פסוק א:פרשת חמש עשרה איך שלח יהושע הראובני והגדי לארצם וענין המזבח שבנו על הירדן. תחלתה אז יקרא יהושע לראובני וגומר, עד מימים רבים וגומר, ושאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה באומרו ולחצי שבט המנשה נתן משה בבשן ולחציו נתן יהושע עם אחיהם וגומר, ויראה שזה אשר אמרו כלו מותר, כי כבר נזכר במה שעבר פעמים הרבה, וגם אין לו צורך בכאן:
פסוק א:השאלה השנית במה שאמר שתי פעמים וישמעו בני ישראל, בענין המזבח אמר ראשונה וישמעו בני ישראל לאמר הנה בנו וגומר, וחזר ואמר פעם שנית אחריו וישמעו בני ישראל ויקהלו וגומר:
פסוק א:השאלה השלישית באומרו ויקהלו כל עדת בני ישראל לעלות עליהם לצבא, ואיך היו עולים עליהם לצבא קודם שישמעו טענתם? ולא ענש הכתוב אלא אם כן שישמע לכל אחד טענתו, כמו שעשה ה' יתברך לאדם שלא הענישו כי אם אחר שבא לדין לפניו, שנאמר (בראשית ג' ט') ויאמר לו איכה ויאמר וגו':
פסוק א:השאלה הרביעית מה היה החטא אשר ראו ישראל בבנין המזבח הזה? שאמרו עליו מה המעל הזה אשר מעלתם בה' וגומר, ואמר עוד לשוב מאחרי ה' וגומר, והוסיף לומר עוד למרודכם היום בה', והיה די באחד מהלשונות האלה:
פסוק א:השאלה החמשית באומרו המעט לנו את עון פעור וגומר, ויהי הנגף בעדת ה', ואם היה דעתו שהנקיים נענשו בחטא הרשעים? הנה משה אמרו בהפך (דברים ד' ג' - ד') כי כל האיש אשר הלך אחר בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך, ואתם הדבקים וגו' חיים כלכם היום, וגם למה אמר הלא עכן וגומר וענין זה הוא כענין פעור, שנכשלו הצדיקים בעון החטאים בנפשותם? השאלה הששית בתשובת השבטים שאמר וידברו את ראשי אלפי ישראל, ולמה לא זכרו את פנחס הכהן בהיותו נשוא פנים הוא הראש, וזכרו לבד ראשי השבטים שהלכו עמו? וגם כן בהכפל הדברים שבאו באותה התשובה.
פסוק א:והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:
פסוק א:אז יקרא יהושע לראובני ולגדי וגומר, עד וישובו וילכו בני ראובן וגומר. זכר שקרא יהושע לבני ראובן וגד וחצי שבט המנשה אשר עברו חלוצים לפני בני ישראל ושבח מה שעשו מארבעת בחינות. האחד מפאת האמת ששמרו מה שהתנו עם משה רבינו עליו השלום, וזהו אמרו (ב) אתם שמרתם את כל אשר צוה אתכם משה וגומר. והשנית מהכבוד שעשו ליהושע בששמעו לקולו במה שצוה אליהם כל זמן המלחמה, וכמו שנדרו ושלמו לעשותו בתחילת מנויו, וזהו אמרו ותשמעו בקולי לכל אשר צויתי אתכם. והבחינה הג' מצד האחוה והאהבה אשר שמרו לאחיהם בני ישראל בעזור אותם במלחמותיהם נגד אויביהם, כי הוא מחיוב האחים השלמים, וזהו אמרו (ג) לא עזבתם את אחיכם וגומר. והבחינה הרביעית מצד האל יתברך שהלכו עם ארון בריתו לשמרו, והיא עבודה נכבדת מאד, ועל זה אמר ושמרתם את מצות ה', רוצה לומר וגם כן במה שעשיתם שמרתם את מצות ה', ואם כן לאל יתברך ולמשה ולי ולאחיכם עשיתם מעשה משובח כזה. ואמר (ד) ועתה הניח ה' לאחיכם וגומר, רוצה לומר ועתה אחרי שהניח ה' אלהיכם לאחיכם כאשר דבר להם ראוי הוא שאתם תשובו לאהליכם. ולפי שבהתרחקם ממשכן ה' פחד יהושע אולי ישכחו התורה והמצות, לזה ראה לצותם (ה) לעשות את המצוה והתורה, רוצה לומר המצוה שישמרו ויעשו המצות המעשיות, והתורה ירצה במצות האמוניות המושכלות, וביאר שניהם, אם התורה (והיא הידיעה בתורה והעיון בדרושיה) אמר עליו לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו, ועל המצות אמר ולשמור מצותיו ולדבקה בו ולעבדו וגומר. וזכר שברכם ביום ההוא יהושע (ו) וישלחם לאהליהם: ואמרו עוד (ז) ולחצי שבט המנשה, אחשוב שהוא נמשך עם מה שאמר אחריו, וענינו שהשלל אשר שללו בני ישראל במלחמותיהם בארץ אין ספק שהיה נחלק ביניהם לשבטים, ולכן ראובן וגד ששלחם יהושע ודאי ישאו עמהם את השלל אשר קנו, אבל חצי שבט המנשה לפי שבא חלקו בשלל מעורב עם חצי השבט האחר (כיון שלשבטים השלמים היה מתחלק לא היה יכול לשאת עמו גורלו מהשלל אם לא יתחלק השבט השלל ההוא לחצאין) ולכן נצטרך יהושע לצוות לחצי שבט המנשה. שכיון שחצי ממנו בבשן ויצטרך ללכת שמה, והחצי האחר היה חלקו בארץ וישאר שם, שמפני זה ראוי שיחלקו ביניהם חלקם מהשלל, באופן שהחצי אשר ילך לבשן ישא חלקו מהשלל, והחצי הנשאר בארץ עמו ישאר חלקו מאותו שלל, וזהו אמרו ולחצי שבט המנשה, רוצה לומר ולחצי שבט המנשה מאחר שנתן משה נחלתו בבשן והיה צריך ללכת שמה ולחציו נתן יהושע חלקו בארץ וישאר בה, לכן עם היות ששלחם יהושע אל אהליהם ויברכם (כמו שזכר) בכלל עם שאר השבטים, נצטרך לומר בפרט לאותו חצי שבט (ח) בנכסים רבים שובו לאהליכם וגומר, חלקו שלל אויביכם עם אחיכם, רוצה לומר עם החצי האחר מאותו שבט, באופן שלכל חצי ממנו יהיה חצי השלל. הנה התבארו בזה הפסוקים והותרה השאלה הראשונה:
פסוק ט:וישובו וילכו בני ראובן וגומר, עד כה אמרו כל עדת ה' וגומר. זכר ששבו לארצותם אותם השני שבטים וחצי המטה, ושכאשר באו אל גלילות הירדן (י) בנו על הירדן מזבח גדול, והודיענו הכתוב שלא כונו בזה כי אם היותו למראה ולא לעולה וזבח. האמנם בני ישראל כששמעו הדבר לא ידעו ולא הבינו הכוונה האמתית אשר היה מאתם בבנין המזבח, ולכן אמר (יא) וישמעו בני ישראל לאמר הנה בנו בני ראובן את המזבח. רוצה לומר ולא שמעו שהיה למראה כמו שכונו בו, אבל שמעו לבד שעשו המזבח וגומר. ולפי שראו שהיה בפעל הזה שתי עונות גדולות, האחד נגד ישראל שיורו בזה שדעתם היה להפרד מאחיהם ולעשות בעצמם משכן ומזבח, כאלו הם עם אחר מפוזר ומפורד מהם, השני שהיה דעתם להעלות עליו עולה וזבח, ובזה היה מהפשע נגד האלהים יתברך אם היה לעבוד עבודה זרה אף שיעבדו אליו יתברך, לפי שהיה אסור להקריב כי אם במקום אשר יבחר ה', והיה יחוד המקום האלהי מורה על יחוד השוכן בו יתברך, ולכן היה ממנהג עובדי עבודה זרה לזבוח בכל מקום, והנביא אמר על זה (ירמיה ב' כ"ח) כי מספר עריך היו אלהיך וגומר, לכן אל שתי הבחינות האלה מהחטא אמר שתי פעמים וישמעו בני ישראל, כי בראשונה אמר וישמעו בני ישראל לאמר הנה בנו בני ראובן וגומר, את המזבח אל מול ארץ כנען וגומר. אל עבר בני ישראל, רוצה לומר כאלו עשו ראש בפני עצמם, וזהו אמרו אל עבר בני ישראל, ולבחינה השנית מפאת מה שחטאו בינם למקום יתברך אמר פעם שנית (יב) וישמעו בני ישראל ויקהלו שילה וגו', כי באו שילה למשכן ה' לקנא את קנאתו מהמזבח אשר עשו בני ראובן נגדו, והנה אמרו לעלות עליהם לצבא, אין הכונה שיעלו מיד לצבא עליהם, אך הכונה שיעלו עליהם אם לא יתקנו את אשר עותו, ולזה קודם שיעלו לצבא שלחו שם פנחס ועשרה נשיאים עליהם, ר"ל פנחס הכהן ליסרם על מה שחטאו לגבוה, והנשיאים להוכיחם על מה שחטאו בזה נגד העם, הנה במה שאמרתי יותרו השאלות שנית ושלישית:
פסוק טז:כה אמרו כל עדת ה' וגו' עד ויענו בני ראובן וגו'. כוונתי באלו הפסוקים שאמרו לא ימנע אם תהיה כונתם במזבח הזה לעבוד ע"ז עליו או להעלות עליו עולה או זבח לה', ואם היה לעבוד בו ע"ז הנה זה א"כ מעל גדול בה' בשני פנים, האחד לשוב היום מאחרי ה' ולא תאבו לעבדו והשני בבנותכם מזבח למרודכם היום בה' רוצה לומר לעבוד ע"ז, הנה א"כ כל זה הפסוק בע"ז מדבר, אם לא שקראהו מעל בכלל, וביאר אופני המעילה שהם שנים, עזיבת האל ית' ועבודת אלהים אחרים. ולפי שהיה הדרוש בע"ז אמר (יז) המעט לנו את עון פעור וגו' שהיה ע"ז, ולפי ששם נענשו לא לבד החוטאים בו אבל גם שאר העדה שהיה בידם למחות ולא מיחו, לזה אמר ויהי הנגף בעדת ה' ר"ל מצד שלא מיחו בידיהם, וג"כ שלמדו לחטוא רבים, הלא תראה כי ירבעם בן נבט התחיל במרד ע"ז ונמשכו אחריו כל מלכי ישראל הבאים אחריו ונשקעו בו ג"כ בסוף מלכי יהודה, והיה זה סבה לגלות ישראל מעל אדמתם, ובעבור זה גם כן אמרו (יח) ואתם תשובו מאחרי ה' ומחר אל כל עדת ישראל יקצוף, שימשכו בחטא אחריהם לחטוא, וגם לפי שלא מיחו בידיהם, ולכן היו הם משתדלים כל כך לתקן הדבר הרע הזה. ואחרי שהשיבו לבחינה הזאת אם היה דעתם לעבוד ע"ז, חזרו לצד השני והוא כי אם יאמרו שלא כונו כי אם לעבוד את ה' (שגם זה מרי, לפי שהוא העברה על דת) ועל זה אמרו (יט) ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם, ר"ל אם אמרתם שטמאה ארץ אחוזתכם ולכן בחרתם לעשות מזבח על הירדן לעלות עליו עולות לה', יותר היה ראוי שתעברו את הירדן הזה ותאחזו בתוכנו אשר שם משכן ה' ושם צוה ה' את הברכה ושם נעבדהו לא חוץ מהמקדש, כי הוא מרד באל ועון פלילי. ואמרו שמלבד זה שחטאו נגד האל יתברך הנה חטאו גם כן נגד כבוד ישראל. וזהו אמרו ואתנו אל תמרדו, ולפי שלא יאמר (האומר) שאם לא היה המזבח לעבוד ע"ז כ"א לעלות עליו עולה וזבחים לה' מה ראו ישראל להתרעם ממנו, כי איש בעונו ימות? הנה להשיב לזה ראו להביא ראיה מענין עכן (כ) שעם שלא עבד ע"ז אבל עבר החרם לבד היה קצף על כל העדה, ולכן ראוי אליהם שיפחדו ג"כ מזה. הנה הותרו השאלות רביעית וחמשית:
פסוק כא:ויענו בני ראובן ובני גד וגו' עד סוף הפרשה. הנה היתה תשובת השבטים האלה שלא עשו המזבח לאחת מהכונות שחשבו, לא לעבוד ע"ז ולא להעלות עולה לאל ית', ולפי שהם כוונו בזה מה שחטאו לגבוה ועליו בא פנחס הכהן ומה שחטאו לעם ועליו באו הנשיאים, והיה גלוי וידוע לפני האל יתברך שהוא בוחן לבות וכליות שאין עליהם בזה אשם, לכן לא השתדלו כי אם להתנצל מישראל לא לעשות תשובה לאל יתברך, כי לא חטאו בזה כלל, ומפני זה לא דברו דבריהם נגד פנחס הכהן, שלהיותו שליח מפאת האל יתברך אמרו אין לנו להרבות דברים עמך, שהאל יודע שלא חטאנו לו והוא יודע הלבבות ולא יצטרך לדבר שפתים, אבל ישראל שלא ידע תעלומות לב היו צריכים להודיעם האמת, ולכן פנו אל הנשיאים לדבר עמהם ולנגדם עשו תשובתם, וזהו וידברו אל ראשי אלפי ישראל, והותרה השאלה הששית: וז"ש שתי פעמים (כב) אל אלהים ה' אל אלהים ה' הוא יודע, להורות שהדבר ברור וידוע כבר לפניו ולזה אמרו יודע לשון הווה, ואמרו וישראל הוא ידע, רוצה לומר ישראל עדין ידע ויכיר שלא היה זה במרד ובמעל ולא היה בו חטא כלל, כי הנסיון יורה עליו, ואמרם אל תושיענו דברו לנוכח נגד האל ית', וביאר שתי הכוונות ואמרו (כג) לבנות לנו מזבח לשוב מאחרי ה', ובזה רמזו למה שחשדום בע"ז, ולכוונה השניה אמרו ואם להעלות עליו עולה ומנחה וגו', ר"ל לזבוח עליו לש"י, אם היה אחת מאלה ה' הוא יבקש: וביארו (כז) שהיתה כונתם לעשות אותו המזבח לעד, ר"ל לזכר המזבח האחר אשר לפני ה', לבל יאמרו בניהם אליהם שאין להם חלק בה' להיותם נבדלים אחרי הירדן, ולכן עשו אותו כדי שיהיה עד וזכרון לאמונתם, וכדי לעבוד את ה' תמיד במשכנו. ואחר שתמו דבריהם אמרו (כט) חלילה לנו ממנו למרוד בה', ר"ל לא לבד חדלנו מחטוא בעבורם, כי אם מפני נפשנו וכבודנו, ולא היינו עושים כדבר הרע הזה בשום פנים, להיותו האל יתברך הוא אלהינו ולפני מזבחו נעבוד ולא במקום אחר: וזכר שעם היות שהם לא כוונו דבריהם לפנחס הנה הוא שמע דבריהם (ל-לג) והנשיאים אשר אתו וייטב בעיניהם, ושבו אל בני ישראל והגידו להם תשובת השבטים, ובני ישראל ברכו את האלהים עליו. ואמנם מה שאמר הספור עוד ולא אמרו לעלות אליהם לצבא לשחת את הארץ, יראה שאין ענין לו, ואחשוב שלא אמר זה על מה שאמרו בני ישראל אחר ששבו פנחס והנשיאים, כי אם להגיד שבראשונה כאשר נקבצו לעלות עליהם לצבא לא אמרו כן להיות כוונתם להשחית את ארצם, כי אם לקנאת ה' צבאות, ולכן עתה כאשר ראו כוונתם רצויה ברכו את ה' אשר נתן כזאת בלבם, ושלא אמרו לעלות עליהם לצבא (רוצה לומר בראשונה קודם שישלחו פנחס והנשיאים) כדי לשחת את הארץ, כי הם לא ירצו במות המת, כי אם בשוב רשע מדרכיו וחיה: