"ובני קיני חֹתן משה עלו מעיר התמרים" - מה בא הפסוק ללמדנו?
הקדמה
באמצע תיאור המקומות שכבש שבט יהודה אחרי מות יהושע, לאחר הסיפור של כיבוש העיר דביר על ידי עתניאל בן קנז והסיפור על עכסה שביקשה מאביה שדה וגולות מים, נאמר: "ובני קיני חֹתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה, מדבר יהודה אשר בנגב ערד, וילך וישב את העם" (א, טז).
יש לשאול שאלות רבות על פסוק זה, ומאמר קצר זה יעסוק רק בשש שאלות:
- מדוע עלו בני קיני מעיר התמרים?
- מדוע הלכו למדבר יהודה?
- מה התחדש במלים שבסוף הפסוק: "וילך וישב את העם"?
- מדוע עבר הפסוק מלשון רבים: "עלו", ללשון יחיד: "וילך", "וישב"?
- מדוע פסוק זה מופיע כאן באמצע המלחמות של שבט יהודה?
- מדוע בכלל נכתב פסוק זה? מה הוא בא ללמדנו?
א. הסבר הרד"ק על פי הפשט
שאל הרד"ק:
והכתוב לא ספר למה עלו מעיר התמרים, או אם היו יושבים שם עם הכנעני.
ענה הרד"ק:
ואפשר שהיו שם עם הכנעני יושבים, כי יתרו לא היה עם בני ישראל, כי כן כתוב: 'וילך לו אל ארצו' (שמות יח, כז)...
ויתרו הטיב לישראל, ושמח בטובתם, והטיב להם בעצתו, ושמר לו הקב"ה הטובה עד סוף כל הדורות. כי הנה אומר שישבו עם בני יהודה, ונתנו להם מקום לשבת בארצם, ושבו לדת ישראל.
ובימי שאול היו יושבים עם עמלק, כי באהלים היו יושבים, ונוסעים ממקום למקום, ואמר להם שאול: 'לכו סֻרו רדו מתוך עמלקי, פן אוסִפך עמו, ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים' (שמ"א טו, ו), הנה כי החסד היה שמור להם לעולם.
ובימי יהוא, יונדב בן רֵכָב היה אהוב ונכבד בין ישראל (מל"ב י, טו-יז).
ובימי ירמיהו הנביא היו בית הרֵכָבים בתוך בני ישראל, ואמר הכתוב: 'לא יכרת איש ליונדב בן רֵכָב, עומד לפני כל הימים' (ירמיהו לה, יט). ובית הרכבים הם מבני יתרו, כמה שנאמר: 'המה הקִנים הבאים מחמת אבי בית רֵכָב' (דהי"א ב, נה).
ועתה, כשלכדו בני יהודה חברון, היו יושבים עם הכנעני בחברון, בעיר סמוך לה, נקראת 'עיר התמרים', וכשלכדו בני יהודה חברון, עלו משם בשלום. כי קראו להם בני יהודה לשלום בהלחמם עם הכנעני, שיעלו מביניהם ולא יסופו עמם, כמו שקרא להם שאול בהלחמו עם העמלקי. וכן עשו, ועלו משם בשלום, וישבו במדבר יהודה עם בני יהודה. זהו הנראה לי מדרך הפשט ומדרך הסברא.
לפי פירוש זה בני יתרו ישבו בין הכנענים בעיר התמרים שהיתה באזור חברון, וכשבאו בני יהודה להלחם בכנענים הם קראו לשלום לבני קיני, ובני קיני עלו משם והלכו עם בני יהודה למדבר יהודה. כעין זה פירשו גם ה"מצודת דוד" והמלבי"ם.
לפי זה מיושבות ארבע מהשאלות שנשאלו:
על השאלה הראשונה והשניה - מדוע עלו בני קיני מעיר התמרים ומדוע הלכו למדבר יהודה - ענה הרד"ק שהם עשו זאת כדי לא להיפגע על ידי בני ישראל במלחמתם בכנענים.
על פי זה מיושבת גם השאלה החמישית מדוע מופיע פסוק זה באמצע המלחמות של שבט יהודה.
על השאלה הששית - מה בא הפסוק ללמדנו - נראה להסביר על פי הרד"ק שהפסוק בא ללמדנו את שבחו של שבט יהודה, שהקפיד לא לפגוע בבני קיני.
עוד כתב הרד"ק:
וילך וישב את העם - על הראש שבבני קיני אמר, והלכו בני המשפחה עמו, וישבו שם עם בני יהודה במדבר יהודה.
הרד"ק ענה בדבריו אלה על השאלה הרביעית מדוע עבר הפסוק מלשון רבים ללשון יחיד: "וילך וישב את העם", אבל הוא לא ענה על השאלה השלישית - מה התחדש במלים אלו, שכן הרד"ק כתב שלא רק הראש שבבני קיני הלך וישב את העם, אלא גם שאר בני משפחתו הלכו אתו, ואם כן הדברים כבר נאמרו במלים "עלו מעיר התמרים את בני יהודה".
וכבר הקשה ה"קהלת יעקב":
מה שכתב הרד"ק 'וילך וישב את העם - על הראש שבבני קיני אמר, והלכו בני המשפחה עמו, וישבו שם עם בני יהודה במדבר יהודה', לאחר המחילה הראויה רישא דבני קיני מאן דכר שמיה?! כי אם כן, ברישא נמי הוה ליה למימר בלשון יחיד: 'ובני קיני חתן משה עלה מעיר התמרים'! ואמאי נטר לה עד השתא להשמיענו דבר זה?
ב. הסברי הרד"ק על פי חז"ל
הרד"ק המשיך וכתב שתי דרשות של חז"ל ביחס לפסוק.
הדרשה הראשונה:
ורז"ל דרשו בו כי בני ישראל נתנו לו [ליתרו] עיר התמרים, והיא יריחו לדעתם, כמו שתירגם יונתן, ונתנוה לבני קיני. ואמרו כי מה שאמר משה רבנו עליו השלום: 'והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ד' עמנו, והטבנו לך' (במדבר י, לב), הוא דושנה של יריחו, שהיה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, והניחוה מלחלק. אמרו: מי שיבנה בחלקו בית המקדש - יהיה לו. ובין כך ובין כך נתנוה לבני יתרו, והיה בידם ארבע מאות וארבעים שנה, עד שנבנה בית המקדש. ואז בא בנימין ליטול אותה מהם, ופִנו אותה להם, שנאמר: 'עלו מעיר התמרים'. ועִם ישראל נשאר יתרו, כמו שאמר לו משה: 'אל נא תעזֹב אותנו' (שם, לא). ומה שאמר: 'וילך לו אל ארצו' (שמות יח, כז) - שהלך לגייר בני משפחתו.
דרשה זו של חז"ל הובאה גם ברש"י כאן [וכן היא הובאה ברש"י בפרשת בהעלתך (במדבר י, לב)], ולפיה "עיר התמרים" היא יריחו, וזה החלק הפשוט בדרשה. המשך הדרשה קשה וצריך ביאור, והתבאר במאמרי בפרשת בהעלתך.
הדרשה השניה:
ועוד דרשו בו כי מה שאמר 'עלו מעיר התמרים' שהניחו אותו מעצמם, שהלכו ללמוד תורה במדבר יהודה עם עתניאל בן קנז, הוא יעבץ, כמו שכתוב בדברי הימים: 'ומשפחות סופרים יושבי יעבץ וגו', המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב' (דהי"א ב, נה).
הדרשה השניה של חז"ל פשוטה: בני קיני ישבו ביריחו, ועלו משם למדבר יהודה, כדי ללמוד תורה אצל עתניאל בן קנז, שבו עסקה הפרשה הקודמת (פסוקים יא-טו).
לפי זה מיושבות גם כן ארבע מהשאלות שנשאלו: מדוע עלו בני קיני מעיר התמרים ומדוע הלכו למדבר יהודה, מדוע מופיע פסוק זה כאן באמצע המלחמות של שבט יהודה ומה בא הפסוק ללמדנו: בני קיני ישבו ביריחו, ועלו משם כדי ללמוד תורה אצל עתניאל בן קנז, שבו עסקה הפרשה הקודמת, והנביא בא לשבחם שהם עזבו מקום דשן, עיר התמרים, והלכו אל המדבר, כדי ללמוד תורה.
יש להדגיש שחז"ל בדרשה השניה הסבירו שבני קיני עלו מעיר התמרים כדי ללמוד תורה, לא רק מכח מה שהיה חסר להם הסבר בפסוק, אלא בהסתמך על הפסוק בדברי הימים, כמו שכתב הרד"ק: "שהלכו ללמוד תורה במדבר יהודה עם עתניאל בן קנז, הוא יעבץ, כמו שכתוב בדברי הימים: 'ומשפחות סופרים יושבי יעבץ וגו', המה הקִנים הבאים מחמת אבי בית רֵכָב' (דהי"א ב, נה)".
מה רואים בפסוק בדברי הימים? שהקינים, שהם בני יתרו, היו סופרים, כלומר: חכמים. ומהיכן הם זכו להיות חכמים? מהליכתם למדבר הכתובה בפרשתנו!
עוד יש לומר שחז"ל למדו את דבריהם ממה שמצאנו אצל יתרו: "ויבֹא יתרו חֹתן משה, ובניו ואשתו אל משה, אל המדבר אשר הוא חֹנה שם, הר האלקים" (שמות יח, ה), וכתב רש"י שם (על פי המכילתא): "אל המדבר - אף אנו יודעין שבמדבר היו! אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב: שהיה יושב בכבודו של עולם, ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תֹהוּ, לשמוע דברי תורה".
עוד אמרו חז"ל (שמות רבה ד, ב): "מי שקבל על עצמו לעשות מצוה - אין אותה מצוה פוסקת מביתו".
לפי זה נראה לומר שחז"ל למדו כך: מה יתרו, ישב בכבודו של עולם, ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תהו, לשמוע דברי תורה, אף בניו, שעליהם נאמר: "ובני קיני חֹתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה, מדבר יהודה אשר בנגב ערד, וילך וישב את העם", עזבו מקום דשן, עיר התמרים, והלכו אל המדבר, כדי ללמוד תורה!
על השאלות השלישית והרביעית - מה התחדש במלים אלו ומדוע עבר הפסוק מלשון רבים ללשון יחיד - כתב רש"י: "וישב את העם - עם התלמידים היושבים לפניו. הוא ביקש מאת הקדוש ברוך הוא שיזמין לו תלמידים הגונים, שנאמר: 'ויקרא יעבץ לאלקים' וגו' (דהי"א ד, י), וזימן לו החסידים הללו".
לפי רש"י מלים אלו שבסוף הפסוק אינן מתיחסות לבני קיני, אלא לעתניאל, הוא יעבץ, שנזכר בפרשה הקודמת, ולכן הן מופיעות בלשון יחיד, והן מחדשות את מעלתו של עתניאל, כמו שכתב ה"קהלת יעקב":
ולהראות ענוותנותו של יעבץ, כתב עליו: 'וילך וישב את העם'. כלומר: היה הולך בבית המדרש ויושב עם התלמידים, בדומה להם, בלי שום שררה ורבנות, אלא כחברים.
סיום
למדנו שכמו יתרו, שישב בכבודו של עולם, ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תהו, לשמוע דברי תורה, כך עזבו בניו מקום דשן, עיר התמרים, והלכו אל המדבר, כדי ללמוד תורה. שכן "מי שקבל על עצמו לעשות מצוה - אין אותה מצוה פוסקת מביתו" (שמות רבה ד, ב).
רבי חיים מוולוז'ין, בפירושו "רוח חיים" לפרקי אבות (ה, ג), הרחיב ענין זה:
נאמר בספר משלי (כ, ז): 'מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו'. כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו הם כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש, שרבים מעמי הארץ היהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם. והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם, שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו. וכן כל העשרה נסיונות היו להיישיר הדרך לפנינו. וכן ההתעוררות לאדם פתאום ללכת לארצנו הקדושה הוא מנסיון 'לך לך'. וקבלת 'כל דעבדין משמיא - לטב', מנסיון הרעב, שלא הרהר אחר מידות ד' יתברך.
[ועיין בהרחבה בספרי "הדר הנביאים" במאמר זה, שם הובאו גם שיטות נוספות, וגם הרחבה בשיטות האמורות.]