א וַתִּתְפַּלֵּ֤ל חַנָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר עָלַ֤ץ לִבִּי֙ בַּֽיהוָ֔ה רָ֥מָה קַרְנִ֖י בַּֽיהוָ֑ה רָ֤חַב פִּי֙ עַל־א֣וֹיְבַ֔י כִּ֥י שָׂמַ֖חְתִּי בִּישׁוּעָתֶֽךָ׃ ב אֵין־קָד֥וֹשׁ כַּיהוָ֖ה כִּ֣י אֵ֣ין בִּלְתֶּ֑ךָ וְאֵ֥ין צ֖וּר כֵּאלֹהֵֽינוּ׃ ג אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה יֵצֵ֥א עָתָ֖ק מִפִּיכֶ֑ם כִּ֣י אֵ֤ל דֵּעוֹת֙ יְהוָ֔ה ולא (וְל֥וֹ) נִתְכְּנ֖וּ עֲלִלֽוֹת׃ ד קֶ֥שֶׁת גִּבֹּרִ֖ים חַתִּ֑ים וְנִכְשָׁלִ֖ים אָ֥זְרוּ חָֽיִל׃ ה שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶם֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ עַד־עֲקָרָה֙ יָלְדָ֣ה שִׁבְעָ֔ה וְרַבַּ֥ת בָּנִ֖ים אֻמְלָֽלָה׃ ו יְהוָ֖ה מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל׃ ז יְהוָ֖ה מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר מַשְׁפִּ֖יל אַף־מְרוֹמֵֽם׃ ח מֵקִ֨ים מֵעָפָ֜ר דָּ֗ל מֵֽאַשְׁפֹּת֙ יָרִ֣ים אֶבְי֔וֹן לְהוֹשִׁיב֙ עִם־נְדִיבִ֔ים וְכִסֵּ֥א כָב֖וֹד יַנְחִלֵ֑ם כִּ֤י לַֽיהוָה֙ מְצֻ֣קֵי אֶ֔רֶץ וַיָּ֥שֶׁת עֲלֵיהֶ֖ם תֵּבֵֽל׃ ט רַגְלֵ֤י חסידו (חֲסִידָיו֙) יִשְׁמֹ֔ר וּרְשָׁעִ֖ים בַּחֹ֣שֶׁךְ יִדָּ֑מּוּ כִּֽי־לֹ֥א בְכֹ֖חַ יִגְבַּר־אִֽישׁ׃ י יְהוָ֞ה יֵחַ֣תּוּ מריבו (מְרִיבָ֗יו) עלו (עָלָיו֙) בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם יְהוָ֖ה יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ׃ יא וַיֵּ֧לֶךְ אֶלְקָנָ֛ה הָרָמָ֖תָה עַל־בֵּית֑וֹ וְהַנַּ֗עַר הָיָ֤ה מְשָׁרֵת֙ אֶת־יְהוָ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י עֵלִ֥י הַכֹּהֵֽן׃ יב וּבְנֵ֥י עֵלִ֖י בְּנֵ֣י בְלִיָּ֑עַל לֹ֥א יָדְע֖וּ אֶת־יְהוָֽה׃ יג וּמִשְׁפַּ֥ט הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת־הָעָ֑ם כָּל־אִ֞ישׁ זֹבֵ֣חַ זֶ֗בַח וּבָ֨א נַ֤עַר הַכֹּהֵן֙ כְּבַשֵּׁ֣ל הַבָּשָׂ֔ר וְהַמַּזְלֵ֛ג שְׁלֹ֥שׁ־הַשִּׁנַּ֖יִם בְּיָדֽוֹ׃ יד וְהִכָּ֨ה בַכִּיּ֜וֹר א֣וֹ בַדּ֗וּד א֤וֹ בַקַּלַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַפָּר֔וּר כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר יַעֲלֶ֣ה הַמַּזְלֵ֔ג יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן בּ֑וֹ כָּ֚כָה יַעֲשׂ֣וּ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֥ים שָׁ֖ם בְּשִׁלֹֽה׃ טו גַּם֮ בְּטֶרֶם֮ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒ וּבָ֣א ׀ נַ֣עַר הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַר֙ לָאִ֣ישׁ הַזֹּבֵ֔חַ תְּנָ֣ה בָשָׂ֔ר לִצְל֖וֹת לַכֹּהֵ֑ן וְלֹֽא־יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם־חָֽי׃ טז וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הָאִ֗ישׁ קַטֵּ֨ר יַקְטִיר֤וּן כַּיּוֹם֙ הַחֵ֔לֶב וְקַ֨ח־לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָמַ֥ר ׀ לו (לֹא֙) כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחָזְקָֽה׃ יז וַתְּהִ֨י חַטַּ֧את הַנְּעָרִ֛ים גְּדוֹלָ֥ה מְאֹ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֤י נִֽאֲצוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֵ֖ת מִנְחַ֥ת יְהוָֽה׃ יח וּשְׁמוּאֵ֕ל מְשָׁרֵ֖ת אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה נַ֕עַר חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ יט וּמְעִ֤יל קָטֹן֙ תַּעֲשֶׂה־לּ֣וֹ אִמּ֔וֹ וְהַעַלְתָ֥ה ל֖וֹ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֑ימָה בַּֽעֲלוֹתָהּ֙ אֶת־אִישָׁ֔הּ לִזְבֹּ֖חַ אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִֽים׃ כ וּבֵרַ֨ךְ עֵלִ֜י אֶת־אֶלְקָנָ֣ה וְאֶת־אִשְׁתּ֗וֹ וְאָמַר֙ יָשֵׂם֩ יְהוָ֨ה לְךָ֥ זֶ֙רַע֙ מִן־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את תַּ֚חַת הַשְּׁאֵלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖ל לַֽיהוָ֑ה וְהָלְכ֖וּ לִמְקֹמֽוֹ׃ כא כִּֽי־פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת־חַנָּ֔ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד שְׁלֹשָֽׁה־בָנִ֖ים וּשְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת וַיִּגְדַּ֛ל הַנַּ֥עַר שְׁמוּאֵ֖ל עִם־יְהוָֽה׃ כב וְעֵלִ֖י זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וְשָׁמַ֗ע אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשׂ֤וּן בָּנָיו֙ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־יִשְׁכְּבוּן֙ אֶת־הַנָּשִׁ֔ים הַצֹּ֣בְא֔וֹת פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ כג וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לָ֥מָּה תַעֲשׂ֖וּן כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֤י שֹׁמֵ֙עַ֙ אֶת־דִּבְרֵיכֶ֣ם רָעִ֔ים מֵאֵ֖ת כָּל־הָעָ֥ם אֵֽלֶּה׃ כד אַ֖ל בָּנָ֑י כִּ֠י לֽוֹא־טוֹבָ֤ה הַשְּׁמֻעָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י שֹׁמֵ֔עַ מַעֲבִרִ֖ים עַם־יְהוָֽה׃ כה אִם־יֶחֱטָ֨א אִ֤ישׁ לְאִישׁ֙ וּפִֽלְל֣וֹ אֱלֹהִ֔ים וְאִ֤ם לַֽיהוָה֙ יֶֽחֱטָא־אִ֔ישׁ מִ֖י יִתְפַּלֶּל־ל֑וֹ וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּ֙ לְק֣וֹל אֲבִיהֶ֔ם כִּֽי־חָפֵ֥ץ יְהוָ֖ה לַהֲמִיתָֽם׃ כו וְהַנַּ֣עַר שְׁמוּאֵ֔ל הֹלֵ֥ךְ וְגָדֵ֖ל וָט֑וֹב גַּ֚ם עִם־יְהוָ֔ה וְגַ֖ם עִם־אֲנָשִֽׁים׃ כז וַיָּבֹ֥א אִישׁ־אֱלֹהִ֖ים אֶל־עֵלִ֑י וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲנִגְלֹ֤ה נִגְלֵ֙יתִי֙ אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יךָ בִּֽהְיוֹתָ֥ם בְּמִצְרַ֖יִם לְבֵ֥ית פַּרְעֹֽה׃ כח וּבָחֹ֣ר אֹ֠תוֹ מִכָּל־שִׁבְטֵ֨י יִשְׂרָאֵ֥ל לִי֙ לְכֹהֵ֔ן לַעֲל֣וֹת עַֽל־מִזְבְּחִ֗י לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֛רֶת לָשֵׂ֥את אֵפ֖וֹד לְפָנָ֑י וָֽאֶתְּנָה֙ לְבֵ֣ית אָבִ֔יךָ אֶת־כָּל־אִשֵּׁ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כט לָ֣מָּה תִבְעֲט֗וּ בְּזִבְחִי֙ וּבְמִנְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי מָע֑וֹן וַתְּכַבֵּ֤ד אֶת־בָּנֶ֙יךָ֙ מִמֶּ֔נִּי לְהַבְרִֽיאֲכֶ֗ם מֵרֵאשִׁ֛ית כָּל־מִנְחַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לְעַמִּֽי׃ ל לָכֵ֗ן נְאֻם־יְהוָה֮ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אָמ֣וֹר אָמַ֔רְתִּי בֵּֽיתְךָ֙ וּבֵ֣ית אָבִ֔יךָ יִתְהַלְּכ֥וּ לְפָנַ֖י עַד־עוֹלָ֑ם וְעַתָּ֤ה נְאֻם־יְהוָה֙ חָלִ֣ילָה לִּ֔י כִּֽי־מְכַבְּדַ֥י אֲכַבֵּ֖ד וּבֹזַ֥י יֵקָֽלּוּ׃ לא הִנֵּה֙ יָמִ֣ים בָּאִ֔ים וְגָֽדַעְתִּי֙ אֶת־זְרֹ֣עֲךָ֔ וְאֶת־זְרֹ֖עַ בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ מִֽהְי֥וֹת זָקֵ֖ן בְּבֵיתֶֽךָ׃ לב וְהִבַּטְתָּ֙ צַ֣ר מָע֔וֹן בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֵיטִ֖יב אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה זָקֵ֛ן בְּבֵיתְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃ לג וְאִ֗ישׁ לֹֽא־אַכְרִ֤ית לְךָ֙ מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י לְכַלּ֥וֹת אֶת־עֵינֶ֖יךָ וְלַאֲדִ֣יב אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְכָל־מַרְבִּ֥ית בֵּיתְךָ֖ יָמ֥וּתוּ אֲנָשִֽׁים׃ לד וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֗וֹת אֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ אֶל־שְׁנֵ֣י בָנֶ֔יךָ אֶל־חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָ֑ס בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד יָמ֥וּתוּ שְׁנֵיהֶֽם׃ לה וַהֲקִימֹתִ֥י לִי֙ כֹּהֵ֣ן נֶאֱמָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר בִּלְבָבִ֥י וּבְנַפְשִׁ֖י יַעֲשֶׂ֑ה וּבָנִ֤יתִי לוֹ֙ בַּ֣יִת נֶאֱמָ֔ן וְהִתְהַלֵּ֥ךְ לִפְנֵֽי־מְשִׁיחִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃ לו וְהָיָ֗ה כָּל־הַנּוֹתָר֙ בְּבֵ֣יתְךָ֔ יָבוֹא֙ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֣ת ל֔וֹ לַאֲג֥וֹרַת כֶּ֖סֶף וְכִכַּר־לָ֑חֶם וְאָמַ֗ר סְפָחֵ֥נִי נָ֛א אֶל־אַחַ֥ת הַכְּהֻנּ֖וֹת לֶאֱכֹ֥ל פַּת־לָֽחֶם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר: עָלַץ, שמח לִבִּי בַּה', רָמָה קַרְנִי, גדל כוחי, עליתי לגדולה בּעזרת ה'. רָחַב פִּי לדבר כרצוני עַל, מול אוֹיְבַי, שאין להם מענה כנגדי, כִּי שָׂמַחְתִּי בּגילוי ישׁוּעָתֶךָ. האמנתי בך גם קודם, אבל עכשיו אני שמחה לראות את ישועתך בגלוי.
פסוק ב:
אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין עונה ועוזר בִּלְתֶּךָ, בלעדיך, וְאֵין צוּר, תקיף כֵּאלֹהֵינוּ. נבדלותו של ה' אינה מרחיקה אותו מהעולם. הוא פועל בו תדיר.
פסוק ג:
חנה פונה אל אויביה: אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה, דברי גאווה ויומרנות, כאילו אתם יודעים ומבינים הכול. אַל יֵצֵא עָתָק, דברי גאווה או סרה מִפִּיכֶם על ה', כִּי לאמתו של דבר, אֵל דֵּעוֹת, בעל כל הדעות ויודע את כולן ה', וְרק לוֹ, על ידיו נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת, נערכים מעשי העולם.
פסוק ד:
מצד אחד, קֶשֶׁת גִּבֹּרִים – גיבורי קשת, הגיבורים בעלי הקשת חַתִּים, נשברים, ומצד שני, הנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל, מתחזקים.
פסוק ה:
השְׂבֵעִיםבַּעבור לֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ. אפילו משכורת לא ניתנת להם תמורת עבודתם אלא לחם לאכול בלבד, ואילו הרְעֵבִים חָדֵלּוּ, פסקו לרעוב, עַד כדי כך שהעֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְאילו רַבַּת הבָּנִים אֻמְלָלָה.
פסוק ו:
ה' מֵמִית ומְחַיֶּה, הוא מוֹרִיד שְׁאוֹלוַיָּעַל, גם מעלה מן השאול.
פסוק ז:
ה' מוֹרִישׁ, מרושש וגם מַעֲשִׁיר. הוא מַשְׁפִּיל ואַף מְרוֹמֵם.
פסוק ח:
מֵקִים מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת, ממקום הפסולת והגרוטאות יָרִים אֶבְיוֹן, עני היושב שם מחוסר מקום. לְהוֹשִׁיב את הדל והאביון עִם נְדִיבִים, נכבדים, וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם. כִּי לַה' מְצֻקֵי, יסודות הארֶץ, וַיָּשֶׁת, הוא מבסס עֲלֵיהֶם תֵּבֵל. יסודות העולם נתונים בידי ה', והוא עושה בהם כרצונו. ביכולתו להעלות את העולם או להורידו, להפכו למקום נוח יותר לאנשים אחדים ופחות לאחרים.
פסוק ט:
רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר, וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ, ייעלמו ויאבדו, או: ישתקו מרשעתם, כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ, אלא חסד ה', רצונו והשגחתו המיוחדת על חסידיו שולטים בעולם.
פסוק י:
ה' יֵחַתּוּ, יישברו מְרִיבָיו, הקמים נגדו. עָלָיו, על כל אחד מהם, ה' בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם, יכם ברעם. ה' יָדִין, ידון עד אַפְסֵי אָרֶץ, קצות העולם. חנה מסיימת בתקווה נבואית: וְיִתֶּן ה' עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ. אולי הבן הזה יכשיר את העולם לקראת מלכות ישראל.
פסוק יא:
וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל, אל בֵּיתוֹ, או: עם אשתו. לאחר ששהה עם משפחתו בשִׁלֹה, הוא הלך לדרכו וחנה חזרה אתו. וְהַנַּעַר שמואל הָיָה מְשָׁרֵת אֶת ה' אֶת פְּנֵי, לפני עֵלִי הַכֹּהֵן. שמואל ניסה לסייע לעלי כמיטב יכולתו. בתור ילד קטן לא היה בכוחו לעשות הרבה, כמובן, אך הסתייעו בו בפעולות עזר שונות.
פסוק יב:
וּבְנֵי עֵלִי היו בְּנֵי בְלִיָּעַל, אנשים רעים שלֹא יָדְעוּ אֶת ה' ולא היו מעוניינים לדעת. הם לא הלכו בדרכי אביהם.
פסוק יג:
וּמִשְׁפַּט, מנהגם של אותם הַכֹּהֲנִים אֶת, עם הָעָם, כאשר בא כָּל אִישׁ והוא זֹבֵחַ זֶבַח שלמים, שמקצתו עולה למזבח, מקצתו ניתן לכהנים, והיתר – לבעלים, וּבָא נַעַר, משרת הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר. וְהַמַּזְלֵג, מעין קלשון שנועד להרמת בשר, בעל שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ,
פסוק יד:
וְהִכָּה במזלג בַכִּיּוֹר, כלי גדול להדחת הבשר ולבישולו אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר, כלי בישול שונים, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, ללא אבחנה – יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ. למרות שלפי משפט התורה רק חלקים מסוימים מיועדים לכהן, ואחרים שייכים לבעלים, בני עלי היו עושים כרצונם ולוקחים כל חלק שרצו. כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה. והבאים, שאולי כיבדו את הכהנים או התייחסו אליהם בנימוס, לא יכלו להתנגד.
פסוק טו:
יתר על כן, גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן, ישרפו על המזבח אֶת הַחֵלֶב, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ: תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן, וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי. תחילה זבח השלמים נשחט, מפרקים אותו לחלקיו, והחֵלב נשרף על המזבח, ורק לאחר מכן מותר לאכלו. לכהנים הללו לא הייתה סבלנות להמתין.
פסוק טז:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ: קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב, וְאז קַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ. לא אטעם מהבשר עד שיעלו את החלב על המזבח, וראוי שאף אתה תמתין עד שיגמרו להקריב, ואז קח מה שתרצה. וְאָמַר נער הכהן: לֹא, כִּי עַתָּה תִתֵּן, וְאִם לֹאלָקַחְתִּי בְחָזְקָה. אני הוא הקובע פה.
פסוק יז:
וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים, משרתי הכהנים שאולי היו בניהם, ואולי הכוונה לבני עלי עצמם, גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי, בעיני ה', כִּי נִאֲצוּ, ביזו הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה'. את בשר הקרבנות הם לא אכלו אפילו כסעודה מהוגנת, אלא כדרך חבורת שודדים. התנהגותם של הכהנים ביטאה זלזול לא רק בבאי המקדש אלא אף במקדש עצמו.
פסוק יח:
וּבינתיים, שְׁמוּאֵל היה מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי ה' במשכן, והוא נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד, מעין סינר המכסה את חלק הגוף התחתון ויורד עד לרגליים.
פסוק יט:
וּבנוסף לזה, מְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ. וְהַעַלְתָה לוֹ, הייתה מביאה אליו לשִׁלֹה מעיל כזה מִיָּמִים יָמִימָה, מדי שנה, בַּעֲלוֹתָהּ אֶת, עם אִישָׁהּ, בעלה לבית ה' לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים.
פסוק כ:
וּבֵרַךְ עֵלִי בשעת בואם למשכן אֶת אֶלְקָנָה וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר: יָשֵׂם ה' לְךָ זֶרַע מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל, השאילה לַה'. הרי אינכם מגדלים את ילדכם. ברצות ה' יהיו לך ילדים נוספים ממנה. וְהָלְכוּ לִמְקֹמוֹ.
פסוק כא:
כִּי, אכן פָקַד ה' אֶת חַנָּה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד עוד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת. וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם ה'. לֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת. וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם ה'.
פסוק כב:
הסיפור חוזר לתאר את המתרחש במשכן שִׁלֹה: וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד, וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל. מחמת זקנתו הוא לא נכח תמיד במשכן, ולכן לא ראה את הנעשה שם, אך השמועה על התנהגותם של בניו הגיעה לאוזניו, ואולי שמע את הצעקות, הקריאות והוויכוחים שעלו מן המקום, וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
פסוק כג:
וַיֹּאמֶר לָהֶם: לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם, מעשיכם הרָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם האֵלֶּה?
פסוק כד:
אַל תעשו כן, בָּנָי, כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ, השמועה שמַעֲבִרִים עליכם עַם ה'.
פסוק כה:
אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁוּפִלְלוֹ, ידונו וירשיעו אותו אֱלֹהִים, דייני בית הדין, וְאולם, אִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁמִי יִתְפַּלֶּל לוֹ, יעשה עמו משפט, או: מי יבקש בעבורו מחילה? וְהם בשלהם – לֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם, כִּי, אכן חָפֵץ ה' לַהֲמִיתָם. נגזר עליהם למות בגלל חטאיהם. אולי מיתתם תכפר על עוונותיהם; מכל מקום הם אינם רצויים עוד.
פסוק כו:
לעומתם – וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב, גַּם עִם ה' וְגַם עִם אֲנָשִׁים.
פסוק כז:
וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים, נביא אֶל עֵלִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה': הֲנִגְלֹה, הלוא נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם נתונים לְבֵית פַּרְעֹה,
פסוק כח:
וּבָחֹר אֹתוֹ – את אביכם, אהרן מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן, לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי, לְהַקְטִיר קְטֹרֶת ולָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי. וָאֶתְּנָה, נתתי לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי, קרבנות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק כט:
ואתם, לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי לעשות במָעוֹן הזה, במשכן. וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, יותר ממה שאתה מכבד אותי, לְהַבְרִיאֲכֶם, כדי שתשמינו מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל המוקרבת לְצורך עַמִּי, לכפר עליו.
פסוק ל:
לָכֵן, נְאֻם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר אָמַרְתִּי בעבר: בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם. וְעַתָּה, נְאֻם ה', חָלִילָה לִּי מלהניח לכם להיות כהנים לעולם, כִּי את מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד, ואילו בֹזַי, מבזי יֵקָלּוּ, יתבזו.
פסוק לא:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים, בעתיד הקרוב או הרחוק, וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ, כוחך וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ, משפחתך המחזיקה במקדש ונוטלת את קודשיו בחזקת היד, מִהְיוֹת זָקֵן, אנשים נכבדים בְּבֵיתֶךָ.
פסוק לב:
וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן, מתוך דחק וצפיפות בְּכֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' אֶת יִשְׂרָאֵל, ולא תיטול חלק בטובה. וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים.
פסוק לג:
וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי. זרעך ימשיך בעבודת המזבח, ויראה שהתפקידים החשובים אינם ניתנים לו, לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ, לצפות בקוצר רוח וְלַאֲדִיב, להדאיב, להעציב אֶת נַפְשֶׁךָ, וְנוסף על כך, כָל מַרְבִּית, רוב, או: גידולי בֵּיתְךָ יָמוּתוּ בעודם אֲנָשִׁים, במלוא כוחם.
פסוק לד:
וְזֶה לְּךָ הָאוֹת שכך יקרה, אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ, אֶל חָפְנִי וּפִינְחָסבְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם. אז תדע שהגיע סופו של ביתך.
פסוק לה:
וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי, בהתאם לרצוני הוא יַעֲשֶׂה, ינהג, וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן, וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי, המלך כָּל הַיָּמִים.
פסוק לו:
וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ – לכהן הגדול שיקום לַאֲגוֹרַת, בשביל גרה–מעה של כֶּסֶף ובעבור כִכַּר לָחֶם. וְאָמַר לו בהכנעה: סְפָחֵנִי, צרף אותי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת, לשירות כלשהו, כדי שאוכל לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם.