פסוק א:אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה, שעד כה שימשו יחידה צבאית עצמאית שהצטרפה למחנה ישראל לסייע בכיבוש הארץ.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: אַתֶּם נהגתם כראוי בכך ששְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' להיות חלוצי צבא, ויתרה מזו – וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי, וציַּיתֶּם לְכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם.
פסוק ג:לֹא עֲזַבְתֶּם אֶת אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֵיכֶם בהיותכם מגויסים באופן מלא לצבא.
פסוק ד:וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹהֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם, וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. אתם פטורים מן הצבא ומורשים לשוב לבתיכם. קודם הפרֵדה מהם יהושע מצווה עליהם:
פסוק ה:רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה', לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. אמנם אתם עוברים לגור במקום אחר, אבל עליכם להמשיך לשמור את תורת משה כאילו הייתם כאן. יציאתכם מתחומי הארץ, אין פירושה יציאה מגדר ישראל. וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.
פסוק ו:וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם. וַיֵּלְכוּ אֶל אָהֳלֵיהֶם.
פסוק ז:וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה נָתַן מֹשֶׁה נחלה בַּבָּשָׁן, וּלְחֶצְיוֹ נָתַן יְהוֹשֻׁעַ עִם אֲחֵיהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה, שממערב, וְגַם הם, כִּי, כאשר שִׁלְּחָם יְהוֹשֻׁעַ את בני מנשה שבבשן אֶל אָהֳלֵיהֶם וַיְבָרֲכֵם,
פסוק ח:וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר, כך, בלשון זו: בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת, שמלות, בגדים הַרְבֵּה מְאֹד. וכאן הוא מורה להם: חִלְקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם.
פסוק ט:וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ, ויצאו בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִּׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד, אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ בָהּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה.
פסוק י:וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן, מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה.
פסוק יא:וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל, בשיפולי אֶרֶץ כְּנַעַן, אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן, אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק יב:וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא. בבניית מזבח כה גדול ובולט לעין ראו ישראל סמל להתבדלות. הם חשבו ששבטי עבר הירדן מתכוונים לבנות לעצמם מקדש נפרד. מתוך ערבות לאחיהם ונאמנות לתורת ה', חשו שעליהם לתקן את הדבר, ומתוך כך אף היו נכונים לפתוח במלחמה באחיהם, גיבורי החיל, שמסרו נפשם לעזרתם.
פסוק יג:וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן הגדול. אף על פי שכנראה אלעזר היה עדיין חי, פינחס עצמו כבר לא היה צעיר, ואולי כבר מילא את מקום אביו ונבחר לעמוד בראש המשלחת.
פסוק יד:וַעֲשָׂרָה נְשִׂאִים עִמּוֹ – נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אָב לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ רֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם הֵמָּה לְאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. כיוון שהעניין נתפס כנושא כלל-ישראלי נשלחה משלחת נכבדה שכללה את בנו של הכהן הגדול ואף עשרה נשיאים.
פסוק טו:וַיָּבֹאוּ אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד, וַיְדַבְּרוּ אִתָּם לֵאמֹר:
פסוק טז:כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת ה': מָה הַמַּעַל, הבגידה, הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב, לפנות הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה', בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה'?! בבניית המזבח יצרתם מרכז עצמאי והתנערתם מה' ומעמו.
פסוק יז:הַמְעַט, כלום אין די לָנוּ אֶת עֲוֹן עבודה זרה לפְּעוֹר, אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיְהִי הַנֶּגֶף, המגפה בַּעֲדַת ה',
פסוק יח:וְאַתֶּם הוספתם חטא על פשע, כי תָּשֻׁבוּ, תהפכו פניכם הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה'?! וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּה', וּמָחָר אֶל, על כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף, יכעס. גם בעוון בית פעור לא חטאו כל ישראל אלא בעיקר שבט אחד והנספחים אליו, אבל בעטיו פשתה מגפה כוללת בישראל. אף אתם במעשיכם עלולים לפגוע בעם כולו, ועל כן אנחנו מתערבים בכך.
פסוק יט:וְאַךְ אִם טְמֵאָה בעיניכם אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, מאחר שאין בה משכן, ועל כן בניתם את המזבח בעבר הירדן המערבי, עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ. אתם מוזמנים לגור עמנו. וּבכל אופן, בַה' אַל תִּמְרֹדוּ, וְאֹתָנוּ, בנו אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ.
פסוק כ:אף על פי שמקובל להניח שהאדם החוטא לבדו יישא באחריות – הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם, וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף, כעס, וְהוּא אִישׁ אֶחָד, ולמרות זאת לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ, פשעו לא הרגו פתאום, אלא גרם קצף על כל ישראל.
פסוק כא:וַיַּעֲנוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת, אל רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
פסוק כב:אֵל אֱלֹהִים ה'! אֵל אֱלֹהִים ה' הוּא יֹדֵעַ את כוונתנו, וְיִשְׂרָאֵל גם הוּא יֵדָע. ניקיוננו ייראה לכול. והם פונים לה' ונשבעים: אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה' עשינו זאת – אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה.
פסוק כג:אילו הייתה כוונתנו לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה', וְאִם, או לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה, וְאִם לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים – ה' הוּא יְבַקֵּשׁ, יתבע את עונשנו.
פסוק כד:וְאִם לֹא – לשון שבועה: אמנם מִדְּאָגָה, מתוך חשש מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר: מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר: "מַה לָּכֶם וְלַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל?!
פסוק כה:והרי גְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם, בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד, אֶת הַיַּרְדֵּן. אתם בני ארץ אחרת, מעבר לנהר, ולכן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה'!" וְהִשְׁבִּיתוּ, ימנעו בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ה'. בניכם יוציאו את בנינו מכלל ישראל, ויראו בהם זרים שאינם שייכים לעם ה'.
פסוק כו:וַנֹּאמֶר: נַעֲשֶׂה נָּא דבר לָנוּ, למעננו – לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ, לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח,
פסוק כז:כִּי, אלא עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו, במקום שכינתו, בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ. את כל הקרבנות נביא כראוי למקדש, אבל המזבח הזה נבנה לנו כעדות – וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ: "אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה'".
פסוק כח:וַנֹּאמֶר: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל דֹּרֹתֵינוּ מָחָר דברים מעין אלו – וְאָמַרְנוּ: "רְאוּ אֶת תַּבְנִית מִזְבַּח ה' אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח, הוא לא נועד לשימוש כִּי, אלא עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם". המזבח הזה, שאינו אלא 'תבנית מזבח' המוקמת בשטח המפריד בינינו, מסמל את זיקתנו למזבח ה' שבעבר הירדן המערבי. הם שבים על דבריהם בשלישית, ומסכמים:
פסוק כט:חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּה' וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה', לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ. יש משכן אחד ומזבח אחד, והוא המקום שבו גם אנחנו נעבוד.
פסוק ל:וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה, וַיִּיטַב הדבר בְּעֵינֵיהֶם. התברר להם שהמזבח שבו ראו ביטוי לפרישה והתבדלות, אינו אלא סימן שעשו שבטי עבר הירדן כדי להזכיר לבניהם את קרבתם ואת הקשר שלהם אל המקדש.
פסוק לא:וַיֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל בְּנֵי מְנַשֶּׁה: הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי בְתוֹכֵנוּ, בתוך כולנו ה', אֲשֶׁר, כי לֹא מְעַלְתֶּם בַּה' הַמַּעַל הַזֶּה. אָז, במצב זה התברר כי הִצַּלְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד עונשו של ה'.
פסוק לב:וַיָּשָׁב פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהַנְּשִׂיאִים מֵאֵת בְּנֵי רְאוּבֵן וּמֵאֵת בְּנֵי גָד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל ראשי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שבעבר הירדן המערבי וַיָּשִׁבוּ אוֹתָם דָּבָר.
פסוק לג:וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְבָרֲכוּ את האֱלֹהִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא אָמְרוּ עוד לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא לְשַׁחֵת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד יֹשְׁבִים בָּהּ.
פסוק לד:וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד לַמִּזְבֵּחַ: 'עֵד', או אולי: 'כִּי עֵד', כִּי עֵד הוּא בֵּינֹתֵינוּ, כִּי ה' הָאֱלֹהִים, ואין אלוהים זולתו.
