א וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת יְהוֹשֻׁ֔עַ וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּיהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֧נוּ אֶל־הַֽכְּנַעֲנִ֛י בַּתְּחִלָּ֖ה לְהִלָּ֥חֶם בּֽוֹ׃ ב וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֖ה יְהוּדָ֣ה יַעֲלֶ֑ה הִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי אֶת־הָאָ֖רֶץ בְּיָדֽוֹ׃ ג וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְשִׁמְע֨וֹן אָחִ֜יו עֲלֵ֧ה אִתִּ֣י בְגוֹרָלִ֗י וְנִֽלָּחֲמָה֙ בַּֽכְּנַעֲנִ֔י וְהָלַכְתִּ֧י גַם־אֲנִ֛י אִתְּךָ֖ בְּגוֹרָלֶ֑ךָ וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ שִׁמְעֽוֹן׃ ד וַיַּ֣עַל יְהוּדָ֔ה וַיִּתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־הַכְּנַעֲנִ֥י וְהַפְּרִזִּ֖י בְּיָדָ֑ם וַיַּכּ֣וּם בְּבֶ֔זֶק עֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים אִֽישׁ׃ ה וַֽ֠יִּמְצְאוּ אֶת־אֲדֹנִ֥י בֶ֙זֶק֙ בְּבֶ֔זֶק וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ בּ֑וֹ וַיַּכּ֕וּ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֖י וְאֶת־הַפְּרִזִּֽי׃ ו וַיָּ֙נָס֙ אֲדֹ֣נִי בֶ֔זֶק וַֽיִּרְדְּפ֖וּ אַחֲרָ֑יו וַיֹּאחֲז֣וּ אֹת֔וֹ וַֽיְקַצְּצ֔וּ אֶת־בְּהֹנ֥וֹת יָדָ֖יו וְרַגְלָֽיו׃ ז וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹֽנִי־בֶ֗זֶק שִׁבְעִ֣ים ׀ מְלָכִ֡ים בְּֽהֹנוֹת֩ יְדֵיהֶ֨ם וְרַגְלֵיהֶ֜ם מְקֻצָּצִ֗ים הָי֤וּ מְלַקְּטִים֙ תַּ֣חַת שֻׁלְחָנִ֔י כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי כֵּ֥ן שִׁלַּם־לִ֖י אֱלֹהִ֑ים וַיְבִיאֻ֥הוּ יְרוּשָׁלִַ֖ם וַיָּ֥מָת שָֽׁם׃ ח וַיִּלָּחֲמ֤וּ בְנֵֽי־יְהוּדָה֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וַיִּלְכְּד֣וּ אוֹתָ֔הּ וַיַּכּ֖וּהָ לְפִי־חָ֑רֶב וְאֶת־הָעִ֖יר שִׁלְּח֥וּ בָאֵֽשׁ׃ ט וְאַחַ֗ר יָֽרְדוּ֙ בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּֽכְּנַעֲנִ֑י יוֹשֵׁ֣ב הָהָ֔ר וְהַנֶּ֖גֶב וְהַשְּׁפֵלָֽה׃ י וַיֵּ֣לֶךְ יְהוּדָ֗ה אֶל־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הַיּוֹשֵׁ֣ב בְּחֶבְר֔וֹן וְשֵׁם־חֶבְר֥וֹן לְפָנִ֖ים קִרְיַ֣ת אַרְבַּ֑ע וַיַּכּ֛וּ אֶת־שֵׁשַׁ֥י וְאֶת־אֲחִימַ֖ן וְאֶת־תַּלְמָֽי׃ יא וַיֵּ֣לֶךְ מִשָּׁ֔ם אֶל־יוֹשְׁבֵ֖י דְּבִ֑יר וְשֵׁם־דְּבִ֥יר לְפָנִ֖ים קִרְיַת־סֵֽפֶר׃ יב וַיֹּ֣אמֶר כָּלֵ֔ב אֲשֶׁר־יַכֶּ֥ה אֶת־קִרְיַת־סֵ֖פֶר וּלְכָדָ֑הּ וְנָתַ֥תִּי ל֛וֹ אֶת־עַכְסָ֥ה בִתִּ֖י לְאִשָּֽׁה׃ יג וַֽיִּלְכְּדָהּ֙ עָתְנִיאֵ֣ל בֶּן־קְנַ֔ז אֲחִ֥י כָלֵ֖ב הַקָּטֹ֣ן מִמֶּ֑נּוּ וַיִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־עַכְסָ֥ה בִתּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ יד וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֗הּ וַתְּסִיתֵ֙הוּ֙ לִשְׁא֤וֹל מֵֽאֵת־אָבִ֙יהָ֙ הַשָּׂדֶ֔ה וַתִּצְנַ֖ח מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר וַיֹּֽאמֶר־לָ֥הּ כָּלֵ֖ב מַה־לָּֽךְ׃ טו וַתֹּ֨אמֶר ל֜וֹ הָֽבָה־לִּ֣י בְרָכָ֗ה כִּ֣י אֶ֤רֶץ הַנֶּ֙גֶב֙ נְתַתָּ֔נִי וְנָתַתָּ֥ה לִ֖י גֻּלֹּ֣ת מָ֑יִם וַיִּתֶּן־לָ֣הּ כָּלֵ֗ב אֵ֚ת גֻּלֹּ֣ת עִלִּ֔ית וְאֵ֖ת גֻּלֹּ֥ת תַּחְתִּֽית׃ טז וּבְנֵ֣י קֵינִי֩ חֹתֵ֨ן מֹשֶׁ֜ה עָל֨וּ מֵעִ֤יר הַתְּמָרִים֙ אֶת־בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה מִדְבַּ֣ר יְהוּדָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּנֶ֣גֶב עֲרָ֑ד וַיֵּ֖לֶךְ וַיֵּ֥שֶׁב אֶת־הָעָֽם׃ יז וַיֵּ֤לֶךְ יְהוּדָה֙ אֶת־שִׁמְע֣וֹן אָחִ֔יו וַיַּכּ֕וּ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֖י יוֹשֵׁ֣ב צְפַ֑ת וַיַּחֲרִ֣ימוּ אוֹתָ֔הּ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שֵׁם־הָעִ֖יר חָרְמָֽה׃ יח וַיִּלְכֹּ֤ד יְהוּדָה֙ אֶת־עַזָּ֣ה וְאֶת־גְּבוּלָ֔הּ וְאֶֽת־אַשְׁקְל֖וֹן וְאֶת־גְּבוּלָ֑הּ וְאֶת־עֶקְר֖וֹן וְאֶת־גְּבוּלָֽהּ׃ יט וַיְהִ֤י יְהוָה֙ אֶתּ־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖רֶשׁ אֶת־הָהָ֑ר כִּ֣י לֹ֤א לְהוֹרִישׁ֙ אֶת־יֹשְׁבֵ֣י הָעֵ֔מֶק כִּי־רֶ֥כֶב בַּרְזֶ֖ל לָהֶֽם׃ כ וַיִּתְּנ֤וּ לְכָלֵב֙ אֶת־חֶבְר֔וֹן כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיּ֣וֹרֶשׁ מִשָּׁ֔ם אֶת־שְׁלֹשָׁ֖ה בְּנֵ֥י הָעֲנָֽק׃ כא וְאֶת־הַיְבוּסִי֙ יֹשֵׁ֣ב יְרֽוּשָׁלִַ֔ם לֹ֥א הוֹרִ֖ישׁוּ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן וַיֵּ֨שֶׁב הַיְבוּסִ֜י אֶת־בְּנֵ֤י בִנְיָמִן֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כב וַיַּעֲל֧וּ בֵית־יוֹסֵ֛ף גַּם־הֵ֖ם בֵּֽית־אֵ֑ל וַֽיהוָ֖ה עִמָּֽם׃ כג וַיָּתִ֥ירוּ בֵית־יוֹסֵ֖ף בְּבֵֽית־אֵ֑ל וְשֵׁם־הָעִ֥יר לְפָנִ֖ים לֽוּז׃ כד וַיִּרְאוּ֙ הַשֹּׁ֣מְרִ֔ים אִ֖ישׁ יוֹצֵ֣א מִן־הָעִ֑יר וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ הַרְאֵ֤נוּ נָא֙ אֶת־מְב֣וֹא הָעִ֔יר וְעָשִׂ֥ינוּ עִמְּךָ֖ חָֽסֶד׃ כה וַיַּרְאֵם֙ אֶת־מְב֣וֹא הָעִ֔יר וַיַּכּ֥וּ אֶת־הָעִ֖יר לְפִי־חָ֑רֶב וְאֶת־הָאִ֥ישׁ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ שִׁלֵּֽחוּ׃ כו וַיֵּ֣לֶךְ הָאִ֔ישׁ אֶ֖רֶץ הַחִתִּ֑ים וַיִּ֣בֶן עִ֗יר וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ ל֔וּז ה֣וּא שְׁמָ֔הּ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כז וְלֹא־הוֹרִ֣ישׁ מְנַשֶּׁ֗ה אֶת־בֵּית־שְׁאָ֣ן וְאֶת־בְּנוֹתֶיהָ֮ וְאֶת־תַּעְנַ֣ךְ וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ֒ וְאֶת־ישב (יֹשְׁבֵ֨י) ד֜וֹר וְאֶת־בְּנוֹתֶ֗יהָ וְאֶת־יוֹשְׁבֵ֤י יִבְלְעָם֙ וְאֶת־בְּנֹתֶ֔יהָ וְאֶת־יוֹשְׁבֵ֥י מְגִדּ֖וֹ וְאֶת־בְּנוֹתֶ֑יהָ וַיּ֙וֹאֶל֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י לָשֶׁ֖בֶת בָּאָ֥רֶץ הַזֹּֽאת׃ כח וַֽיְהִי֙ כִּֽי־חָזַ֣ק יִשְׂרָאֵ֔ל וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֖י לָמַ֑ס וְהוֹרֵ֖ישׁ לֹ֥א הוֹרִישֽׁוֹ׃ כט וְאֶפְרַ֙יִם֙ לֹ֣א הוֹרִ֔ישׁ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֖י הַיּוֹשֵׁ֣ב בְּגָ֑זֶר וַיֵּ֧שֶׁב הַֽכְּנַעֲנִ֛י בְּקִרְבּ֖וֹ בְּגָֽזֶר׃ ל זְבוּלֻ֗ן לֹ֤א הוֹרִישׁ֙ אֶת־יוֹשְׁבֵ֣י קִטְר֔וֹן וְאֶת־יוֹשְׁבֵ֖י נַהֲלֹ֑ל וַיֵּ֤שֶׁב הַֽכְּנַעֲנִי֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַיִּֽהְי֖וּ לָמַֽס׃ לא אָשֵׁ֗ר לֹ֤א הוֹרִישׁ֙ אֶת־יֹשְׁבֵ֣י עַכּ֔וֹ וְאֶת־יוֹשְׁבֵ֖י צִיד֑וֹן וְאֶת־אַחְלָ֤ב וְאֶת־אַכְזִיב֙ וְאֶת־חֶלְבָּ֔ה וְאֶת־אֲפִ֖יק וְאֶת־רְחֹֽב׃ לב וַיֵּ֙שֶׁב֙ הָאָ֣שֵׁרִ֔י בְּקֶ֥רֶב הַֽכְּנַעֲנִ֖י יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ כִּ֖י לֹ֥א הוֹרִישֽׁוֹ׃ לג נַפְתָּלִ֗י לֹֽא־הוֹרִ֞ישׁ אֶת־יֹשְׁבֵ֤י בֵֽית־שֶׁ֙מֶשׁ֙ וְאֶת־יֹשְׁבֵ֣י בֵית־עֲנָ֔ת וַיֵּ֕שֶׁב בְּקֶ֥רֶב הַֽכְּנַעֲנִ֖י יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ וְיֹשְׁבֵ֤י בֵֽית־שֶׁ֙מֶשׁ֙ וּבֵ֣ית עֲנָ֔ת הָי֥וּ לָהֶ֖ם לָמַֽס׃ לד וַיִּלְחֲצ֧וּ הָאֱמֹרִ֛י אֶת־בְּנֵי־דָ֖ן הָהָ֑רָה כִּי־לֹ֥א נְתָנ֖וֹ לָרֶ֥דֶת לָעֵֽמֶק׃ לה וַיּ֤וֹאֶל הָֽאֱמֹרִי֙ לָשֶׁ֣בֶת בְּהַר־חֶ֔רֶס בְּאַיָּל֖וֹן וּבְשַֽׁעַלְבִ֑ים וַתִּכְבַּד֙ יַ֣ד בֵּית־יוֹסֵ֔ף וַיִּהְי֖וּ לָמַֽס׃ לו וּגְבוּל֙ הָאֱמֹרִ֔י מִֽמַּעֲלֵ֖ה עַקְרַבִּ֑ים מֵהַסֶּ֖לַע וָמָֽעְלָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ויהי אחרי מות יהושע. זכר שאחרי מות יהושע שאלו ישראל בה' (והוא באורים ותומים) לאמר מי יעלה לנו בתחלה להלחם בכנעני. וראוי שנדע מה היה ענין זאת השאלה, כי בהיות הארץ נחלקת היה ראוי שכל שבט ושבט ילחם מלחמותיו, ולמה יהיה אחד מהם עולה תחלה כי אם היה כל אחד במחוזו? גם שבזה ירפו ידי האויבים בראותם שמכל צד אימות מות נפלו עליהם. גם ראוי שנדע עוד האם בימי יהושע היו שואלים ישראל באורים ותומים? מאחר שאמר כאן ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה', ויורה שקודם מיתתו לא היו שואלים בה'. ולראשונה אשיב שהיה תכלית השאלה מי יעלה לנו במלחמה תחלה, לפי שהמלחמה הראשונה היה שורש גדול לשאר המלחמות, כי להיות יהושע מת הנה אם ילחם ישראל ויהיה מנוצח מהאויבים יאמרו כלם שסר צלם מעליהם ויתחזקו להלחם בישראל, מה שלא יהיה בראותם שגם אחרי מות יהושע ישראל ינצחו אותם ויעשו גבורות כירחי קדם, ומפני זה שאלו מי יעלה לנו בתחלה אל הכנעני להלחם בו? ולכן היתה התשובה (ב) יהודה יעלה, ר"ל שבחר ה' שילחם יהודה בראשונה וזה להפחיד בגבורותיו הגוים כלם. ולשנית, הרלב"ג כתב שגם בימי יהושע שאלו באורים ותומים, ושכאן זכר שאחרי מות יהושע נצטרכו לשאול על זה. ודעתי שעם היות שהאל ית' אמר למשה על יהושע (במדבר כ"ז כ"א) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים וגו', הנה אחרי כן להגדילו בעיני העם בא נבואתו מאת ה' מן השמים, ולכן תמצא פעמים רבות ויאמר ה' אל יהושע, כי תמיד בא אליו הדבור ולא הצטרך לעמוד לפני אלעזר, ואולי בעבור זה אמר אחרי שיעד ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו', על פיו יצאו ועל פיו יבואו, וזה על יהושע אמרו, כלומר עם היות שהוא יגיע למעלות שלמות כל כך שעל פיו מבלי אלעזר יצאו ועל פיו יבואו, הנה יצטרכו עוד לשאול לכהן, ולכן אחרי מותו זכר הכתוב ששאלו בני ישראל בה', כי לא היה להם נביא שתבואהו הנבואה, ולכן נצטרכו לשאלת האורים והתומים:
פסוק ג:
וספר (ג) שאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי ונלחמה וגו', ר"ל שיעלה אתו להלחם עם האויבים היושבים בגורלו בארץ שלא נכבשה עדיין, ושהוא גם כן יעלה עמו בגורלו להלחם עם האויבים היושבים בגורלו בארץ שמעון. והנה אמר זה יהודה לשמעון ולא לשאר השבטים, לפי שהיה ביניהם אהבה רבה וגם להיותם שכנים בארצותם, כמו שאמר (יהושע י"ט א') ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה:
פסוק ד:
וזכר שהלך יהודה עמו ויכו באויביהם מכה רבה, ויכו בעיר הנקרא בזק עשרת אלפי איש:
פסוק ה:
והנה אמר עוד (ה) וימצאו את אדוני בזק בבזק וילחמו בו ויכו את הכנעני ואת הפריזי, ויראה מותר אמרו פעם שנית ויכו את הכנעני וגו', אבל אחשוב שזכר ראשונה שהכו בבזק עשרת אלפים איש בכלל, ואחר כך פירש איך קרה זה באומרו שמצאו אדני בזק שם ושנלחמו עמו ושהכו את הכנעני והפריזי.
פסוק ו:
והמלך בחולשת לבבו נס וירדפו אחריו ויקצצו את בהונות ידיו ורגליו. והיה זה אצלי לפי שבהיותו מלך לא היה ראוי שינוס מן המלחמה, ומוטב שימות בה משיחיה אחריה חיים בזויים ומגודפים באבדת מלכותו וכל אשר לו, ולכן בעבור שנס ולא נלחם, קצצו ידיו על אשר לא נלחם ולא עשה בהם גבורה, ורגליו על אשר נס בהם.
פסוק ז:
וגם היה זה מהשגחת האל ית' כדי לתת לו גמול ידיו כאשר עשה ליתר המלכים כמו שזכר. והנה אמרו ויביאוהו ירושלים וימת שם, אם היתה ירושלים נלכדה כבר בימי יהושע, יאמר הכתוב שהביאו את אדני בזק לירושלים וימת שם, כי מבני יהודה היה, ולכן ספר מיד לכידת ירושלים, זהו על דעת רד"ק והוא רחוק אצלי, לפי שלא נזכר בספר יהושע לכידת ירושלים. ויותר נכון שנאמר שעדיין לא נלכדה ולא נכבשה, ושהביאוהו בני יהודה עמהם ירושלים אשר היו באים להלחם בה, כמ"ש מיד וילחמו בני יהודה בירושלים וגו' ובהיותו עמהם שם במלחמה מת במחניהם ומצאתי לרש"י יפרשהו כן, אמר ויביאוהו ירושלים שהלכו משם להלחם עם ירושלים:
פסוק ח:
וילחמו בני יהודה בירושלים וגו'. הנה אם נאמר שנלכדה ירושלים בימי יהושע, יזכיר הכתוב כל מה שנעשתה שם בלכידת ירושלים ראשונה ואחריו ביושבי ההר והנגב והשפלה ופרט ענין חברון שהיה בהר ודביר. אבל היותר נראה היא שמלחמת ירושלים שזכר בכאן היתה אחרי מלחמת בזק, ושבני יהודה עלו אליה וילכדוה:
פסוק ט:
ואח"ז ספר (ט) שירדו בני יהודה להלחם בכנעני יושב ההר וגו', וזכר כל זה להגיד שבני יהודה הצליחו במלחמותיהם כמ"ש האל ית' הנה נתתי הארץ בידו:
פסוק י:
(י-יא) ואמנם מה שזכר אחרי זה ממלחמות חברון ודביר שהיה בימי יהושע (כמו שנזכר שם, ולא כמו שחשב רלב"ג שנלכדו אחרי מות יהושע) היה לפי שספר יהושע יוחד לספר בו המלחמות בכלל שנעשו בימיו וליחסם לכבודו, ועתה בספר הזה יספר המלחמות שעשו השבטים בפרט, וזכר הנה מה שעשה שבט יהודה ולכן הביא מה שעשה ג"כ בימי יהושע, כי לכידת חברון עם היות שכלב עשאו הנה עזרוהו בני יהודה בלכידתו כי הוא היה נשיאם, ומאשר היתה הכוונה במקום הזה לספר המלחמות שעשו בני יהודה נתיחסו אליהם כלם החדשות והישנות, ולזה ג"כ נזכר ענין דביר מתיחס לשבט יהודה (יב) ומה שעשה כלב בלכידתו שנדר לתת בתו עכסה לאשה למי שילכדה, ר"ל למי שיכנס בתוכה ראשונה ושכן עשאו, כי בהיות עתניאל הוא אשר לכדה ראשונה נתן לו את בתו, וגם אחרי נשואיה הוסיף על מה שנתן לה בעת הנישואין, וזה צורך כל הספור הזה, והפסוקים כבר ביארתי אותם בספר יהושע (סי' ט"ז וגו') והותרה בזה השאלה הראשונה:
פסוק טז:
ובני קיני חתן משה וגו'. זכר הכתוב שבני קיני (והוא יתרו שהיה חותן משה) עלו מעיר התמרים שהיה סמוך ליריחו, כמו שאמר (דברים ל"ד ג') בקעת יריחו עיר התמרים, והנה אמר וילך וישב בלשון יחיד על הקיני שזכר, שכלם נקראו באותו שם, או על הראש והגדול שבהם כדברי הרד"ק. והנראה שהם היו שם עם הכנעניים ועתה עלו משם ובאו לשבת עם בני יהודה, וענין הכתובים יורה כי היו שוכני אהלים ואינם יושבי עיר, ולכן היו נוסעים ומעתיקים מקום תחנותם ממחוז אל מחוז, כמו שעוד היום עושים הערביים ההולכים בשדה עם מקניהם וקנינם, ופעמים יסמכו למלך אחר וישבו בארצו ואחר כן יסעו משם וישבו בארץ אחרת, ואלה הם מבני רכב שנזכרו בספר ירמיהו (סי' ל"ה) שצוה להם אביהם לא תבנו בית, כמו שאמר (דברי הימים א' ב' נ"ה) המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב וגו', ושם נאמר שהיו יושבי אהלים, וכן תמצא בימי שאול שאמר לקיני (שמואל א' ט"ו ו') סורו רדו מתוך עמלק פן אוסיפך עמו וגו'. ואולי שגם עתה בני יהודה קראו אליהם ג"כ לשלום כמו שעשה שאול, והם שמעו אליהם ועלו מתוך הכנעני ובאו לשבת אהל עם בני יהודה.
פסוק יז:
ומיד כשעלו מהכנעני הלך יהודה ושמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה וגומר, (יח) וילכד יהודה את עזה ואת גבולה וגו', וקשור הפסוקים יורה שבני קיני עלו מעם הכנענים שהיותם יודעים שבני יהודה היו רוצים להלחם בם, ולכן זכר שאחרי שעלו מהם נעשתה המלחמה הזאת. וחז"ל אמרו (ספרי פר' בהעלותך דף י"א) שבני ישראל נתנו עיר התמרים שהיה יריחו לבני קיני, ודרשו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' לנו והיטבנו לך זו דושנה של יריחו, ושהם הניחום ובאו ללמוד תורה מעתניאל בן קנז הוא יעבץ. והנה זכר אחר זה (יט) שהיה ה' את יהודה ויורש את ההר, ר"ל כי בעזרת האלהים ירשו את כל ההר, אבל העמק לא הורישו, וזהו כי לא להוריש את יושבי העמק כי רכב ברזל להם, רוצה לומר שהיה ה' את יהודה להוריש את ההר אבל לא היה ה' עמהם להוריש את העמק, ואמרו כי רכב ברזל להם. פירושו אצלי ולא להוריש את יושבי העמק ולא כי רכב ברזל להם. והיה מלת ולא מושכת עצמה ואחרת עמה, ויהיה כוונת המאמר שאעפ"י שהיה רכב ברזל להם (רוצה לומר לכנעני) הנה לא נמנעו מפני זה להכבש, כי אם מפני שלא היה ה' את יהודה, כי אין מעצור ביד השם להושיע ברב או במעט. ואמנם למה לא היה עמהם העזר האלהי להוריש את יושבי העמק, כתב יונתן ותריכו ית יתבי טורא בתר כן דחבו ולא יכילו לתרכא ית יתבי מישרא, הנה ייחס הדבר לפשעי בית יהודה שחטאו אח"כ, ולכן לא התמידה עמהם ההצלחה. והרלב"ג כתב שלפי שהעמק היה בנחלת שמעון לכן לא הורישום, כי האל יתברך לא ייעד כי אם שיתן נחלת יהודה, לפניהם לא נחלת שמעון. והרד"ק כתב שהניחם הש"י לנסות בם את ישראל, והוא באמת הדעת היותר מתישב. ואומר אני שמפני זה רצה האל יתברך שיכבשו ההר ולא יכבשו העמק, לפי שמבואר הוא שהיה גבורה גדולה לכידת ההר וירישתו מירישת העמק, והוא ממה שיורה שלא היה מבלתי יכולת ה', כי אם מהסבה שזכרתי. ולהכריח עוד שהיה זה לפי שלא נעזרו מאת האל ית' לא מחולשתם אמר, (כ) ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה ויורש משם את שלשה בני הענק, ר"ל איך תאמרו שלא עצרו כח להלחם ביושבי העמק כל בני יהודה? כי הנה לכלב נתנו (ר"ל יהושע וכל ישראל ולא בני יהודה לבד) את חברון, והוא לבדו ירש את שלשה בני הענק, כ"ש וכ"ש שיוכלו בני יהודה כלם להוריש את יושבי העמק, אם לא שלא רצה האל ית' מהסבות הנזכרות. ועם זה התבאר למה נזכר זה בכאן והותרה השאלה השנית:
פסוק כא:
ואת היבוסי יושב ירושלים וגו'. הנכון אצלי שהיה ירושלים בימים ההם מחוז גדול, ולזה נטה רש"י באמרו מחוז היה בירושלים ושמו יבוסי. ולא היתה עיר אחת מוקפת לבד, והיה מנחלת בני יהודה, באותו מחוז ומנחלת בני בנימין גם כן נפלה באותו מחוז, כמו שבא בספר יהושע (י"ח כ"ח) וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים, ולזה אמר כאן ביהודה וילכדו אותה ויכום לפי חרב ואת העיר שלחו באש, יורה שהעיר בלבד שלחו באש והמחוז שהיה עוד הכוהו לפי חרב. והנה מה שזכר שבני יהודה נלחמו בירושלים וילכדוה וישרפו העיר באש, אין ראוי שיובן כי אם על החלק שהיה ליהודה באותו מחוז, ולא על חלק בנימין שהיה בו גם כן, ולכן זכר כאן שעם היות שעשו בני יהודה זה בחלקם הנה לא עשו כן בני בנימין, כי בחלק שלהם לא הורישו את היבוסי אבל ישב בתוכם. ואפשר עוד שנאמר שעם היות שבני יהודה לכדו ירושלים (ר"ל הארץ כלה ואת העיר בלבד שלחו באש) הנה בני בנימין אחרי כן נתנו מקום ליבוסי שיתישב בחלקם בארץ, ומפני זה לא זכר בבני בנימין דבר מלחמה בזה, כי אם שלא הוריש מחלקו אשר היה בירושלים את היבוסי ויהי שם עם בני בנימין, וזהו מה שמצאנו שאח"כ היו יבוסים בירושלים. ועוד המבצר והוא ציון היה חזק מאד ולא עצרו כח לא בני יהודה ולא בני בנימין לכבוש אותו ונשאר עד ימי דוד שכבשו ונקרא על שמו. הנה התבאר מזה שאין הפסוק הזה נכפל ממה שבא בספר יהושע, ששם דבר מבני יהודה שלא כבשו ירושלים בימי יהושע, וכאן זכר שכבשו אותה, וגם כן שכאן דבר מבני בנימין ממה שעשו בחלקם, והתבאר גם כן שזה לא יסתור מה שנזכר למעלה מאשר לכדו בני יהודה את ירושלים, והותרה השאלה השלישית:
פסוק כב:
ויעלו בית יוסף גם הם. זכר שכמו שבני יהודה השתדלו במלחמה ועלתה בידם, ככה בית יוסף מנשה ואפרים עלו גם המה ביתאל, ושהיה האל ית' עמהם, ושלחו לפניהם שומרים לגלות האם יצא איש מן העיר, (כד) ושאותם השומרים שהיו מבית יוסף ראו איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא מבוא העיר וגו', (כה) והאיש בחשבו שהיו באים לשלום (כי לא ראה רק השומרים) הראם את מבוא העיר ואז בא העם אחריהם, כי בקשו לדעת מבוא העיר הנסתר לא שער העיר המפורסם, וזהו אמרו מבוא העיר: והנה זכר ששלחו את האיש ואת משפחתו בשלום שכר עבודתו, (כו) ושהלך ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז וגו'. וספר זה לבל נשתבש באותו לוז בחשבנו שהיא ביתאל, שנא' (בראשית כ"ח י"ט) ואולם לוז שם העיר לראשונה, לכן אמר שהיא לוז אחרת שעשה אותו האיש שיצא משם, וחז"ל (סוטה מ"ו ע"ב) זכרו דברים רבים בלוז הזה והוא דרך דרש:
פסוק כז:
ולא הוריש מנשה את בית שאן וגו'. זכר שכמו שבית יוסף מנשה ואפרים עשו מלחמה את ביתאל וצלחה בידם, גם כן נתרשלו בכבישת ארצות רבות שהיה להם לכבוש, ואמר ולא הוריש מנשה את בית שאן ובנותיה וגו':
פסוק כח:
ואמר בסוף הדברים (כח) ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והוריש לא הורישו, ר"ל עם היות ישראל חזק להוריש אויביו ויוכל לעזור את מנשה, הנה מנשה עצמו לא רצה להורישו ונתפייס לחמדת המס, ויהיה אמרו וישם את הכנעני למס יחזור למנשה הנזכר:
פסוק כט:
ואחרי שזכר ממנשה (כט) זכר מאפרים שג"כ לא הוריש את הכנעני היושב בגזר, ולא זכר בזה ששמו למס אבל נראה שישב שם בברית שלום:
פסוק ל:
וכן זכר מזבולון (ל) שלא הוריש את יושבי קטרון ואת יושבי נהלל, אבל ישב הכנעני בקרבו ויהיו למס:
פסוק לא:
וכן הודיע משבט אשר (לא) שלא הוריש ערים רבות עד שהיו האויבים רבים מהם, ולזה אמר (לב) וישב האשרי בקרב הכנעני יושבי הארץ, ר"ל לא ישב הכנעני בקרב ישראל כגרים היושבים בתוך אדוני הארץ, אבל היה בהפך שהאשרי הוא היה היושב בתוך הכנעני והכנעני היה בייחוד יושבי הארץ ואדוניה, והיה הסבה בכל זה כי לא הורישו את הכנעני בתחלה כשהיה יכול להורישם ולכן קמו עליהם:
פסוק לג:
ומנפתלי זכר (לג) שלא הוריש את יושבי בית שמש ואת יושבי בית ענת, וישב בקרב הכנעני יושבי הארץ, ויושבי בית שמש ובית ענת היו להם למס, ירצה שישב נפתלי בקרב הכנעני יושבי הארץ כי הם היו רבים מנפתלי, עם היות שיושבי בית שמש ויושבי בית ענת (שאינם הכנעני שזכר כי אם אחרים אנשי הערים ההם) היו למס לנפתלי:
פסוק לד:
וכן זכר שלחץ האמורי את דן בהיותו בהר באופן שלא נתנו לרדת אל העמק, ואחרי שגברה ידו עליהם לשלא ירדו מההר רצה עוד הכנעני לעלות להר שהיה בו דן ולקחתו מידם, וזהו (לה) ויואל האמורי לשבת בהר חרס, כי אמר האמורי על בני דן מעט מעט אגרשנו, וכאשר ראו זה בני יוסף שהיו סמוכים אליהם חמלו על אחיהם בני דן וילחמו באמורי, ואז כבדה ידם על האמורי ויהיו למס אבל עם כל זה לא הורישום:
פסוק לו:
ואמרו עוד (לו) וגבול האמורי ממעלה עקרבים וגו', ירצה שבזה היה גם כן גבול האמורי אצל בני יוסף, ר"ל שהיה למס גבול האמורי ממעלה עקרבים לפי שלא הורישום בני יוסף. והנה היה תכלית כל הספורים האלה להגיד, שכאשר ישראל שאלו מאת האל ית' מי יעלה לנו בתחלה להלחם באמורי, אמר השם ית' יהודה יעלה וכן היה שעלה והצליח השם בידו, ויוסף שעלה גם כן צלחה מלחמתו, אבל שאר השבטים לא עשו כן והניחו את העמים בכרתם להם ברית שהיה בהפך מה שצום האל ית', והיו אח"כ לשכים בעיניהם ולצנינים בצדיהם כמו שיזכור. הרי לך שהספור הזה כלו הקדמת ענין ישראל ופשעיהם, כי כאשר רצו להלחם היה ה' נלחם להם ומשמים נלחמו הכוכבים ממסלותם היו בעזרם, והמה מרו ועצבו את רוח קדשו וכרתו ברית את העמים אשר אמר ה' להם, עד שמפני זה בא מלאך האלהים שיזכור ונמשכו הרעות כלם, והותרה בזה השאלה הרביעית: