פסוק א:ותתפלל חנה. עצם התפלה היא בסוף אמריה, ובתחלה סדרה שבחו של מקום, ולזה נאמר ותאמר:
פסוק א:עלץ לבי בה׳. בתשועת ה׳ שמח לבי:
פסוק א:רמה קרני. לנגח בו אויבי, ועל פנינה ובניה אמרה, והוא ענין מליצה, לומר שמעתה לא יוכלו לצער אותה כמאז:
פסוק א:רחב פי. כי עד הנה הייתי כשה נאלמה לא תפתח פיה, ועתה רחב פי על אויבי, להשיב אמרים:
פסוק א:כי שמחתי בישועתך. שמחתי היא על אשר בא התשועה ממך, ויש די בזה להשיב אמרים:
פסוק ב:כי אין בלתך. רוצה לומר: אין בורא בלתך, ומי מהנבראים אשר ידמה קדושתו לקדושת הבורא:
פסוק ג:אל תרבו וכו׳. אמרה נגד פנינה ובניה, אל תרבו לדבר דבר גבוהה, רוצה לומר: גאוה וגסות, וכפלה המלה, להורות על גאוה גדולה והתמדתה:
פסוק ג:יצא עתק. ׳אל׳ שאמרה, משמשת במקום שנים, כאלו אמרה אל יצא עתק מפיכם:
פסוק ג:כי אל דעות ה׳. ה׳ הוא אל היודע הכל, ולפניו נמנים מעשה הבריות:
פסוק ד:קשת. רוצה לומר: ועל שהוא יודע הכל, לזה משלם לאיש כמעשהו, ופתאום יושברו קשת וחוזק הגבורים, והנכשלים אזרו חיל:
פסוק ה:שבעים. אנשים שהיו שבעים נעשו רעבים, עד שישכרו עצמם לעבודה בעבור הלחם:
פסוק ה:ורעבים. ואשר היו משכירים עצמם בעבור הרעבון, חדלו מלהשכיר עצמן, כי מצאו די מחסורם:
פסוק ה:עד עקרה ילדה שבעה. רוצה לומר: כל כך רבה השגחתו, עד אשר מי שהיתה עקרה, ילדה שבעה בנים, ומי שהיתה בת רבת בנים, נכרתה באבדן כל בניה:
פסוק ו:ה׳ ממית ומחיה. רוצה לומר: לא במקרה בא, כי אם יד ה׳ עשתה זאת הוא ממית בני רבת הבנים, והוא מחיה בני העקרה, ולא תשכל מלידה ומבטן ומהריון:
פסוק ו:מוריד שאול. ובזה מוריד את בת רבת הבנים אל השאול, רוצה לומר: בשפל המצב ועומק הצרה, ואת העקרה מעלה מעומק שפל מצבה:
פסוק ז:ה׳ מוריש. את השבעים, עד אשר בלחם נשכרו:
פסוק ז:ומעשיר. את הרעבים, עד אשר חדלו:
פסוק ז:משפיל. בזה משפיל גאות השבעים, ואף מרומם עליהם את הרעבים, ולא די במה שחדלו מלהשכיר עצמם, כי אף ישכרו את השבעים וירומו עוד עליהם:
פסוק ח:מקים מעפר דל. מי שהיה דל ונבזה שחה עד לעפר, ה׳ מקימו מן העפר:
פסוק ח:מאשפות וכו׳. כפל הדבר במלות שונות:
פסוק ח:להושיב. מרימו מן האשפות, ומגביהו עוד להושיב אותו עם נדיבים, להיות דומה להם:
פסוק ח:ינחילם. רוצה לומר: יכובדו בעיני הבריות, כאלו היו מלומדים בכבוד ובאה להם מנחלת אבותם:
פסוק ח:כי לה׳. וזה בעבור שיסודות הארץ המה לה׳, ועל היסודות ההם עשה הוא את העולם, לזה בידו לעשות בעולמו כרצונו:
פסוק ט:רגלי חסידיו ישמור. רוצה לומר: אולם הכל במשפט, כי רגלי חסידיו ישמור מלכד, והרשעים יוכרתו בבוא חושך הפורעניות, בעת נתמלא סאתם:
פסוק ט:כי לא בכח. אין התגברות האיש תלוי בכחו, כי אם היא ביד ה׳, ועל פי כשרון מעשה האיש:
פסוק י:ה׳ יחתו מריביו. כחתימה לסדר שבחי המקום, חזרה להתפלל על שמואל בנה ואמרה, אתה ה׳ נא יחתו וישברו מריביו של בני ואנשי מלחמתו, כי ראתה ברוח הקדש שפלשתים ילחמו בו, והתפללה שהמה יחתו:
פסוק י:עליו בשמים ירעם. בעבור בני, ירעם האל יתברך בשמים על פלשתים ונתקיימה תפלתה כמו שכתבו (לקמן ז י): וירעם ה׳ בקול גדול וגו׳ על פלשתים:
פסוק י:ה׳ ידין אפסי ארץ. רוצה לומר: אתה ה׳, נא ידין בני אפסי ארץ, להיות שופט בישראל, ויסבב במקומות עריהם לשפטם. וכן נתקיים כמו שכתוב (שם שם טז): והלך וגו׳ וסבב וגו׳ ושפט את ישראל:
פסוק י:ויתן עוז למלכו. ה׳ יתן עוז וגבורה להמלך אשר בני ימליך אותו, והוא שאול:
פסוק י:וירם קרן משיחו. על דוד אמרה, כי שמואל בנה רק משחו למלך, אבל לא המליכו בחייו, כי שמואל מת ועודנו לא מלך עד לאחר זמן, והתפללה עליו חנה שירום קרן ממשלתו:
פסוק יא:את פני. רוצה לומר: לפניו, כי היה מלמדו איך ישרת את ה׳:
פסוק יב:לא ידעו את ה׳. ולחוסר הידיעה הרשיעו לעשות:
פסוק יג:ומשפט הכהנים. בני עלי עשו לעצמם מנהג קבוע עם העם הזובחים:
פסוק יג:כל איש. כאשר היה מי זובח שלמים, בא אליו משרת הכהן ובידו מזלג בעל שלש השינים, בכדי שירבה ליקח בו:
פסוק יד:והכה. בהמזלג ההוא הכה בכח בכיור וכו׳, בכדי לתחבו בבשר, וכל אשר יעלה המזלג מן הבשר, היה לוקח לעצמו:
פסוק טו:גם בטרם. גם לפעמים בא קודם הקטרת האימורין, בעוד שלא בשלו את הבשר, ושאל בשר חי חלופי המבושל:
פסוק טז:קטר יקטירון. יקטירו את החלב בתחלה כמו בכל עת, ואחרי זה תקח לך כאשר תרצה, או חי או מבושל:
פסוק טז:כי עתה. תן לי מיד, ואם היא קודם הקטרה:
פסוק יז:הנערים. משרתי הכהן:
פסוק יז:כי נאצו. כי בני עלי בזו מנחת ה׳, ומהם למדו הנערים לחטוא עוד יותר בדבר בזיון הקדשים:
פסוק יח:ושמואל משרת וכו׳. ולא למד ממעשיהם:
פסוק יח:את פני ה׳. ולמעלה אמר את פני עלי, להגיד שלאחר שגדל, לא הוצרך עוד לעלי להורותו:
פסוק יח:נער. רוצה לומר עם שהיה עדיין נער, היה חגור אפוד בד, כדרך החשובים עובדי ה׳:
פסוק יט:מימים ימימה. בכל שנה ושנה העלתה לו מעיל חדש, לפי צורך גופו שגדל בכל שנה ושנה:
פסוק יט:זבח הימים. מה שרגיל לזבוח בכל שנה:
פסוק כ:וברך עלי. בראותו את שמואל הולך וגדל בעבודת ה׳, ברך את אלקנה אביו ואת אשתו, שישים ה׳ לו עוד זרע ממנה, ויהיה כשמואל:
פסוק כ:תחת. בעבור זכות השאלה אשר כל אחד מכם שאלו לה׳, כמו שכתוב למעלה (א כח): הוא שאול לה׳, בשכר זה יהיה לכם עוד זרע:
פסוק כ:והלכו למקומו. מיד אחר ברכת עלי, ולא שהו שם עוד, שלא לבטל מפריה ורביה, כי אכסניא אסור בתשמיש המטה, ובטוחים היו בברכת עלי שיהיה להם עוד זרע:
פסוק כא:כי פקד ה׳. רוצה לומר: וכאשר ברך כן היה, כי פקד ה׳ וכו׳:
פסוק כא:ויגדל הנער שמואל. רוצה לומר: אולם לבד שמואל היה הלוך וגדל עם ה׳ ובביתו, ולא כן אחיו, כי גדלו עם אביהם ולא הגיעו למעלת שמואל:
פסוק כב:ועלי זקן מאד. אמר זה, להצדיק מעט את עלי על מה שלא היה מייסר את בניו, כי בעבור שהזקין ותש כחו, לא היה יכול לייסרם מעתה:
פסוק כב:לכל ישראל. לקחת מבשר הזבח בחזקה:
פסוק כב:ואת אשר ישכבון וכו׳. רוצה לומר היו מתעצלים בהקרבת קני היולדות והזבות הבאות בצבא רב אל אהל מועד, והיו ממתינות על הקרבתן, ולא חזרו לשמש את ביתם, ושכבו במקום בואן, אם כן הם היו משכיבין אותן במקום בואן, ולחטא יחשב להם, על שבטלו בעליהן מפריה ורביה:
פסוק כג:את דבריכם. מה שמדברים עליכם דברים רעים:
פסוק כג:מאת כל העם. מוסב למעלה, לומר: אשר אנכי שומע מאת כל העם אלה, והם הבאים לזבוח:
פסוק כד:אל בני. אל תעשו מעתה כדברים האלה:
פסוק כד:כי לא טובה וכו׳. השמועה שאני שומע מה שעם ה׳ מוציאים עליכם קול, הנה לא טובה היא, ולחטא יחשב, ולזה מנעו עצמכם מלעשותם עוד:
פסוק כה:אם יחטא וכו׳. ורוצה לומר: ומה כשהאדם חוטא לחבירו, שקובל הוא לפני השופט ועושה משפט, ולא היה אם כן נספה בלא משפט, ועם כל זאת שופטו גם אלהים, אם הטעה את השופט ויצא המשפט מעוקל:
פסוק כה:ואם לה׳. רוצה לומר: ומכל שכן כשהאדם חוטא לה׳, וכי מי הוא אשר ישפוט את החוטא, הלא בודאי הוא בעצמו שופט משפטו, ואיך לא תיראו מפניו אם הוא הבעל דין והדיין:
פסוק כה:כי חפץ ה׳ להמיתם. על כי הרבו לפשוע, ולזה חיזק לבבם:
פסוק כו:הולך וגדל. בחכמה וביראת ה׳:
פסוק כו:וגם עם אנשים. שהיתה דעתו מעורבת עם הבריות ומקובל להם, וסמכו כאן, לומר שהיה מקובל גם לבני עלי, ולא חשדוהו שהוא הוא המביא דבתם רעה אל אביהם:
פסוק כז:איש אלהים. אמרו רבותינו ז״ל (ספרי וזאת הברכה), שהוא אלקנה אבי שמואל:
פסוק כז:הנגלה נגליתי. רוצה לומר: אם האמת הוא אשר נגלה נגליתי וכו׳, רוצה לומר: הלא ידוע הוא לכל:
פסוק כז:אל בית אביך. זה אהרן, שניבא במצרים (יחזקאל כ ז): ואומר להם: איש שקוצי עיניו וכו׳ ובגלולי מצרים וכו׳ (שמות רבה ג טז):
פסוק כז:לבית פרעה. תרגם יונתן: ומשעבדין לבית פרעה:
פסוק כח:ובחור אותו. עוד היטבתי עמו שבחרתיו לכהן לי:
פסוק כט:למה תבעטו. רצה לומר: ואם אמנם כל הטובות האלה עשיתי עם בית אביך, למה תבעטו אתם בזבחי, וכי היא זו הגמול:
פסוק כט:אשר צויתי מעון. להקריב במעוני, וזהו המשכן:
פסוק כט:ותכבד. תעשה כבוד לבניך יותר ממני:
פסוק כט:להבריאכם. להשמין אתכם מראשית וכו׳, ולא תמתינו עד יקטירו החלב, כמו שכתוב למעלה (פסוק טו):
פסוק כט:לעמי. אשר הובא לצורך עמי לרצות להם, ולא להשמין אתכם [ ועל שלא הוכיח את בניו כראוי כללו עמהם ]:
פסוק ל:ובית אביך. הם בני איתמר:
פסוק ל:יתהלכו לפני. רצה לומר ישמשו בכהונה גדולה:
פסוק ל:כי מכבדי. מי שהיה מכבד אותי, אכבדו גם אני, רצה לומר: אחזיר שמוש הכהונה לבני פנחס בן אלעזר, שכיבד אותי בשטים בקנאו את קנאתי:
פסוק ל:ובוזי. הם בני עלי, שביזו את המקום, יקל כבודם וכן היה בימי שלמה, כי גירש את אביתר מכהן לה׳, שהיה מזרע עלי (מלכים א ב כז), וכיהן צדוק תחתיו (שם פסוק לה), שהיה מזרע פינחס:
פסוק לא:וגדעתי. אכרית חוזק ממשלתך:
פסוק לא:מהיות זקן. רצה לומר: מושל ושר, כי המושלים והשרים נקראו זקני העם:
פסוק לב:והבטת צר מעון. רצה לומר: זרעך יראה צרתו במעון, כי יהיה כהן גדול אחר, לא מהם (ובלשון שאלה קראו צר עם כי לא יהיו בזמן אחד, כי אין כהן גדול כי אם אחד):
פסוק לב:בכל אשר ייטיב. בכל הימים אשר ייטיב ה׳ לישראל להיות המקדש על מכונו, יביט צר במעון:
פסוק לג:ואיש לא אכרית. מכל וכל מבלי לעבוד מי מהם על המזבח, אלא ישמשו במזבח ויראו ברעתם, להיות להם כליון עינים ודאבון נפש (ועם שאמר לעלי בלשון נוכח ויחידי, על הזרע ידבר, היות כי זרע האדם יחשב כהוא עצמו):
פסוק לג:וכל מרבית. כל גדולי ביתך ימותו אנשים, לא זקנים ולא קטנים, כי אם בחורים, שאבלותם מרובה:
פסוק לד:וזה לך האות. שיתקיים כל דברי הנבואה:
פסוק לד:אשר יבוא. האות, הוא הדבר אשר יבוא אל שני בניך שימותו ביום אחד, ובזה תדע שיתקיים הכל:
פסוק לה:כהן נאמן. זה צדוק, והוא יעשה כאשר בלבבי, כתורה וכמצוה:
פסוק לה:בית נאמן. בית קבוע לו ולזרעו אחריו:
פסוק לה:והתהלך. יטייל לפני המלך לשעשע עמו, ועצת שלום תהיה ביניהם:
פסוק לו:להשתחות לו. להכהן הגדול אשר יועמד מזרע צדוק:
פסוק לו:לאגורת כסף. בעבור אגורת כסף וככר לחם אשר יקבל ממנו במתנה:
פסוק לו:ואמר. הנותר בביתך יאמר לו: בבקשה ממך אספני וחברני נא אל אחת ממשרות הכהנים, לאכול בזה פת לחם, כי יהיה חסר לחם בזולת זה: