המעבר מדור החלוצים לדור ההגשמה העצמית
בפרק הראשון נבחין בפער הגדול בין תקופת יהושע המנהיג הגדול, לבין תקופת השופטים שלאחריו. השבטים החזקים נוקטים יוזמה אך ההתרשלות בהורשת הארץ מקיפה את כולם עד לדן המאסף ובאמצע הפרק חוזר הנביא על סיפורה של עכסה מיהושע פרק טו' כדי להמחיש את היפוך המגמה, מחלוציות כלל ישראלית להגשמה עצמית חומרית.
"מי יעלה לנו?"
מה המקור לכל הבעיות? הספק ביכולת! ההתלבטות בצדקת הדרך, ההססנות וחוסר המחויבות לאידיאל. כשצריך לחפש מתנדבים למצוות ישוב ארץ ישראל אנו יודעים כי החברה בבעיה! בספר יהושע אין התחבטות ביציאה לכיבוש, אין צורך בעסקאות של "כבוש לי ואכבוש גם לך". בהנהגת יהושע כל השבטים חדורים בתחושת השליחות כי זו ארצם ואותה יכבשו, ובכל מחיר! והנה בפתיחת הספר מוצגת השאלה "מי יעלה לנו?" כביכול שאלה טכנית תמימה, אבל היא מקפלת בתוכה את ההססנות ונסיגה מהאידיאולוגיה הנחרצת של דור כובשי הארץ - דורו של יהושע.
מלך ירושלים, מרכז העולם.
מי עומד מול יהודה? אדוני בזק. יהודה עם שמעון מכים אותו במקום שנקרא "בזק" אך לקבורה הוא מובא לירושלים. מלך ירושלים הוא מושג שמופיע כבר בספר בראשית מבלי שהשם ירושלים ממש יתגלה שם. התואר קצת שונה אך הכתר מתגלגל משֱם בנו של נוח(בראשית יד יח) אל אדוני צדק בספר יהושע(י) ומשם אל ספר שופטים כ"אדוני בזק". א"כ, בתחילה היה זה אבי כל השמיות בעולם שהנהיג את השלמות שמקורה בעיר הקודש. פירושה של השלמות מצוינת בשמו, הוא מלך על המושג "צדק"! אבל צדק הוא מושג יחסי ברבות הימים ובתקופת יהושע כבר מלך ירושלים מקבל בתנ"ך רק את התואר "אדון" על "הצדק" כנראה בגלל שמסתפק בצדק אנושי ולא בצדק אלוקי. סופו של אותו מהלך אנושי במלך שלא רק שהוא אדון ולא מלך, אלא גם הצדק הופך למשהו אחר ל:"בזק" כנראה צדק שכל חשיבותו בהיותו מהיר ויעיל.
כיבוש בית אל
בית יוסף נתקל בבעיה והוא מצליח בכיבוש רק ע"י משת"פ מבפנים. אומרת הגמרא:
"היא לוז שצובעין בה התכלת
היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה.
ואף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והם מתים"
(סוטה מו:)
אבל העיר החדשה ישנה – לוז הופך לאגוז שאף האדירים שבמלכים לא יכולים לה ואף מלאך המוות אינו מפצחה. ומה פרנסתה? צביעת התכלת - צבע הרקיע שרבו במקצוע זה הרמאים, סודו שמור כל כך לכן פיהם סגור כמו קליפה הלוז ואינם משתפים את העולם בסודם.
"לא הורישו"
לאחר כיבוש בית אל אנו מוצאים סדרה של אי כיבושים. זוג המילים המנחה בפרקנו הוא "לא הורישו" ניתן לראות את ההדרגתיות. הפרק מקפיד על הסדר המקובל מספר יהושע מהשבט הדומיננטי ביותר, יהודה, שהיה ראשון במסעות במדבר וגם דרש את חלקו בעבר הירדן המערבי ועד שבט דן שהיה הדגל האחרון למסעי בני ישראל במדבר ואף נוחל אחרון בספר יהושע. בתחילה יהודה רק מהסס ואינו מוריש את יושבי יבוס. לאנשי יבוס כנראה עומדת ההבטחה של אברהם עד דור שביעי, אך אחריו גם בנימין שותף לרפיון. ולפי הסדר מדרום אל הצפון גם שבטי יוסף מתקשים בהורשה ומבטיחים עסקאות למי שיהיה מוכן לעזור בכיבוש בית אל, ולבסוף לא מורישים את גזר ואת אנשי העמק. ולפתע הופך בית יוסף למנשה ואח"כ אפרים ואחריו זבולון אשר נפתלי ודן כמעט כמו סדר ההתנחלות כך סדר אי ההורשה.
ניתן לראות את החרפת המצב והחצפת הפנים של המקומיים כלפי ישראל, אם יהודה נתקל ברכב ברזל וכנראה שלא מוצא תשובה צבאית לאויב הכנעני, הרי שבני יוסף אפרים ומנשה משלימים עם תשלום מיסים ונותנים לכנעני לשבת בקירבם אך בפס' לב' שבט אשר מבני השפחות, כבר יושב בקרב הכנעני, כלומר הכנעני הם בעלי הבית! ובפס' לד' האמורי מעז ללחוץ את דן המאסף לכל המחנות...
הכלל העולה מפרק ההקדמה, הוא: החטא הראשון הוא אי הורשת הארץ. ההתרחקות ממורשת יהושע והפיכת מצוות החלוצים לנדל"ן. הארץ המובטחת הופכת לשדה וכרם פרטיים כמו שרואים מרצונותיה של עכסה בת כלב.
"ויתן לו את עכסה בתו לאשה ולמה נקרא שמה עכסה - שכל הרואה אותה כועס על אשתו. (יהושע ט"ו) ויהי בבואה ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה ותצנח מעל החמור, מאי ותצנח?
אמר רבא א"ר יצחק, אמרה לו: מה חמור זה, כיון שאין לו מאכל באבוסו - מיד צועק; כך אשה, כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה - מיד צועקת. ותאמר תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני(יהושע טו) - בית שמנוגב מכל טובה. ונתתה לי גולות מים - אדם שאין בו אלא תורה בלבד?
ויתן לה כלב את גולות עליות ואת גולות תחתיות, אמר לה: מי שדר עליונים ותחתונים יבקש ממנו מזונות.
אמר רבא חורגיה דקנז הוא. תנא, הוא עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו - יהודה אחי שמעון שמו."
(תמורה טז.)
עכסה גורמת לחוסר שלום בית. כנראה בגלל היופי החיצוני שלה והדרישות החומריות שלה מבעלה. לעומתה, עותניאל בעלה, שקוע ברום שמיים ומחזיר את התשובות והתובנות שנשכחו בימי האבל על אובדן הנביא הגדול מקבל התורה. עותניאל הוא המנהיג של שבט יהודה המניע את המשך התנחלות לאחר מות יהושע והוא גם השופט הראשון בפרק ג'.