תקופת השופטים – פתיחה

תקופת השופטים שימשה שלב ביניים בין שני מצבים שונים בחיי עם ישראל:

המצב הראשון מאפיין את התקופה מאז יציאת מצרים ועד לימות השופטים. בזמן זה הייתה הנהגתם של ישראל הנהגה ניסית, על-טבעית, שמקורה בשפע הא-להי שירד לעולם מאז יצירתו של בית ישראל כעם, יצירה שכללה את יציאת מצרים ומתן תורה. הנהגה זו פעלה בראשיתה בצינור הראשי שמיימי – משה רבנו; והמשך ההתפרטות שלה דרך הצינור הארצי של תלמידו – יהושע בן נון.

המצב השני, הנחשב כייעוד ואידיאלי, מאפיין את תקופת מלכי ישראל הגדולים, בעיקר בימי דוד ושלמה. בתקופה זו פעלה ההשגחה על ישראל בגלוי דרך הטבע המבורך, בצורה מיוחדת, בברכה הקשורה לערכי התורה. כך הנהיג דוד את העם בנתיב הגבורה שבעיקרה הייתה אנושית, אך הסתייעה בברכת ה': "הַֽמְלַמֵּ֣ד יָדַ֣י לַקְרָ֑ב אֶ֝צְבְּעוֹתַ֗י לַמִּלְחָמָֽה׃ ...מָ֭גִנִּי וּב֣וֹ חָסִ֑יתִי" (תהילים קמד א-ב). ממשיכו, שלמה המלך הנהיג את ישראל בחכמה אנושית המבורכת מלמעלה.

לאור זאת, תקופת השופטים היא עונת המעבר, העוסקת בזמן שההנהגה הא-להית הניסית איננה נראית בשפעה הקודם, ומאידך הצלחת גדולתם של ישראל עדיין לא הבשילה. עם ישראל, יוצא המדבר והנכנס לארץ, שכולו חי בזכות התורה, ומדרגתו נשענת על חיי הרוח, נדרש להכניס ערכים אלו אל מפעל הבניין של ארץ ישראל, שבעניינה החיצוני היא חומרית. רק אחרי ההתקשרות אליה, בדרך הנכונה והבריאה, מתגלית הרוחניות והאצילות המיוחדת שבה.

ההתקשרות אל החומר החלה כאשר הנהגת התורה הקודמת, העצומה והענקית מתוך גדולתם של משה רבנו ויהושע תלמידו, הסתלקה. סילוקה גרם לסיבוכים קשים שבעיקרם גרמו לנטייה לחיי חומר בניסיון להדמות אל הגויים שמסביב. אותם הגויים מתמסרים אל חיי החומר, כאשר התמסרות זו עומדת בראש מעיינים. סיבוכים אלו, שנגלו בתקופת השופטים, עוררו בעיה נוספת: ראיית החיים בצורה שבטית או עדתית, לאו דווקא לאומית, כנאמר בספר משלי: "לְֽ֭תַאֲוָה יְבַקֵּ֣שׁ נִפְרָ֑ד" (משלי יח א). להתפתחות התקופה בדרך זו רומז הפסוק הראשון בפרקנו ובספר: "וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת יְהוֹשֻׁ֔עַ" (א א).

תקופת השופטים מהווה תהליך של התפתחות וגדילה של עם ישראל ללא ההנהגה הא-להית הגבוהה שהתרגלו אליה מקודם. עובדה זו מחייבת את האומה להתאמץ ולגדל את כחותיה מתוכה,  מתוך שאיפה לחזור אל המעמד של אורה שזכתה לו מקודם. אמנם, הפעם תזכה בו האומה בזכות עצמה ולא בחסד ה'. אכן, עם ישראל הגיע למעמד זה בתקופת המלכים באופן זמני, ועתיד הוא להגיע אליו בשלמות בימי הגאולה האחרונה.