תנ"ך על הפרק - שופטים א - "ובני קיני חֹתן משה עלו מעיר התמרים" - מה בא הפסוק ללמדנו? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

שופטים א

212 / 929
היום

הפרק

וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת יְהוֹשֻׁ֔עַ וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּיהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֧נוּ אֶל־הַֽכְּנַעֲנִ֛י בַּתְּחִלָּ֖ה לְהִלָּ֥חֶם בּֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֖ה יְהוּדָ֣ה יַעֲלֶ֑ה הִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי אֶת־הָאָ֖רֶץ בְּיָדֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְשִׁמְע֨וֹן אָחִ֜יו עֲלֵ֧ה אִתִּ֣י בְגוֹרָלִ֗י וְנִֽלָּחֲמָה֙ בַּֽכְּנַעֲנִ֔י וְהָלַכְתִּ֧י גַם־אֲנִ֛י אִתְּךָ֖ בְּגוֹרָלֶ֑ךָ וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ שִׁמְעֽוֹן׃וַיַּ֣עַל יְהוּדָ֔ה וַיִּתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־הַכְּנַעֲנִ֥י וְהַפְּרִזִּ֖י בְּיָדָ֑ם וַיַּכּ֣וּם בְּבֶ֔זֶק עֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים אִֽישׁ׃וַֽ֠יִּמְצְאוּ אֶת־אֲדֹנִ֥י בֶ֙זֶק֙ בְּבֶ֔זֶק וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ בּ֑וֹ וַיַּכּ֕וּ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֖י וְאֶת־הַפְּרִזִּֽי׃וַיָּ֙נָס֙ אֲדֹ֣נִי בֶ֔זֶק וַֽיִּרְדְּפ֖וּ אַחֲרָ֑יו וַיֹּאחֲז֣וּ אֹת֔וֹ וַֽיְקַצְּצ֔וּ אֶת־בְּהֹנ֥וֹת יָדָ֖יו וְרַגְלָֽיו׃וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹֽנִי־בֶ֗זֶק שִׁבְעִ֣ים ׀ מְלָכִ֡ים בְּֽהֹנוֹת֩ יְדֵיהֶ֨ם וְרַגְלֵיהֶ֜ם מְקֻצָּצִ֗ים הָי֤וּ מְלַקְּטִים֙ תַּ֣חַת שֻׁלְחָנִ֔י כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי כֵּ֥ן שִׁלַּם־לִ֖י אֱלֹהִ֑ים וַיְבִיאֻ֥הוּ יְרוּשָׁלִַ֖ם וַיָּ֥מָת שָֽׁם׃וַיִּלָּחֲמ֤וּ בְנֵֽי־יְהוּדָה֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וַיִּלְכְּד֣וּ אוֹתָ֔הּ וַיַּכּ֖וּהָ לְפִי־חָ֑רֶב וְאֶת־הָעִ֖יר שִׁלְּח֥וּ בָאֵֽשׁ׃וְאַחַ֗ר יָֽרְדוּ֙ בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּֽכְּנַעֲנִ֑י יוֹשֵׁ֣ב הָהָ֔ר וְהַנֶּ֖גֶב וְהַשְּׁפֵלָֽה׃וַיֵּ֣לֶךְ יְהוּדָ֗ה אֶל־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הַיּוֹשֵׁ֣ב בְּחֶבְר֔וֹן וְשֵׁם־חֶבְר֥וֹן לְפָנִ֖ים קִרְיַ֣ת אַרְבַּ֑ע וַיַּכּ֛וּ אֶת־שֵׁשַׁ֥י וְאֶת־אֲחִימַ֖ן וְאֶת־תַּלְמָֽי׃וַיֵּ֣לֶךְ מִשָּׁ֔ם אֶל־יוֹשְׁבֵ֖י דְּבִ֑יר וְשֵׁם־דְּבִ֥יר לְפָנִ֖ים קִרְיַת־סֵֽפֶר׃וַיֹּ֣אמֶר כָּלֵ֔ב אֲשֶׁר־יַכֶּ֥ה אֶת־קִרְיַת־סֵ֖פֶר וּלְכָדָ֑הּ וְנָתַ֥תִּי ל֛וֹ אֶת־עַכְסָ֥ה בִתִּ֖י לְאִשָּֽׁה׃וַֽיִּלְכְּדָהּ֙ עָתְנִיאֵ֣ל בֶּן־קְנַ֔ז אֲחִ֥י כָלֵ֖ב הַקָּטֹ֣ן מִמֶּ֑נּוּ וַיִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־עַכְסָ֥ה בִתּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֗הּ וַתְּסִיתֵ֙הוּ֙ לִשְׁא֤וֹל מֵֽאֵת־אָבִ֙יהָ֙ הַשָּׂדֶ֔ה וַתִּצְנַ֖ח מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר וַיֹּֽאמֶר־לָ֥הּ כָּלֵ֖ב מַה־לָּֽךְ׃וַתֹּ֨אמֶר ל֜וֹ הָֽבָה־לִּ֣י בְרָכָ֗ה כִּ֣י אֶ֤רֶץ הַנֶּ֙גֶב֙ נְתַתָּ֔נִי וְנָתַתָּ֥ה לִ֖י גֻּלֹּ֣ת מָ֑יִם וַיִּתֶּן־לָ֣הּ כָּלֵ֗ב אֵ֚ת גֻּלֹּ֣ת עִלִּ֔ית וְאֵ֖ת גֻּלֹּ֥ת תַּחְתִּֽית׃וּבְנֵ֣י קֵינִי֩ חֹתֵ֨ן מֹשֶׁ֜ה עָל֨וּ מֵעִ֤יר הַתְּמָרִים֙ אֶת־בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה מִדְבַּ֣ר יְהוּדָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּנֶ֣גֶב עֲרָ֑ד וַיֵּ֖לֶךְ וַיֵּ֥שֶׁב אֶת־הָעָֽם׃וַיֵּ֤לֶךְ יְהוּדָה֙ אֶת־שִׁמְע֣וֹן אָחִ֔יו וַיַּכּ֕וּ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֖י יוֹשֵׁ֣ב צְפַ֑ת וַיַּחֲרִ֣ימוּ אוֹתָ֔הּ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שֵׁם־הָעִ֖יר חָרְמָֽה׃וַיִּלְכֹּ֤ד יְהוּדָה֙ אֶת־עַזָּ֣ה וְאֶת־גְּבוּלָ֔הּ וְאֶֽת־אַשְׁקְל֖וֹן וְאֶת־גְּבוּלָ֑הּ וְאֶת־עֶקְר֖וֹן וְאֶת־גְּבוּלָֽהּ׃וַיְהִ֤י יְהוָה֙ אֶתּ־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖רֶשׁ אֶת־הָהָ֑ר כִּ֣י לֹ֤א לְהוֹרִישׁ֙ אֶת־יֹשְׁבֵ֣י הָעֵ֔מֶק כִּי־רֶ֥כֶב בַּרְזֶ֖ל לָהֶֽם׃וַיִּתְּנ֤וּ לְכָלֵב֙ אֶת־חֶבְר֔וֹן כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיּ֣וֹרֶשׁ מִשָּׁ֔ם אֶת־שְׁלֹשָׁ֖ה בְּנֵ֥י הָעֲנָֽק׃וְאֶת־הַיְבוּסִי֙ יֹשֵׁ֣ב יְרֽוּשָׁלִַ֔ם לֹ֥א הוֹרִ֖ישׁוּ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן וַיֵּ֨שֶׁב הַיְבוּסִ֜י אֶת־בְּנֵ֤י בִנְיָמִן֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וַיַּעֲל֧וּ בֵית־יוֹסֵ֛ף גַּם־הֵ֖ם בֵּֽית־אֵ֑ל וַֽיהוָ֖ה עִמָּֽם׃וַיָּתִ֥ירוּ בֵית־יוֹסֵ֖ף בְּבֵֽית־אֵ֑ל וְשֵׁם־הָעִ֥יר לְפָנִ֖ים לֽוּז׃וַיִּרְאוּ֙ הַשֹּׁ֣מְרִ֔ים אִ֖ישׁ יוֹצֵ֣א מִן־הָעִ֑יר וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ הַרְאֵ֤נוּ נָא֙ אֶת־מְב֣וֹא הָעִ֔יר וְעָשִׂ֥ינוּ עִמְּךָ֖ חָֽסֶד׃וַיַּרְאֵם֙ אֶת־מְב֣וֹא הָעִ֔יר וַיַּכּ֥וּ אֶת־הָעִ֖יר לְפִי־חָ֑רֶב וְאֶת־הָאִ֥ישׁ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ שִׁלֵּֽחוּ׃וַיֵּ֣לֶךְ הָאִ֔ישׁ אֶ֖רֶץ הַחִתִּ֑ים וַיִּ֣בֶן עִ֗יר וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ ל֔וּז ה֣וּא שְׁמָ֔הּ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וְלֹא־הוֹרִ֣ישׁ מְנַשֶּׁ֗ה אֶת־בֵּית־שְׁאָ֣ן וְאֶת־בְּנוֹתֶיהָ֮ וְאֶת־תַּעְנַ֣ךְ וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ֒ וְאֶת־ישביֹשְׁבֵ֨יד֜וֹר וְאֶת־בְּנוֹתֶ֗יהָ וְאֶת־יוֹשְׁבֵ֤י יִבְלְעָם֙ וְאֶת־בְּנֹתֶ֔יהָ וְאֶת־יוֹשְׁבֵ֥י מְגִדּ֖וֹ וְאֶת־בְּנוֹתֶ֑יהָ וַיּ֙וֹאֶל֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י לָשֶׁ֖בֶת בָּאָ֥רֶץ הַזֹּֽאת׃וַֽיְהִי֙ כִּֽי־חָזַ֣ק יִשְׂרָאֵ֔ל וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֖י לָמַ֑ס וְהוֹרֵ֖ישׁ לֹ֥א הוֹרִישֽׁוֹ׃וְאֶפְרַ֙יִם֙ לֹ֣א הוֹרִ֔ישׁ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֖י הַיּוֹשֵׁ֣ב בְּגָ֑זֶר וַיֵּ֧שֶׁב הַֽכְּנַעֲנִ֛י בְּקִרְבּ֖וֹ בְּגָֽזֶר׃זְבוּלֻ֗ן לֹ֤א הוֹרִישׁ֙ אֶת־יוֹשְׁבֵ֣י קִטְר֔וֹן וְאֶת־יוֹשְׁבֵ֖י נַהֲלֹ֑ל וַיֵּ֤שֶׁב הַֽכְּנַעֲנִי֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַיִּֽהְי֖וּ לָמַֽס׃אָשֵׁ֗ר לֹ֤א הוֹרִישׁ֙ אֶת־יֹשְׁבֵ֣י עַכּ֔וֹ וְאֶת־יוֹשְׁבֵ֖י צִיד֑וֹן וְאֶת־אַחְלָ֤ב וְאֶת־אַכְזִיב֙ וְאֶת־חֶלְבָּ֔ה וְאֶת־אֲפִ֖יק וְאֶת־רְחֹֽב׃וַיֵּ֙שֶׁב֙ הָאָ֣שֵׁרִ֔י בְּקֶ֥רֶב הַֽכְּנַעֲנִ֖י יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ כִּ֖י לֹ֥א הוֹרִישֽׁוֹ׃נַפְתָּלִ֗י לֹֽא־הוֹרִ֞ישׁ אֶת־יֹשְׁבֵ֤י בֵֽית־שֶׁ֙מֶשׁ֙ וְאֶת־יֹשְׁבֵ֣י בֵית־עֲנָ֔ת וַיֵּ֕שֶׁב בְּקֶ֥רֶב הַֽכְּנַעֲנִ֖י יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ וְיֹשְׁבֵ֤י בֵֽית־שֶׁ֙מֶשׁ֙ וּבֵ֣ית עֲנָ֔ת הָי֥וּ לָהֶ֖ם לָמַֽס׃וַיִּלְחֲצ֧וּ הָאֱמֹרִ֛י אֶת־בְּנֵי־דָ֖ן הָהָ֑רָה כִּי־לֹ֥א נְתָנ֖וֹ לָרֶ֥דֶת לָעֵֽמֶק׃וַיּ֤וֹאֶל הָֽאֱמֹרִי֙ לָשֶׁ֣בֶת בְּהַר־חֶ֔רֶס בְּאַיָּל֖וֹן וּבְשַֽׁעַלְבִ֑ים וַתִּכְבַּד֙ יַ֣ד בֵּית־יוֹסֵ֔ף וַיִּהְי֖וּ לָמַֽס׃וּגְבוּל֙ הָאֱמֹרִ֔י מִֽמַּעֲלֵ֖ה עַקְרַבִּ֑ים מֵהַסֶּ֖לַע וָמָֽעְלָה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

"ובני קיני חֹתן משה עלו מעיר התמרים" - מה בא הפסוק ללמדנו?

הקדמה

באמצע תיאור המקומות שכבש שבט יהודה אחרי מות יהושע, לאחר הסיפור של כיבוש העיר דביר על ידי עתניאל בן קנז והסיפור על עכסה שביקשה מאביה שדה וגולות מים, נאמר: "ובני קיני חֹתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה, מדבר יהודה אשר בנגב ערד, וילך וישב את העם" (א, טז).

יש לשאול שאלות רבות על פסוק זה, ומאמר קצר זה יעסוק רק בשש שאלות:

  1. מדוע עלו בני קיני מעיר התמרים?
  2. מדוע הלכו למדבר יהודה?
  3. מה התחדש במלים שבסוף הפסוק: "וילך וישב את העם"?
  4. מדוע עבר הפסוק מלשון רבים: "עלו", ללשון יחיד: "וילך", "וישב"?
  5. מדוע פסוק זה מופיע כאן באמצע המלחמות של שבט יהודה?
  6. מדוע בכלל נכתב פסוק זה? מה הוא בא ללמדנו?

א. הסבר הרד"ק על פי הפשט

שאל הרד"ק:

והכתוב לא ספר למה עלו מעיר התמרים, או אם היו יושבים שם עם הכנעני.

ענה הרד"ק:

ואפשר שהיו שם עם הכנעני יושבים, כי יתרו לא היה עם בני ישראל, כי כן כתוב: 'וילך לו אל ארצו' (שמות יח, כז)...
ויתרו הטיב לישראל, ושמח בטובתם, והטיב להם בעצתו, ושמר לו הקב"ה הטובה עד סוף כל הדורות. כי הנה אומר שישבו עם בני יהודה, ונתנו להם מקום לשבת בארצם, ושבו לדת ישראל.
ובימי שאול היו יושבים עם עמלק, כי באהלים היו יושבים, ונוסעים ממקום למקום, ואמר להם שאול: 'לכו סֻרו רדו מתוך עמלקי, פן אוסִפך עמו, ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים' (שמ"א טו, ו), הנה כי החסד היה שמור להם לעולם.
ובימי יהוא, יונדב בן רֵכָב היה אהוב ונכבד בין ישראל (מל"ב י, טו-יז).
ובימי ירמיהו הנביא היו בית הרֵכָבים בתוך בני ישראל, ואמר הכתוב: 'לא יכרת איש ליונדב בן רֵכָב, עומד לפני כל הימים' (ירמיהו לה, יט). ובית הרכבים הם מבני יתרו, כמה שנאמר: 'המה הקִנים הבאים מחמת אבי בית רֵכָב' (דהי"א ב, נה).
ועתה, כשלכדו בני יהודה חברון, היו יושבים עם הכנעני בחברון, בעיר סמוך לה, נקראת 'עיר התמרים', וכשלכדו בני יהודה חברון, עלו משם בשלום. כי קראו להם בני יהודה לשלום בהלחמם עם הכנעני, שיעלו מביניהם ולא יסופו עמם, כמו שקרא להם שאול בהלחמו עם העמלקי. וכן עשו, ועלו משם בשלום, וישבו במדבר יהודה עם בני יהודה. זהו הנראה לי מדרך הפשט ומדרך הסברא.

לפי פירוש זה בני יתרו ישבו בין הכנענים בעיר התמרים שהיתה באזור חברון, וכשבאו בני יהודה להלחם בכנענים הם קראו לשלום לבני קיני, ובני קיני עלו משם והלכו עם בני יהודה למדבר יהודה. כעין זה פירשו גם ה"מצודת דוד" והמלבי"ם.

לפי זה מיושבות ארבע מהשאלות שנשאלו:

על השאלה הראשונה והשניה - מדוע עלו בני קיני מעיר התמרים ומדוע הלכו למדבר יהודה - ענה הרד"ק שהם עשו זאת כדי לא להיפגע על ידי בני ישראל במלחמתם בכנענים.

על פי זה מיושבת גם השאלה החמישית מדוע מופיע פסוק זה באמצע המלחמות של שבט יהודה.

על השאלה הששית - מה בא הפסוק ללמדנו - נראה להסביר על פי הרד"ק שהפסוק בא ללמדנו את שבחו של שבט יהודה, שהקפיד לא לפגוע בבני קיני.

עוד כתב הרד"ק:

וילך וישב את העם - על הראש שבבני קיני אמר, והלכו בני המשפחה עמו, וישבו שם עם בני יהודה במדבר יהודה.

הרד"ק ענה בדבריו אלה על השאלה הרביעית מדוע עבר הפסוק מלשון רבים ללשון יחיד: "וילך וישב את העם", אבל הוא לא ענה על השאלה השלישית - מה התחדש במלים אלו, שכן הרד"ק כתב שלא רק הראש שבבני קיני הלך וישב את העם, אלא גם שאר בני משפחתו הלכו אתו, ואם כן הדברים כבר נאמרו במלים "עלו מעיר התמרים את בני יהודה".

וכבר הקשה ה"קהלת יעקב":

מה שכתב הרד"ק 'וילך וישב את העם - על הראש שבבני קיני אמר, והלכו בני המשפחה עמו, וישבו שם עם בני יהודה במדבר יהודה', לאחר המחילה הראויה רישא דבני קיני מאן דכר שמיה?! כי אם כן, ברישא נמי הוה ליה למימר בלשון יחיד: 'ובני קיני חתן משה עלה מעיר התמרים'! ואמאי נטר לה עד השתא להשמיענו דבר זה?

ב. הסברי הרד"ק על פי חז"ל

הרד"ק המשיך וכתב שתי דרשות של חז"ל ביחס לפסוק.

הדרשה הראשונה:

ורז"ל דרשו בו כי בני ישראל נתנו לו [ליתרו] עיר התמרים, והיא יריחו לדעתם, כמו שתירגם יונתן, ונתנוה לבני קיני. ואמרו כי מה שאמר משה רבנו עליו השלום: 'והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ד' עמנו, והטבנו לך' (במדבר י, לב), הוא דושנה של יריחו, שהיה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, והניחוה מלחלק. אמרו: מי שיבנה בחלקו בית המקדש - יהיה לו. ובין כך ובין כך נתנוה לבני יתרו, והיה בידם ארבע מאות וארבעים שנה, עד שנבנה בית המקדש. ואז בא בנימין ליטול אותה מהם, ופִנו אותה להם, שנאמר: 'עלו מעיר התמרים'. ועִם ישראל נשאר יתרו, כמו שאמר לו משה: 'אל נא תעזֹב אותנו' (שם, לא). ומה שאמר: 'וילך לו אל ארצו' (שמות יח, כז) - שהלך לגייר בני משפחתו.

דרשה זו של חז"ל הובאה גם ברש"י כאן [וכן היא הובאה ברש"י בפרשת בהעלתך (במדבר י, לב)], ולפיה "עיר התמרים" היא יריחו, וזה החלק הפשוט בדרשה. המשך הדרשה קשה וצריך ביאור, והתבאר במאמרי בפרשת בהעלתך.

הדרשה השניה:

ועוד דרשו בו כי מה שאמר 'עלו מעיר התמרים' שהניחו אותו מעצמם, שהלכו ללמוד תורה במדבר יהודה עם עתניאל בן קנז, הוא יעבץ, כמו שכתוב בדברי הימים: 'ומשפחות סופרים יושבי יעבץ וגו', המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב' (דהי"א ב, נה).

הדרשה השניה של חז"ל פשוטה: בני קיני ישבו ביריחו, ועלו משם למדבר יהודה, כדי ללמוד תורה אצל עתניאל בן קנז, שבו עסקה הפרשה הקודמת (פסוקים יא-טו).

לפי זה מיושבות גם כן ארבע מהשאלות שנשאלו: מדוע עלו בני קיני מעיר התמרים ומדוע הלכו למדבר יהודה, מדוע מופיע פסוק זה כאן באמצע המלחמות של שבט יהודה ומה בא הפסוק ללמדנו: בני קיני ישבו ביריחו, ועלו משם כדי ללמוד תורה אצל עתניאל בן קנז, שבו עסקה הפרשה הקודמת, והנביא בא לשבחם שהם עזבו מקום דשן, עיר התמרים, והלכו אל המדבר, כדי ללמוד תורה.

יש להדגיש שחז"ל בדרשה השניה הסבירו שבני קיני עלו מעיר התמרים כדי ללמוד תורה, לא רק מכח מה שהיה חסר להם הסבר בפסוק, אלא בהסתמך על הפסוק בדברי הימים, כמו שכתב הרד"ק: "שהלכו ללמוד תורה במדבר יהודה עם עתניאל בן קנז, הוא יעבץ, כמו שכתוב בדברי הימים: 'ומשפחות סופרים יושבי יעבץ וגו', המה הקִנים הבאים מחמת אבי בית רֵכָב' (דהי"א ב, נה)".

מה רואים בפסוק בדברי הימים? שהקינים, שהם בני יתרו, היו סופרים, כלומר: חכמים. ומהיכן הם זכו להיות חכמים? מהליכתם למדבר הכתובה בפרשתנו!

עוד יש לומר שחז"ל למדו את דבריהם ממה שמצאנו אצל יתרו: "ויבֹא יתרו חֹתן משה, ובניו ואשתו אל משה, אל המדבר אשר הוא חֹנה שם, הר האלקים" (שמות יח, ה), וכתב רש"י שם (על פי המכילתא): "אל המדבר - אף אנו יודעין שבמדבר היו! אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב: שהיה יושב בכבודו של עולם, ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תֹהוּ, לשמוע דברי תורה".

עוד אמרו חז"ל (שמות רבה ד, ב): "מי שקבל על עצמו לעשות מצוה - אין אותה מצוה פוסקת מביתו".

לפי זה נראה לומר שחז"ל למדו כך: מה יתרו, ישב בכבודו של עולם, ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תהו, לשמוע דברי תורה, אף בניו, שעליהם נאמר: "ובני קיני חֹתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה, מדבר יהודה אשר בנגב ערד, וילך וישב את העם", עזבו מקום דשן, עיר התמרים, והלכו אל המדבר, כדי ללמוד תורה!

על השאלות השלישית והרביעית - מה התחדש במלים אלו ומדוע עבר הפסוק מלשון רבים ללשון יחיד - כתב רש"י: "וישב את העם - עם התלמידים היושבים לפניו. הוא ביקש מאת הקדוש ברוך הוא שיזמין לו תלמידים הגונים, שנאמר: 'ויקרא יעבץ לאלקים' וגו' (דהי"א ד, י), וזימן לו החסידים הללו".

לפי רש"י מלים אלו שבסוף הפסוק אינן מתיחסות לבני קיני, אלא לעתניאל, הוא יעבץ, שנזכר בפרשה הקודמת, ולכן הן מופיעות בלשון יחיד, והן מחדשות את מעלתו של עתניאל, כמו שכתב ה"קהלת יעקב":

ולהראות ענוותנותו של יעבץ, כתב עליו: 'וילך וישב את העם'. כלומר: היה הולך בבית המדרש ויושב עם התלמידים, בדומה להם, בלי שום שררה ורבנות, אלא כחברים.

סיום

למדנו שכמו יתרו, שישב בכבודו של עולם, ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תהו, לשמוע דברי תורה, כך עזבו בניו מקום דשן, עיר התמרים, והלכו אל המדבר, כדי ללמוד תורה. שכן "מי שקבל על עצמו לעשות מצוה - אין אותה מצוה פוסקת מביתו" (שמות רבה ד, ב).

רבי חיים מוולוז'ין, בפירושו "רוח חיים" לפרקי אבות (ה, ג), הרחיב ענין זה:

נאמר בספר משלי (כ, ז): 'מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו'. כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו הם כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש, שרבים מעמי הארץ היהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם. והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם, שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו. וכן כל העשרה נסיונות היו להיישיר הדרך לפנינו. וכן ההתעוררות לאדם פתאום ללכת לארצנו הקדושה הוא מנסיון 'לך לך'. וקבלת 'כל דעבדין משמיא - לטב', מנסיון הרעב, שלא הרהר אחר מידות ד' יתברך.

[ועיין בהרחבה בספרי "הדר הנביאים" במאמר זה, שם הובאו גם שיטות נוספות, וגם הרחבה בשיטות האמורות.]

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך