פסוק א:בה׳. באורים ותומים:
פסוק א:מי יעלה לנו. עם כי כל אחד נלחם בעבור חלקו, אמר ׳לנו׳, כי כאשר יעלה מי מהם בהכנעני ויגבר עליו, יביא המורך בלבם והתועלת לכולם:
פסוק א:בתחלה. לקחת חלקו אשר נפל בגורלו, ועדיין לא כבש:
פסוק ב:הנה נתתי. ויביא הוא המורך בלב כל:
פסוק ג:לשמעון. לשבט שמעון:
פסוק ז:מקצצים. אשר צויתי לקצצם:
פסוק ז:היו מלקטים. משיורי המאכל הנופל תחת השלחן:
פסוק ז:ויביאהו ירושלם. כי משם הלכו להלחם בה:
פסוק י:וילך יהודה. הם כלב ואנשיו, שהם מבני יהודה ואף שהמלחמה ההיא היתה בימי יהושע, חזר לספר יחד כל המלחמות שעשו בני יהודה, החדשות והישנות, ועם כל הנמשך:
פסוק יד:בבואה. לבית בעלה:
פסוק יד:ותסיתהו. היא פיתתה אותו לתת לה רשות, שהיא תשאל מאביה השדה:
פסוק יד:ותצנח. לכבוד אביה הפילה עצמה מעל החמור בכח כאלו ננעצה בארץ:
פסוק יד:מה לך. מה נחסר לך, אשר תרצי לבקש עליו:
פסוק טו:ארץ הנגב. חלקת שדה יבשה מבלי מעיני המים:
פסוק טו:ונתתה לי. לזאת אשאל, אשר תתן לי שדה אשר בה מעין הנובע מים:
פסוק טו:גלת עלית. שדה ובה מעין ממעל ומעין מתחת:
פסוק טז:קיני. הוא יתרו אשר היה חותן משה:
פסוק טז:עלו מעיר התמרים. כי שמה ישבו בין הכנענים, וכשבאו בני יהודה להלחם בם, קראו לשלום לבני קיני, ועלו משם ללכת עם בני יהודה למדבר יהודה וכו׳:
פסוק טז:וילך וישב. קרא כל בני המשפחה כולה בלשון יחיד, וכן (תהלים קיח ב) יאמר נא ישראל:
פסוק טז:את העם. עם בני יהודה:
פסוק יט:ויהי ה׳ וגו׳ ויורש את ההר. רצה לומר, מה שהוריש יהודה יושבי ההר, לא היה בעוצם ידו כדרך הטבע, כי אם יד ה׳ עשתה זאת:
פסוק יט:כי לא להוריש. תחסר מלת ׳יכול׳, ורצה לומר, שהרי לא היה ביכלתו להוריש יושבי העמק, על כי להם רכב ברזל לא עצר כח להורישם, עם שישבו בעמק הנוח לכבוש יותר מן היושב בהר, ואיך אם כן הוריש יושב ההר הקשה יותר ויותר, אלא יד ה׳ עשתה זאת, ואת יושבי העמק הניח לנסות בם את ישראל, כמו שכתבו למטה (לקמן ב כב), ואם הניח יושבי ההר וגירש יושבי העמק, היו חושבים בכח ידם יוכלו לגרש יושבי העמק, עם כי רכב ברזל להם, ועל יושבי ההר הקשה יותר לא יוכלו להתגבר, לזה הוריש יושבי ההר והניח יושבי העמק:
פסוק כא:בני בנימן. כי ירושלים ׳היתה מנחלתם, ולבד רצועה אחת היה לו ליהודה בה, כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (זבחים נג ב):
פסוק כב:גם הם. כמו שבני יהודה נלחמו לכבוש גורלם, כן נלחמו בני יוסף בגורלם:
פסוק כד:השומרים. כי מבני יוסף שמרו מול השער, לראות אם יצא מי מן העיר לשאלו המבוא:
פסוק כד:ועשינו עמך חסד. כאשר נכבוש את העיר:
פסוק כה:שלחו. לחפשי, ולא הכום עם בני העיר:
פסוק לב:וישב האשרי. רצה לומר, לא ישב הכנעני בקרב ישראל כגרים היושבים בתוך אדני הארץ כי אם בהפוך, שהאשרי היה היושב בתוך הכנעני, כי הם היו יושבי הארץ ואדוניה:
פסוק לב:כי לא הורישו. הסבה היה בזה על שלא הורישם בתחלה בהיות לאל ידם, ולזאת קמו עליהם ומשלו בארץ:
פסוק לג:ישבי בית שמש כו׳. רצה לומר, אבל אותן היושבים בבית שמש וכו׳, אשר לא היו מאנשי הכנעני, הם לבד היו למס לנפתלי, ולא הכנעני שבתוכם ; או יאמר, שהם נתנו המס לכנעני ולא לנפתלי:
פסוק לד:ההרה. דחקום להשאר בהר, כי לא הניחום לרדת להעמק:
פסוק לה:ויואל האמורי. אחרי זה רצו להשגב עוד לעלות ההרה ולשבת גם בה:
פסוק לה:יד בית יוסף. כי נחלתם היתה סמוכה לנחלת בני דן, יושבי הערים האלה, ולחמו מלחמת בני דן וכבדה ידו עליהם, עד שנתנום עוד למס:
פסוק לו:וגבול האמורי. מוסב למעלה, לומר ; וגם גבול האמורי וכו׳ היו למס, עד שלא יוכלו להורישם: