פסוק ב:אשר צוה. שתעברו חלוצים לפני בני ישראל למלחמה:
פסוק ד:הניח. נתן להם מקום מנוחה:
פסוק ד:פנו ולכו. פנו מכאן, ולכו וכו׳:
פסוק ה:רק שמרו מאד. אף אם תרחיקו ממשכן ה׳:
פסוק ז:ולחצי שבט המנשה. בזה יתן טעם למה היה רק חצי שבט המנשה עם בני ראובן ובני גד:
פסוק ז:וגם כי שלחם. רצה לומר, וגם זאת דבר להם כאשר שלחם והוא הדבר הנאמר במקרא שלאחריו:
פסוק ח:אליהם. לבני ראובן, ולבני גד ולחצי שבט מנשה:
פסוק ח:עם אחיכם. הם אשר נשארו בעבר הירדן לשמור הנשים והטף והרכוש:
פסוק י:אשר בארץ כנען. רצה לומר, בשפת הירדן המערבי שהוא מארץ כנען:
פסוק י:למראה. רצה לומר, להיות למראה עינים, לא לעולה וזבח:
פסוק יב:לצבא. אם לא יתקנו את אשר עותו, כי הם חשבו שעשאוהו לעולה וזבח:
פסוק יג:וישלחו. טרם עלו לצבא, שלחו להוכיחם, כי אולי ישובו:
פסוק יד:ואיש. כל אחד מעשרה הנשיאים היה הראש לבית אבותם, והמה היו הראשים לכל אלפי ישראל:
פסוק טז:מה המעל. רצה לומר, למה מעלתם בה׳:
פסוק טז:בבנותכם. במה שבניתם:
פסוק טז:למרדכם. לעשות בזה מרידה בה׳:
פסוק יז:המעט. רצה לומר, וכי העון שבידנו מאז האם קל הוא:
פסוק יז:עון פעור. העון שעבדו לפעור:
פסוק יז:לא הטהרנו. רצה לומר, לא נתכפר מכל וכל:
פסוק יז:בעדת ה׳. אף באלו שלא חטאו:
פסוק יז:היה הנגף. על שלא מיחו:
פסוק יח:אתם תמרדו. ואנו הלא נקיים אנחנו מזה העון:
פסוק יח:ומחר. רצה לומר, לאחר זמן בעת התשלומין, יקצוף ה׳ על כולם על שלא מיחו, ונהיה כולם נלקים על ידו, אם כן, בעל כרחנו צריכין אנו למחות בידכם:
פסוק יט:ואך אם טמאה. אם בעיניכם טמאה ארץ אחוזתכם לפי שאין המשכן שם, ובעבור זה תחשבו לומר שאין השגחת המקום עליכם רק על ידי אמצעות השר השורר, ואליו תעשו המזבח לעולה וזבח:
פסוק יט:עברו לכם. הלא זאת עשו עברו הנה והאחזו נחלה בתוכנו:
פסוק יט:ובה׳ אל תמרדו. כי גם בדבר זה יחשב למורד בה׳:
פסוק יט:ואותנו אל תמרדו. כי הואיל ועל ידכם יבוא הקצף על כולנו, הרי הוא כאלו מרדתם בנו:
פסוק יט:בבנותכם. במה שבניתם:
פסוק כ:לא גוע בעונו. תחסר מלת לבד, ורצה לומר, אף שהיה רק איש אחד ואין בדבר חלול ה׳, מכל מקום לא גוע הוא לבד, כי הקצף היה על כולם:
פסוק כב:אל אלהים ה׳. רצה לומר ה׳ שהוא אל על כל אלהים, והם המלאכים הקרואים אלהים, וכפלו דבריהם לחזק מאמרם:
פסוק כב:הוא יודע. מאז יודע הוא שלבבנו נאמן לפניו:
פסוק כב:וישראל הוא ידע. רצה לומר, ובהאריך הזמן גם ישראל ידע ויכיר כי כנים אנחנו:
פסוק כב:אל תושיענו. הסבו פניהם כלפי מעלה, ואמרו אם מעשה המזבח היה במרד ובמעל, אזי אל תושיענו היום הזה, ולא תאריך אפך:
פסוק כג:לבנות. רצה לומר, אם הכוונה היתה לבנות לנו מזבח לשוב מה׳ וכו׳:
פסוק כג:ה׳ הוא יבקש. אם הכוונה היתה על זאת, אזי יבקש ה׳ מאתנו וישלם גמול:
פסוק כד:ואם לא. מוסב למעלה, לומר: ואם לא עשינו את זאת מחמת דאגה ופחד מדבר אחר, אזי ה׳ הוא יבקש:
פסוק כד:לאמר. עתה מפרשים דבריהם ואומרים: כי אמרנו פן לאחר זמן יאמרו בניכם וכו׳:
פסוק כד:מה לכם ולה׳. כאלו יאמרו מה לכם לה׳, ומה לה׳ לכם, רצה לומר, אין לכם חלק בה׳ ולא ה׳ בכם:
פסוק כה:והשביתו. ובזה ימנעו את בנינו מליראה את ה׳:
פסוק כו:ונאמר. ובעבור זה אמרנו נעשה את זאת לבנות מזבח, אולם לא לעולה וזבח:
פסוק כז:כי עד הוא. כי רק להיות הוא עד בינינו, שגם אנחנו נעבוד את ה׳, כי גם לנו חלק בו, כי המזבח אשר בינינו דומה הוא למזבח ה׳, ולזה יחשב לעד:
פסוק כז:ולא יאמרו. ולא יוכלו עוד לומר כזאת:
פסוק כח:ונאמר. בהיות המזבח בנוי, נאמר כאשר יאמרו בניכם כזאת, אז נשיב להם: ראו תבנית המזבח העומד לעד, כי הלא לא נעשה עליו עולה וזבח, ואם לא להיות לעד, על מה נבנה:
פסוק כט:חלילה לנו ממנו. המרד בה׳ הוא חולין לנו מצד עצמינו, מבלי דבר התוכחה:
פסוק כט:מלבד. להיות עוד אחד זולת המזבח אשר לפני משכן ה׳:
פסוק לא:היום ידענו וכו׳. בתת בלבבנו להזהר מבוא בדמים ולדבר תחלה פנים אל פנים, כי רואים אנו אשר לא מעלתם המעל הזה אשר חשבנו, ואדרבה אז בבנין המזבח הצלתם את בני ישראל מיד מכת ה׳, כי מעתה לא יחטאו להשבית את בניכם מליראה את ה׳ ולא יענשו, מה שאין כן אם השביתו, כי אז לא היו נצולים מעונש:
פסוק לב:דבר. תשובה על דברי השליחות:
פסוק לג:ויברכו אלהים. על אשר נתן בלבם לשלוח להם טרם ילחמו:
פסוק לג:ולא אמרו. לא חשבו עוד להלחם בם, כי קבלו דבריהם הנאמרים באמת:
פסוק לד:ויקראו וכו׳ למזבח. תחסר מלת עד, ורצה לומר, ויקראו וכו׳ למזבח עד, כי עד הוא בינינו ובין בני ישראל היושבים בעבר הירדן המערבי אשר ה׳ הוא האלהים, וכמוהם כמונו מאמינים את זאת באמונה שלימה: