בילדתו. וזכר שעם היותו לוי היה חגור אפוד בד, והוא היה מלבוש פשתן עשוי כדמות האפוד בכהן הגדול שהיה בתכונה אחרת והיו לובשים אותו כלל הכהנים, כמו שאמר (שמו' א' כ"ב ח"י) וימת ביום ההוא שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד, והיו כלם כהנים, וגם כל עובדי השם ומשרתים לפניו היו לובשים כן, כמו שמצינו בדוד בעליית הארון (שם ב' ו' ט"ו) שהיה חגור אפוד בד. ובזה העיר שהכהנים בני עלי היו נואצים העבודה האלקית בהיותם אנשים שהיו מבזים כהונתם, ושמואל שלא היה כהן בנערותו היה משרת את ה', ובשירותו ובמלבושיו היה כמו כהן עם היותו לוי בלבד:
פסוק יט:וכן זכר שאמו של שמואל היתה עושה לו מעיל קטן, והוא גם כן ממלבושי הכהנים, והעלתה לו מימים ימימה, כי לפי שהיה הולך וגדל היתה אמו עושה לו בכל שנה ושנה מעיל אחד נאות כפי גופו, וכאשר היתה עולה שמה מידי שנה בשנה היתה מוליכה לו את המעיל החדש אשר היתה עושה לו. והמפרשים פירשוהו באופן אחר רחוק מאד, עד שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (תנחומא פר' אמור דף ס"ג ע"ב) שמעיל אחד היה לו מנערותו ואמו היתה מביאו ברגל וחוזרת להוליכו ושנקבר במותו מעוטף בו, וזהו שאמרה הבעלת אוב עוטה מעיל, הה"ד (איוב ל"ח י"ד) תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש. וכל זה בא להגיד ששמואל היה מכבד הכהונה ומבקש אותה עם היות בני עלי נואצים את כהונתם. הנה התבארו הפסוקים האלה שבאו בשמואל והותרה השאלה הראשונה. ועוד אפרש שאר הפסוקים שבאו על שמואל בזה במקומם בעזרת האל:
פסוק כ:וברך עלי את אלקנה וגו'. זכר שעלי הכהן כאשר ראה את שמואל הולך וגדל ומתדרג לשלמות, והיו כל מחשבותיו לעבוד את השם ולכבד הדברים האלקיים, מפני זה ברך את אלקנה שהולידו ואת חנה אשתו שילדתו, ואמר ישם ה' לך זרע מן האשה, ר"ל באמת חסידות הנער הזה מפא' אמו קנה אותו שהיא חסידה בשמים אשה יראת ה', ובכן יהי רצון מלפני ה' שישים לך זרע מן האשה הזאת שתלד בנים אחרים אנשי חיל יראי אלקים ונתן טעם למה יברכ', והוא תחת השאלה אשר שאל לה' רצ"ל בעבור השאלה אשר שאל לה' שסבבה לידת שמואל שהיה בחיר ה' לכן בעבור ההטבה הזאת שעשתה חנה יתן ה' לך ממנה עוד בנים אחרים. והמפרשים פירשו תחת השאלה אשר שאל, ר"ל שיתן לה בנים אחרים בעבור שמה ששאלה את שמואל היה לעבוד את ה' ואביו ואמו לא היו משתעשעים עמו, לכן התפלל שיתן להם במקומו בנים אחרים לעזור אותם ולעבוד עבודתם ולשרת אותם בזקנתם, ומה שפירשתי אני יותר מתישב בפשט הכתוב. וממה שאמר והלכו למקומו נוכיח שהיה הרמה זולת הרמתה ושהיתה הרמתה מקום חנה, ועל הרמה אמר והלכו למקומו. או היה הרמתה מקומו וחנה היתה מהרמה:
פסוק כא:ואמרו (כא) כי פקד ה' את חנה, פירשו בו שהלכו למקומו בטוחים בברכת עלי הכהן, וכן היה בפועל כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד וגו' ואפשר לפרש שאמרו והלכו למקומו הוא ג"כ מברכת עלי: יאמר שישם ה' לך זרע מן האשה, לפי שהשאלה אשר שאל ר"ל מבנה שמואל היה לה' ולעבוד אותו ולא היתה אותה השאלה לאלקנה ולחנה, ואמר ששאר הבנים אשר יוליד יהיו במקומו של שמואל, כי יהיה שמואל במקדש ושאר הבנים יהיו בבית אלקנה במקומו, וזהו והלכו למקומו וההליכה היא כמו (דברים כ"ד ב') והלכה והיתה לאיש אחר, וכאלו אמר ויהיו במקומו. ועל זה המשיך הספו' הדברים באמרו כי פקד ה' את חנה ותלד שלשה בנים ושתי בנות בביתו, אמנם שמואל לא היה כן בביתו אבל גדל הנער שמואל עם השם ולא עם אביו ואמו, והנה הותרה בזה השאלה השנית:
פסוק כב:ועלי זקן מאד ושמע וגו'. הנה הודיע הכתוב שהיה עלי זקן מאד כדי לתת התנצלות וטענה מספקת בעדו, למה לא היה מיסר בניו, ואיך לא הכם בשוטים, ולמה לא דבר להם דברי ריבות אחרי היותם מחללים את כהונת ה', ואמר שהיה זקן מאד ומחולשת כחותיו וגבורת הבנים לא היה יכול להם, כי אין הזקנים יכולים להוכיח בניהם בהיותם גדולים וחזקים מהם כמו שיעשו הבחורים לבניהם בהיותם ילדים. אבל עכ"ז שמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל בעניני הקרבנות שהיו לוקחים על ידי נעריהם הבשר בחזקה, ואשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד, ר"ל המתפללות, כמו שתרגם יונתן דאתיין לצלאה. ומאשר הנביא אשר בא אל עלי לא הוכיחו כלל על זה הענין המגונה והוכיחו על הזבחים והמנחות לבד, מצאו מקום חז"ל לפרשו שלא כמשמעו, ואמרו במסכת שבת (פ"ה נ"ה ע"ב), אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה, שנ' ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים ליי', כדרב דאמר רב לעולם פנחס לא חטא ומקיש חפני לפנחס מה פנחס לא חטא אף חפני לא חטא, אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים הצובאות? משום ששהו את קיניהן ולא הלכו אצל בעליהן מעלה עליו הכתוב כאלו שכבון. והאריכו שם על זה ורובם הסכימו שפנחס לא חטא, ושיחס הכתוב לו עון לפי שלא מיחה במעשה חפני אחיו. ויהיה אם כן פירוש הכתוב על פי דרכם שהנשים היולדות והזבות היו באות לשילה בקרבנותיהן כמו שחייבתם התורה, והמה היו הצובאות פתח אהל מועד לפי שהיו נאספות שמה בצבא. ועבודת הבית יקרא צבא כמה שנאמר (במדבר ד' כ"ג) לצבוא צבא לעבוד עבודה באהל מועד, ובני עלי היו מתעצלין בהקרבת קרבנותיהן באופן שלא יוכלו ללכת לבתיהם וישכבו שמה, ולזה אמר אשר ישכבון את הנשים, רוצה לומר שהיו הם סבה שישכבו שמה ולא ילכו לבתיהם הנשים הצובאות יולדות וזבות הבאות פתח אהל מועד, ואמר פתח אהל מועד לפי שהנשים לא היו נכנסים באהל מועד. אמנם במסכת יומא (פ"א ט' ע"א) אמרו בחלוף זה, אמר ר' יוחנן בן תורתא מפני מה חרבה שילה? מפני שני דברים גלוי עריות ובזוי קדשים, גלוי עריות שנאמר אשר ישכבון את הנשים וכו', והוא היותר נראה כפי הפשט:
פסוק כג:ויאמר עלי לבניו למה תעשון כדברים האלה אשר אנכי שומע את דבריכם רעים, ולפי שלא יכחישו זה ולא יבקשו ממנו שיגיד להם מי הוא זה ואיזה הוא אשר אמרו, לכן אמר מאת כל העם אלה, רוצה לומר שכל העם העידו עליהם כאיש אחד. ובמדרש שמואל (פרש' ז') אמר ר' אבהו למדתך תורה דרך ארץ כשתהא שומע טובתו של חבירך תהא אומרה מפי אומרה, וכשתהא שומע רעתו אומרה מפי אחרים, שנאמר מאת כל העם אלה:
פסוק כד:ואמר עוד אל בני כי לא טובה השמועה, כלומר שבמעשה המגונה אינם בניו ולא יתדמו אליו במעשיו, וזהו אל בני, רוצה לומר לא בני אתם, והוא ע"ד (דברים ל"ב ב') שחת לו לא בניו מומם. ונתן הסבה למה אינם בניו, באמרו כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה', שעם ה' כלם היו מעבירים זה הקול וזאת השמועה בכל עריהם, וכן תרגם יונתן, ולהתפשטות השמועה יאמר העברה כמו שכתב הרב המורה בפ' כ"א ח"א מספרו. ורבי דוד קמחי פירש שהיו הם מעבירים את עם ה' מבוא אל המקדש ומעבירים אותו מהעבודה האלקית במה שיעשו עמהם בבואם שמה:
פסוק כה:והנה גלה פשעיהם במה שיעשו בזה, באמרו אם יחטא איש לאיש ופללו אלקים. והנה המתרגם והמפרשים כלם נמשכים אחר דברי חז"ל, ופירשו אלקים הנאמר בכאן על הדיינים, ופירשו פללו מגזרת פלילים שהוא נאמר על השופטים, ולא הטיבו לפרש הכתוב על פשוטו אפילו לפי דעתם, ואף רבי דוד קמחי שפירשו מענין אלהות ופירש ופללו לשון תפלה ובקשה לא נתיישב פשט הכתוב ג"כ לפי דרכו. והנני מפרש הפסוק לכל אחד מהדעות בהיות פללו מלשון משפט או מלשון תפלה באופן מתישב, והצד השוה שבהם הוא היות אצלי אלקים הנזכר בכאן קדש, כי הוא מהבלתי נמחקים, ואמר כפי הדעת האחד שפללו הוא מלשון משפט, אם יחטא איש לאיש הנה ישפוט אותו האלקים, כי יהיה האדם בעל דינו והאל יתברך הוא השופט והדיין, אבל אם לה' יחטא איש מי יתפלל לו, רוצה לומר מי יהיה נזקק להשפט עמו, הנה בלי ספק יהיה בעל דינו הקב"ה, ואיך יעמוד לבו תחזקנה ידיו בהשפטו עם האלוה יתברך שוה בשוה? ויהיה התפלל ההתפעל מענין הפלולים והמשפט, וכן הביאו רד"ק בספר השרשים בשרש פלל. ואם נאמר שפללו אלקים הוא מענין תפלה יהיה פירושו כן, אם יחטא איש לאיש הנה ישוב האיש אשר חטא לו לכפר את חטאתו ולהתפלל בעד החוטא אל האלקים שיכפר את חטאו כמו שאמר (בראשית כ' ז') ויתפלל בעדך וזהו ופללו אלקים, רוצה לומר ופלל בעבורו אל האלקים, אבל אם לה' יחטא איש מי יתפלל בעדו ומפני זה יהיה מרוחק מהכפרה: וספר הכתוב שעם כל דברי עלי הטובים הנה בניו לא שמעו לקול אביהם, רוצה לומר לא רצו לשמוע דבריו ולא נכנסו באזניהם כי בזוהו בלבבם, ואמר כי חפץ ה' להמיתם ע"ד (שמות ט' י"ב) ויחזק ה' את לב פרעה, שלפשעיהם ראה האל יתברך להענישם ושערי תשובה ננעלו לפניהם, ויהיה ישמעו כמו שמעו עתיד במקום עבר. ובמדרש שמואל (סוף פר' ז') אחז"ל כתוב אחד אומר (יחזקאל י"ח ל"ב) כי לא אחפוץ במות המת, וכתוב אחר אומר כי חפץ ה' להמיתם, הא כיצד יתקיימו שני הכתובים הללו? עד שלא נחתם גזר דינם לא אחפוץ במות המת, משנחתם גזר דינם חפץ ה' להמיתם, רמז בזה למה שאמרתי. ובמסכת נדה (פ"י ע' ע"ב) אמרו, כאן קודם תשובה כאן לאחר תשובה:
פסוק כו:ומה שאמר עוד והנער שמואל הולך וגדל וגו', הוא להגיד שעם היות ממנהג הנערים להביא את דבת אחיהם הרעה אל אביהם ובעבור זה יהיו שנואים מהאחים הגדולים, וכמו שמצינו ביוסף עם אחיו (בראשית ל"ז), הנה לא היה כן שמואל כי היה הולך וגדל בכל השלמיות, והיה טוב עם השם כי לא למד מתכונות בני עלי וממדותיהם הרעות, וגם עם אנשים, רוצה לומר עם בני עלי הרשעים שהיו אוהבים אותו ולא חשדוהו בהיותו מביא דבתם רעה אל אביהם, כי היה ה' עמו ויתן אותו לרחמים בעיני כל רואיו, וכנה כאן בני עלי בשם אנשים, כמו שאמר עליהם למעלה כי נאצו האנשים את מנחת ה':
פסוק כז:ויבא איש אלקים אל עלי וגו'. אחז"ל בסדר עולם (פרק כ') שאיש אלקים אשר זכר כאן היה אלקנה, ועם היות שלא מצינו לו נבואה הנה הם קבלו זה, וכן מנאוהו (מגלה פ"א י"ד ע"א) מכלל הארבעים ושמונה נביאים שנבאו לישראל, ואולי היה פנחס שנקרא בספר שופטים איש האלקים. ובסדר עולם (שם) עשרה נקראו איש האלקים משה אלקנה שמואל ודוד שמעיה ועדוא ואליהו ואלישע מיכה ועמוס, אבל דניאל ויחזקאל נקראו אדם, שמואל וחנני רואים, וה"א הנגלה נגלתי פירשו בה שהיא לאמת הדבר, כמו (מלכים א' כ"א י"ט) הרצחת וגם ירשת. ורד"ק כתב שהה"א הזאת תבא בתחלת הדברים. ואביו פירש שהיא ה"א התימה והיא קשורה עם סוף הענין, ר"ל הנגלה נגליתי לבית אביך ובחור אותו כדי שתבעטו בזבחי למה תבעטו בזבחי. והיותר נכון אצלי שהיא ה"א השאלה, כמו (יואל א' ב') ההיתה זאת בימיכם (במדבר י"ג י') הבמחנים אם במבצרים, ואמר אם נגלה נגלתי לבית אביך בהיותם במצרים, (ואמר זה על אהרן ראש הכהנים ותחלתם, שנגלה אליו האלקים במצרים, כי למשה לא נגלה במצרים, כי אם בהר סיני) ובחור אותו מכל שבטי ישראל, ר"ל ואם בחרתי אותו מכל שבטי ישראל, הנה גזרה המאמר הזה הוא אמרו לי לכהן לעלות על מזבחי, ר"ל אם נגליתי לאהרן ובחרתי אותו לא היה זה בהיותו אדון ומושל והולך בחצר בית פרעה וכמשרת לפניו בדרך נכבדי מצרים, וזהו אמרו לבית פרעה, אבל בחרתי בו להיות לי לכהן ולעבוד עבודתי, אם בענין הקרבנות לעלות על מזבחי, ואם בענין הקטרת להקטיר קטרת, ואם בענין האורים והתומים לשאת אפוד לפני, ואם כן כמו שלאהרן הכהן נתן נבואה וכהונה ככה רצה שיהיה כל זרעו, ואמר זה לפי שהיה עלי נביא וכהן ושופט, ואמר ואתנה לבית אביך, רוצה לומר שבעבור העבודה ובשכרה נתתי לבית אביך את כל אישי בני ישראל, רוצה לומר שאחרי העלאת הזבחים ואחרי ההקטרה אז יקחו הכהנים את כל אישי בני ישראל, ומאחר שהוא כן למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון, רוצה לומר אשר צויתי במעון הקדש, וכן (מלכים ב' י"ח ט"ו) הנמצא בית ה' כמו בבית ה', ותכבד את בניך ממני, רוצה לומר שהם לוקחים מהזבח קודם הקטרת החלבים כאלו אתם נכבדים ממני, ואמר עוד להבריאכ' מראשית כל מנחת ישראל עמי, רוצה לומר כאלו לא היה תכלית הזבחים כלם כי אם להבריאכ' ולהשמין אתכם מראשית מנחות ישראל, ויהיה פירוש להבריאכם להשמינכם כמו (שופטים ג' י"ז) ועגלון איש בריא מאד. ורש"י פירשו מענין סעודה כמו (שמואל ב' י"ג ה') ותברני לחם. והנה אמר ותכבד את בניך ואמר למה תבעטו להבריאכם, שכלל עלי בזה עם בניו בהיותו ירא אלקים וסר מרע, לפי שלא ייסר את בניו כראוי והיה לו למחות בידיהם ולא מחה, ומה שהוכיחם היה בדברים רכים, ולזה האשימו כאלו הוא חטא בזה, ואמרו מראשית כל מנחת ישראל לעמי, פירש רד"ק שהיה הלמ"ד נוספת, כמו (דברי הימים א' ג' ב') והשלישי לאבשלום. ואני אחשוב שהיא למ"ד התכלית, כמו (בראשית א' ט"ו) להבדיל בין היום, (שם) להאיר על הארץ, (שם י"ו) להמטיר על הארץ, יאמר שהם יעשו תכלית הקרבנות השמנתם בהיות שהיו לתכלית עמי. רוצה לומר, לכפרתם, וזהו מראשית כל מנחת ישראל לעמי, רוצה לומר מנחת ישראל שהיה לתכלית עמי יעשו הכהנים מהם תכלית מאכלם והשמנתם:
פסוק ל:לכן נאם ה' אלקי ישראל וגו'. אחרי שזכר פשעיהם זכר ענשם, ואמר שעם היות כוונתו ורצונו האלקי שבית עלי ובית אביו רוצה לומר משפחתו יתהלכו לפניו עד עולם, הנה עתה בסבת החטא הזה אמר ה' חלילה לי, רוצה לומר מעשו' זה שיתהלכו בניך לפני כל הימים, כי מדת דיני הוא שמכבדי אכבד ובוזי יקלו, ואמר יקלו להגיד שהקלון ימשך אליהם מצדם, כי הכבוד והטוב ימשך ממנו יתברך והבזיון והקללה יבוא מפעולתם. (עיין רד"ק) ובדרש אמרו מתחלה נתתי כהונה לאלעזר בנו של אהרן, ולפי שבימי פלגש בגבעה שפקרו ישראל ברוב המצות וגרם להם זה פנחס ושאר הכהנים שלא היו נוסעים מעיר אל עיר כראוי להוכיחם, לכן נטלתי כהונה גדולה מהם ונתתיה אל בני איתמר שנים ושבעים שנה, ועכשו שקלקלו בני עלי חלילה לי, כי מכבדי אכבד בני פנחס שכבד אותי בשטים אכבד אותם. ובוזי יקלו אלה בני עלי שנאמר (מלכים א' ב' כ"ו) ויגרש שלמה את אביתר מהיות כהן להשם למלא את דבר ה' אשר דבר על בית עלי ואז נעשה צדוק כהן גדול שהיה מבני פנחס. וכפי חכמי הנוצרים מצאתי שעלי בהיותו שופט ישראל לקח לעצמו הכהונה הגדולה, עם היותה כפי הדין לבני פנחס בן אלעזר, ואם היה כן היה איש האלקים מזכירו בדבריו ותוכחתו אבל דבריו באמת מורים חלופו. ובדרש (ב"ר פר' ל"ט מ"ג ע"ג) ר' ירמיה בשם ר' מאיר אומר מצינו שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו שבכבוד של צדיק אומר ומקללך אאור ובכבודו של הקב"ה כתיב ובוזי יקלו על ידי אחרים. וביאר איך יקלו באמרו שלשה קללות שיבאו על בית עלי אחריו, ועם היות שאמרם אליו לנכח הנה הכוונה לא היתה כי אם על בניו:
פסוק לא:האחת הנה ימים באים וגדעתי וגו' מהיות זקן בביתך, רוצה לומר שלא תחול הקללה על זרע עלי כי אם עד שיהיה כהן גדול ולכן אמר הנה ימים באים, והקללה היא שיגדע זרועות ביתו מהיות זקן בביתו, ירמוז שהזרוע אשר היה בביתו בהיות עלי הוא הכהן הגדול ומנהיג הבית יגדעהו האלקים, וזה בשלא יהיה עוד זקן בביתו, ולא אמר זה על זקנת הימים כי אם על השררה והמנוי שנקרא זקן הנגיד והמצוה. וכן תראה שחז"ל במסכת סנהדרין (פ"א י"ד ע"א) פירשו הזקן הזה חכם, כמו (ויקרא י"ט ל"ב) והדרת פני זקן, שלא יהיה מבית עלי סמוך בסנהדרין. אמר רבי יונתן מנין שאין סומכים לבית עלי? שנאמר מהיות זקן בביתך כל הימים, מאי זקן? אלימ' זקן ממש, והכתיב וכל מרבי' ביתך ימותו אנשים? אלא לסמיכה, וזו היא הקללה הראשונה שייעד לבא עליהם:
פסוק לב:והקללה השניה היא אמרו והבטת צר מעון בכל הטוב אשר יטיב ה', ופירש רד"ק שיביט תמיד במקדש (שהוא מעון האלקי') צר והוא הכהן שיצור לו, כי כמו שהנשי' צרות זו לזו כן הכהנים צרים זה לזה במקדש, שכל אחד נוטל חלקו ועינו רעה בשל חברו, ואמר שכאשר יטיב ה' את ישראל בבנין המקדש אז זרעו יהיה נקלה שמה. ורלב"ג פירש שבכל הטוב אשר יטיב השם לישראל, אעפ"י שירחיב ה' לנו תמיד יביט צר מעון. ר"ל מעון צר ודחוק כי ברבות הטובה תמיד יהיה הוא רש ונקלה:
פסוק לג:והקללה השלישית שייעד לבוא עליו היא מה שאמר ואיש לא אכרית לך וגו'. ר"ל שתמיד יהיו מזרעו כהנים בבית ה' ולא ימותו קטנים כי אם אנשים גדולים, וזה יהיה להם לכלות את עיניהם ולהאדיב את נפשם, כי מוטב לאדם שימותו בניו קטנים ולא שימותו אנשים גדולים, וכמאמר הנביא (הושע ט' י"ד) תן להם רחם משכיל ושדים צומקים, וזה על דרך מה שאמר דוד (תלים נ"ט י"ב) אל תהרגם פן ישכחו עמי וגו', כי זהו העונש הגדול שיחיו ויראו ברעתם. וכבר אמרו במסכת ראש השנה, (פ"א י"ח ע"א) ת"ר משפח' אחת הית' בירושלם שהיו מתיה מתים בן י"ח שנה, באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי, אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים. לכו עסקו בתורה וכו'. והנה היו הקללות האלה מדה כנגד מדה, לפי שבני עלי היה להם כבוד גדול בהיות אביהם הכהן גדול ולא חששו לו, לכן קללם שלא יהיה עוד מהם זקן וחכם ומנהיג כמו שפירשתי מהיות זקן בביתך. עוד היה להם רבוי הטוב כי לא היו בבית ה' כהנים אחרים זולתם, ולכן קללם שיביטו צר מעון כמו שפרשתי, עוד היו אנשים בחורים ומפני זה בזו דבר אביהם ולכן קללם שכל מרבית ביתם ימותו אנשים: וחז"ל (עיין רש"י) אמרו אתם אכלתם קדשים בלא זמן בטרם יקטירון את החלב כן תמותון לפני זמן: ואחרי שנתן שלשת הקללות האלה זכר הזמן אשר יתקיימו בו, והתחיל ממאן דסליק מיניה שהוא אמרו וכל מרבית ביתך וגו', (לד) ועליו אמר וזה לך האות אשר יבוא אל שני בניך וגו' שימותו שניהם ביום אחד והוא התחלת קיום הייעוד השלישי שזכר, ור"ל בזה לך האות שכשתראה שני בניך ימותו ביום אחד יתברר לך שהשאר כלו אשר יעדתי עליך יתקיים גם כן בעתיד: עוד ביאר הקללה האחרת השנית (מהיות כ"ג מבית אחר ולא מבית עלי) איך יעשה זה ומתי יעשה אותו, (לה) ועליה אמר והקימותי לי כהן נאמן וזה אמר על צדוק הכהן שיעשה ברצון האל יתברך. ושלא תסור הכהונה מזרעו אחריו כמו שסרה מבית עלי, אבל יבנה לו בית נאמן, ר"ל שתהיה קיימת לזרעו הכהונה. וזכר מתי יהיה זה, באמרו והתהלך לפני משיחי כל הימים והוא המלך שלמה, כי כאשר נמשח שלמה למלך נמשח צדוק לכהן וקודם זה לא היה מסולק זרע עלי מהכהונה, שהרי אחיה בן אחיטוב ואחימלך ואביתר בנו שהלך עם דוד היו כלם מזרע עלי: וזכר גם כן הקללה השלישית מתי תהיה ובאיזה אופן תהיה מה שאמר והבטת צר מעון, (לו) ועליה אמר והיה כל הנותר בביתך יבא להשתחוות לו וגו', ולא הרגישו המפרשי' כראוי בפירוש לו שזכר בכאן, והאמת הוא שחוזר לכהן הנאמן שיקים האלקים כמו שזכר, ואמר שכל הנותר בבית עלי יבא להשתחוות לאותו כהן אשר יקים השם בימים ההם בעבור אגורת כסף וככר לחם שיקנה על ידו ובמצותו. ויאמר אליו בבקשה ובתחנונים ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת לחם, רוצה לומר חברני נא באחת ממשמרות הכהנים להגיע ידי לאכול פת חרבה. ולפי זה קללת הבנים התחילה בימי עלי ושתי הקללות האחרות באו בימי שלמה המלך, והיה כל זה עונש בניו על אשר לקחו בחמס ובגזל את אשר לא להם והיו משמינים עצמם ברוב הבשר, ויבואו בעבור זה אל זמן יהיו צמאים גם רעבים נפשם ברעב תתמוגג ויבקשו פת לחם לאכול ולא ימצאו: