מדוע חשבו בני ישראל להילחם בשבטי עבר הירדן המזרחי?

הקדמה

נאמר בפרקנו:

ט. וַיָשֻבוּ וילכו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה מאת בני ישראל, מִשִׁלֹה אשר בארץ כנען, ללכת אל ארץ הגלעד, אל ארץ אחֻזתם אשר נאחזו בה על פי ד' ביד משה.
י. ויבֹאו אל גלילות הירדן אשר בארץ כנען, ויבנו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה שם מזבח על הירדן, מזבח גדול למראה.
יא. וישמעו בני ישראל לאמר: הנה בנו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה את המזבח אל מול ארץ כנען, אל גלילות הירדן, אל עבר בני ישראל.
יב. וישמעו בני ישראל, ויקהלו כל עדת בני ישראל שִׁלֹה, לעלות עליהם לצבא.
יג. וישלחו בני ישראל אל בני ראובן ואל בני גד ואל חצי שבט מנשה, אל ארץ הגלעד, את פינחס בן אלעזר הכהן.
יד. ועשרה נשִאים עמו, נשיא אחד נשיא אחד לבית אב לכל מטות ישראל, ואיש ראש בית אבותם המה לאלפי ישראל.
טו. ויבֹאו אל בני ראובן ואל בני גד ואל חצי שבט מנשה אל ארץ הגלעד, וידברו אתם לאמר:
טז. כה אמרו כל עדת ד': מה המעל הזה אשר מעלתם באלקי ישראל, לשוב היום מאחרי ד', בבנותכם לכם מזבח, למרדכם היום בד'.
יז. המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה, ויהי הנגף בעדת ד'.
יח. ואתם תָשֻבו היום מאחרי ד', והיה אתם תמרדו היום בד', ומחר אל כל עדת ישראל יִקְצֹף.
יט. ואך אם טמאה ארץ אחֻזתכם - עִברו לכם אל ארץ אחֻזת ד', אשר שכן שם משכן ד', והאחזו בתוכנו, ובד' אל תמרֹדו, ואותנו אל תמרֹדו בבנֹתכם לכם מזבח מבלעדי מזבח ד' אלקינו.
כ. הלוא עכן בן זרח מעל מעל בחרם, ועל כל עדת ישראל היה קָצף, והוא איש אחד לא גוע בעונו.
כא. ויענו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה וידברו את ראשי אלפי ישראל:
כב. א-ל אלקים ד', א-ל אלקים ד' הוא ידע וישראל הוא ידע. אם במרד ואם במעל בד' אל תושיענו היום הזה.
כג. לבנות לנו מזבח לשוב מאחרי ד', ואם להעלות עליו עולה ומנחה ואם לעשות עליו זבחי שלמים - ד' הוא יבקש.
כד. ואם לא מדאגה מדבר עשינו את זאת לאמר מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר: מה לכם ולד' אלקי ישראל.
כה. וגבול נתן ד' ביננו וביניכם בני ראובן ובני גד את הירדן, אין לכם חלק בד', והשביתו בניכם את בנינו לבלתי ירא את ד'.
כו. ונאמר: נעשה נא לנו לבנות את המזבח, לא לעולה ולא לזבח.
כז. כי עד הוא בינינו וביניכם ובין דורותינו אחרינו, לעבֹד את עבֹדת ד' לפניו בעֹלותינו ובזבחינו ובשלמינו, ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו: אין לכם חלק בד'.
כח. ונאמר: והיה כי יאמרו אלינו ואל דֹרֹתינו מחר, ואמרנו: ראו את תבנית מזבח ד', אשר עשו אבותינו, לא לעולה ולא לזבח, כי עד הוא בינינו וביניכם.
כט. חלילה לנו ממנו למרד בד' ולשוב היום מאחרי ד' לבנות מזבח לעלה למנחה ולזבח, מלבד מזבח ד' אלקינו אשר לפני משכנו.
ל. וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל אשר אתו את הדברים אשר דברו בני ראובן ובני גד ובני מנשה וייטב בעיניהם.
לא. ויאמר פינחס בן אלעזר הכהן אל בני ראובן ואל בני גד ואל בני מנשה: היום ידענו כי בתוכנו ד', אשר לא מעלתם בד' המעל הזה, אז הצלתם את בני ישראל מיד ד'.
לב. וישב פינחס בן אלעזר הכהן והנשיאים מאת בני ראובן ומאת בני גד מארץ הגלעד אל ארץ כנען אל בני ישראל וַיָשִבוּ אותם דבר.
לג. וייטב הדבר בעיני בני ישראל, ויברכו אלקים בני ישראל, ולא אמרו לעלות עליהם לצבא לשחת את הארץ אשר בני ראובן ובני גד יֹשבים בה.
לד. ויקראו בני ראובן ובני גד למזבח כי עד הוא בינֹתינו, כי ד' האלקים.

יש לשאול: במה חשדו בני ישראל בשבטי עבר הירדן המזרחי? האם חשדו בהם שהם רוצים לעבוד עבודה זרה, או שחשדו בהם שהם רוצים להקריב לד' במזבח שמחוץ למשכן!

מפסוק י"ז, שבו הזכירו את עוון פעור, שהוא עבודה זרה, עולה לכאורה שחשדו בהם שהם רוצים להקריב לעבודה זרה. אבל בפסוק י"ט, שבו אמרו להם בני ישראל: "בבנֹתכם לכם מזבח מבלעדי מזבח ד' אלקינו", מפורש לכאורה שחשדו בהם שהם רוצים להקריב לד' במזבח שמחוץ למשכן!

וכן משמע גם מפסוקים כ"ג-כ"ט!

בדבר זה נחלקו המפרשים.

א. הסבר מהר"י קרא, האברבנאל, האלשיך הקדוש והמלבי"ם

1. הסבר מהר"י קרא

כתב מהר"י קרא בפסוק ט"ז:

לשוב היום מאחרי ד', בבנותכם לכם מזבח, למרדכם היום בד' - להעלות על המזבח לשם עבודה זרה.

ובפסוק י"ט כתב מהר"י קרא:

ובד' אל תמרֹדו - לבנות בית מזבח לשם עבודה זרה.

ובפסוק כ"ג כתב מהר"י קרא:

לבנות לנו מזבח - לשם עבודה זרה.

אמנם בפסוק כ"ג המשיך מהר"י קרא וכתב:

ושמא תאמרו שלא בניתם אותו לשם עבודה זרה, אף על פי כן לא היה ראוי לבנותו אפילו לשם שמים, שהרי משנבחרה שילה לשכינה נאסרו הבמות, כדכתיב: 'השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם אל המקום אשר יבחר ד'' (דברים יב, יג-יד).

2. הסבר האברבנאל

כעין זה כתב גם האברבנאל בפסוקים ט"ז-כ':

כוונתי באלו הפסוקים שאמרו: לא ימנע אם תהיה כונתם במזבח הזה לעבוד ע"ז עליו, או להעלות עליו עולה או זבח לד'. ואם היה לעבוד בו ע"ז הנה זה א"כ מעל גדול בד' בשני פנים: האחד לשוב היום מאחרי ד' ולא תאבו לעבדו, והשני בבנותכם מזבח למרודכם היום בד', רוצה לומר: לעבוד ע"ז, הנה אם כן כל זה הפסוק בע"ז מדבר, אם לא שקראהו מעל בכלל, וביאר אופני המעילה שהם שנים, עזיבת הא-ל יתברך ועבודת אלהים אחרים.
ולפי שהיה הדרוש בע"ז אמר (יז) 'המעט לנו את עון פעור' וגו' שהיה ע"ז...
ואחרי שהשיבו לבחינה הזאת אם היה דעתם לעבוד ע"ז, חזרו לצד השני והוא כי אם יאמרו שלא כיוונו כי אם לעבוד את ד' (שגם זה מרי, לפי שהוא העברה על דת), ועל זה אמרו (יט): 'ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם', ר"ל אם אמרתם שטמאה ארץ אחוזתכם ולכן בחרתם לעשות מזבח על הירדן לעלות עליו עולות לד', יותר היה ראוי שתעברו את הירדן הזה ותאחזו בתוכנו אשר שם משכן ד' ושם ציוה ד' את הברכה, ושם נעבדהו. לא חוץ מהמקדש, כי הוא מרד בא-ל ועוון פלילי.

3. הסבר האלשיך הקדוש

כעין זה כתב גם האלשיך הקדוש בפסוקים ט"ז-כ"ב:

כה אמרו כל עדת ד' מה המעל הזה וכו'. המעט לנו את עון פעור וכו'. והיה השליחות כה אמרו כל עדת ד' מה המעל הזה אשר מעלתם. כלומר: כי אפשר שהמעל הוא לעבודת אלילים, או לקדשים בחוץ, וזו היא שאלתם: מה המעל הזה אם בבנותכם לכם מזבח, כלומר: כי אין הפרש בינם וביניכם, רק שזה הוא לכם לבדכם, ואנו אשר במשכן, אך הכל לד', ואין המעל רק קדשים בחוץ, וגם שאינו כעבודת אלילים, אחר שאתם מזידים, וגם הוא עוון של רבים קשה מאד. וזהו: 'למרדכם היום בד''. ואם הוא לעבודת אלילים: 'המעט לנו את עון פעור', שהיה נראה שהיתה עבודה של בזיון, ועם כל זה לא הטהרנו ממנו עד היום הזה, עם היות שמאז ויהי הנגף בעדת ד'...
ואחשבה לפי דרכנו, שאמרו: הנה חשדתונו באחד משני דברים: או שהיה המזבח לעבודת אלילים, או לקדשים בחוץ לשמים, על כן אנו אומרים כי: 'א-ל אלקים ד'', כלומר: שברא העולם, ואחר שאנו מאמינים זה איך נעבוד את זולתו חלילה. וכן: 'א-ל אלקים ד'' נתן לנו התורה, ופוקד באחד משלש בחינות אלו, ואיך תחשדונו שנעבור על התורה שניתנה לנו בשלשתן. וכאשר בשלשה אלה נברא העולם כך יש להם באחדות אחת ידיעה ללבבות כי הוא יודע כוונתנו.

4. הסבר המלבי"ם

כעין זה כתב גם המלבי"ם בפסוק ט"ז:

יען לא ידעו אם בנו המזבח לע"ז, או אם בנוהו להקריב עליו קרבנות לד', טענו על שני הצדדים:
א] על הצד האחד שהיה לע"ז: 'מה המעל הזה', הלא הוא מעל גדול לשוב היום מאחרי ד', רצונם לומר: היום, בעוד נגד עיניכם כל האותות והנפלאות שעשה לכם. ולא לבד שתשובו מאחריו בשב ואל תעשה, עוד עשיתם מעשה בפועל בבנותכם לכם מזבח לע"ז, שזה בא למרדכם היום בד', מרידה גלויה פשוע וכחש בד'....
(יט) ואך- ב] עתה טענו על הצד השני: אם יאמרו שעשו המזבח לד', אך אם תאמרו כי טמאה ארץ אחוזתכם ואינה ראויה להקריב שם קרבנות, ולכן בניתם המזבח מעבר הלז כדי להקריב עליו לד', הנה גם בצד הזה הוא מרד, בין נגד ד' שצוה שלא להקריב בבמה, רק במשכן ד', בין נגד ישראל שזה מפריד בין הקיבוץ והאחדות אשר ביניהם, שמצדו ראוי שיעבדו כולם שכם אחד לא-ל אחד, בבית אחד, ולא יחצו לשני כתות בשני מזבחות.

ב. הסבר רש"י, רד"ק ורלב"ג

רש"י רד"ק ורלב"ג הסבירו שבני ישראל חשדו בשבטי עבר הירדן שהם רוצים להקריב לד' במזבח שמחוץ למשכן.

1. הסבר רש"י

כך כתב רש"י (שם, יב):

לעלות עליהם לצבא - לפי שנאסרו הבמות משנקבע המשכן בשילה.

2. הסבר הרד"ק

הרד"ק שם הרחיב יותר וכתב:

לעלות עליהם לצבא - ולפי שחשבו כי להעלות עליו עולה וזבח עשו אותו, ולהיות להם מזבח לבדם, מבלי שיבואו למזבח ד' לשילה, או באשר יהיה שם, ומשבאו לשילה נאסרו הבמות, שכך שנינו (בזבחים פי"ד): 'עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות, באו לגלגל הותרו הבמות, באו לשילה נאסרו הבמות, באו לנוב וגבעון הותרו הבמות, באו לירושלם נאסרו הבמות, ולא היה להם היתר עוד', לפיכך חשבוהו להם לעוון ולמרד בד'.

3. הסבר הרלב"ג

הרלב"ג (שם, י-כ) הרחיב עוד יותר, וגם הסביר מדוע הזכירו את עוון פעור:

וחשבו ישראל שעשו זה להקריב עליו, ונקהלו שילה לעלות עליהם לצבא, והיתה עצתם לשלוח להם תחילה פינחס בן אלעזר הכהן ועשרה נשיאים עמו מתשעת המטות וחצי המטה, לדעת מה זה ועל מה זה, ולהזהירם ולהוכיחם על זה. כי כבר הוזהרו בתורה מעשות במת ציבור זולתי משכן ד', וגם במה ליחיד נאסרה מעת באו אל המנוחה ואל הנחלה. והנה היה משכן שילה 'מנוחה', כמו שנתבאר בסוף זבחים (קיט ע"א), ובית עולמים היה 'נחלה'. ולפי זה הענין היה מרד בד', כי הכוונה בשלא יעבד ד' יתברך כי אם במקום אחד, הוא להורות על היותו אחד, כמו שביארנו בביאורנו לדברי התורה, וזה הפך מה שעשו ישראל כשנשקעו בעבודה זרה, עד שתמצא שכבר היו להם בתי עבודת אלילים בכל עריהם, אמר הנביא מספר גנותן: 'כי מספר עריך היו אלהיך יהודה' (ירמיהו ב, כח).
הנה אמרו ישראל לעלות עליהם לצבא, להוכיחם על זה ולבער הרע מקרבם, כי זה מדרכי התורה, כמו שנתבאר בתורה בעיר הנדחת. ולזאת הסבה עלו ישראל לצבא על אחיהם על דבר פילגש בגבעה. והסבה בזה שישמעו הנשארים וייראו, ולא יוסיפו לעשות הרע הזה, כי אולי ילמדו מזה הנשארים ויסתבכו כלם בזה הפועל המגונה. הלא תראה כי ירבעם בן נבט התחיל במרד, ונמשכו למריו כל מלכי ישראל הבאים אחריו, ונשקעו בו גם כן בסוף הענין מלכי יהודה, והיה זה סבת גלות ישראל מארצם, ואבדן רבים מהם. ולזאת הסבה אחשוב שאמרו פינחס והנשיאים לבני ראובן ולבני גד ולחצי שבט המנשה: 'המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה, ויהי הנגף' וגו'.

כלומר: ההקרבה בבמות עלולה להביא לעבודה זרה, ולכן הזכירו פינחס והנשיאים את עוון פעור.

ג. מחלוקת התנאים במסכת זבחים

בגמרא במסכת זבחים (קיט ע"א) נחלקו תנאים בהסבר הפסוקים שבפרשתנו:

תנו רבנן: 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה' -
מנוחה - זו שילה, נחלה - זו ירושלים... דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: מנוחה - זו ירושלים, נחלה - זו שילה.

שתי הדעות הללו סוברות כמו שלמדנו לעיל, שבזמן שילה ובזמן בית המקדש נאסרו הבמות, וביניהן היה היתר במות.

אבל בהמשך מביאה הגמרא ברייתא נוספת, ובה נאמר:

רבי שמעון בן יוחי אומר: זו וזו ירושלים.

(ועיין ברש"ש וברד"ל שם, שדנו כיצד יתכן שיש מחלוקת בין רבי שמעון לרבי שמעון בן יוחאי. ועיין גם ב"קרן אורה" זבחים קח ע"ב בד"ה "ואימא", וכן ב"חברותא" הערה 213).

לדעת רבי שמעון בן יוחאי, שאמר: "זו וזו ירושלים" משמע שמאז שנכנסו ישראל לארץ ישראל ועד שנבנה בית המקדש בירושלים היה היתר במות, כולל הזמן שבו היה המשכן בשילה, שלא כפי שמשמע מהפסוקים והסבירו המפרשים.

ובגמרא שם (קיט ע"ב) אמרו:

בשלמא למאן דאמר: זו וזו ירושלים, אבל שילה הוה שריא במות, היינו דכתיב: 'ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה, ויעל על הצור לד'' (שופטים יג, יט), אלא למאן דאמר: זו וזו שילה, ובמות הוה אסירן, מאי 'ויקח מנוח'? הוראת שעה היתה.

כלומר: לדעת רבי שמעון בן יוחאי שמאז שנכנסו ישראל לארץ ישראל ועד שנבנה בית המקדש בירושלים היה היתר במות, כולל הזמן שבו היה המשכן בשילה, מובנת הקרבת מנוח. מה שאין כן לשיטות החולקות קשה כיצד הקריב מנוח בחוץ בזמן איסור הבמות, וענתה הגמרא שהיתה זו הוראת שעה של המלאך, שאמר לו להקריב, כדי שמנוח יאמין שהוא אכן מלאך ויעשה את מה שהוא ציוה אותם לעשות ואשתו תימנע מלאכול דברים האסורים לנזיר (רש"י שם, ה).

יש לשאול: כיצד יסביר רבי שמעון בן יוחאי את פרשת בניית המזבח בעבר הירדן, שממנה מוכח שהיה אסור להקריב בבמות בזמן שילה?

שאלה זו הביא בספר "קדושה משולשת" שבסוף ספר "עמק הלכה" לרבי יהושע הורוויץ מדזיקוב קדושה ג' אות ז' (הפנה אותי לשם הרב בנימין פוס, מחבר הספר "תורת הבמה"), בשם תלמידו, וכתב עליה: "והנה לכאורה היא קושיא עצומה", והוא ענה עליה שלש תשובות.

1. תשובתו הראשונה של ה"קדושה משולשת" ודחייתו אותה

בתשובתו הראשונה כתב ה"קדושה משולשת": "נראה דכיון דבבמה לא הותרו רק הנידר והנידב, אם כן יש לומר דבני ישראל חשבו שיקריבו שם גם חובות".

אבל מיד הוא דחה הסבר זה וכתב:

אמנם צריך עיון, שמבואר שם שבני גד וראובן השיבו שלא עשו זאת להעלות עולות או מנחה או זבחי שלמים, ולמה להם להתנצל על עולה ועל זבחי שלמים? בשלמא על מנחה ניחא, כיון דאין מנחה בבמה, אבל עולה ושלמים, דהוי נידר ונידב מקריבין בבמה, ולרבי שמעון בר יוחאי שהיה אז זמן היתר הבמות היו מותרים להקריב עולות ושלמים!

2. תשובתו השניה של ה"קדושה משולשת"

בתשובתו השניה כתב ה"קדושה משולשת":

ואפשר לומר שבני ישראל חשבו ש[בני גד וראובן] עשו במת ציבור להקריב שם כל קרבנות ציבור, והרי בודאי גם בזמן היתר הבמות אסור לעשות שתי במות גדולות. וכיון שהיתה במה גדולה בשילה, היה אסור להם לעשות עוד במה גדולה להקריב קרבנות ציבור, וכן כתב רש"י בזבחים (קיא ע"א ד"ה 'בכל מושבות') ששתי במות גדולות לא מצינו.

כלומר: רשב"י יסביר את פרשתנו שבני ישראל חשדו בשבטי עבר הירדן שהם רוצים להקריב קרבנות ציבור בבמה מרכזית נוספת, שדומה לבמת ציבור, שדבר זה היה אסור בזמן שילה גם לדעתו.

3. תשובתו השלישית של ה"קדושה משולשת"

בתשובתו השלישית כתב ה"קדושה משולשת":

ויש מקום אתי עוד לומר על פי מה שכתב בספר 'דברי אמת' סוף דרוש ט"ו, והבאתיו לעיל (בקדושה ב' אות א'), דבחוץ לארץ היה אסור להקריב בבמות אף בזמן היתר הבמות. והמעיין בספר 'דברי אמת' יראה שכן כתב על הני קראי דיהושע, לפרש מה שנאמר שם: 'ואך אם טמאה ארץ אחזתכם', ואם כן ממילא לא קשה על רשב"י כמובן.

כלומר: המזבח שבנו שבטי עבר הירדן היה בעבר הירדן, מחוץ לארץ כנען, וכל היתר הבמות הוא רק בארץ כנען, ולא מחוצה לה.

יש להעיר על הסבר זה שתי הערות:

1. ה"מצודת דוד" והמלבי"ם כתבו (כב, י) שבני גד ובני ראובן בנו את המזבח בעבר הירדן המערבי, בארץ כנען!
2. בגמרא במסכת מגילה (י ע"א) יש דעה שמותר היה להקריב אחרי חורבן הבית בבית חוניו, שהיה במצרים, ומוכח משם שהיתר הבמות כולל גם את חוצה לארץ ("ראש יוסף" שם)!

וכן דייקו האחרונים גם מרש"י במסכת קידושין (לז ע"א ד"ה "והרי שבת" ועיין בספר "תורת הבמה" עמ' שא).

לפי זה אי אפשר להסביר את דעת רשב"י שאף על פי שהיה היתר במות, מכל מקום היה אסור להקריב בבמה בחוץ לארץ.

לסיכום: מבין שלש התשובות שכתב בעל ה"קדושה משולשת" נשארת תשובה אחת מובנת ומרווחת, והיא התשובה השניה שרשב"י יסביר את פרשתנו שבני ישראל חשדו בשבטי עבר הירדן שהם רוצים להקריב קרבנות ציבור בבמה מרכזית נוספת, שדומה לבמת ציבור, שדבר זה היה אסור בזמן שילה.

סיכום

על השאלה במה חשדו בני ישראל בשבטי עבר הירדן המזרחי נאמרו שלושה הסברים:

1. לפי מהר"י קרא, האברבנאל, האלשיך הקדוש והמלבי"ם בני ישראל חשדו בהם שאולי הם רוצים לעבוד עבודה זרה. אבל גם אם הם יגידו שהם אינם מתכוונים לעבוד עבודה זרה עדיין אסור היו להם להקים מזבח, כיון שאסור להקריב אפילו לד' במזבח שמחוץ למשכן שילה.
2. לפי רש"י רד"ק ורלב"ג בני ישראל חשדו בהם שהם רוצים להקריב לד' במזבח שמחוץ למשכן שילה.
3. לפי דעת רשב"י שהיה מותר להקריב לד' מחוץ למשכן שילה הסביר ה"קדושה משולשת" שרשב"י יסביר את פרשתנו שבני ישראל חשדו בשבטי עבר הירדן שהם רוצים להקריב קרבנות ציבור בבמה מרכזית נוספת, שדומה לבמת ציבור, שדבר זה היה אסור בזמן שילה.

סיום

כתב הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק ג' פרק מ"א):

...העושה ביד רמה הוא המזיד, שיעיז פניו ויעבור בפרהסיא. שזה אינו עובר לתאבון לבד, ולא לעשות מה שמנעה התורה לעשותו לרוע מדותיו לבד, אבל לחלוק על התורה ולעמוד כנגדה. מפני זה אמר: 'את ד' הוא מגדף' (במדבר טו, ל), והוא יהרג בלא ספק. ולא יעשה זה אלא מי שעלה בלבו דעת אחרת לחלוק בו על התורה. ומפני זה בא הפירוש המקובל: 'בע"ז הכתוב מדבר' (כרתות ז ע"ב), מפני שהוא חולק על פינות התורה. כי לא עבד אדם כוכב כלל, אלא מי שהאמין בו הקדמות, כמו שבארנו בחבורנו פעמים. וכן הוא הדין אצלי בכל עבירה שיראה ממנה סתירת התורה, או המחלוקת כנגדה. ואפילו אכל אדם מישראל בשר בחלב, או לבש שעטנז, או הקיף פאת הראש, לבזיון התורה, מפני דעת שיתבאר ממנו שאינו מאמין שזאת התורה אמת, הוא אצלי הנאמר עליו: 'את ד' הוא מגדף', ויהרג מיתת כפירה, לא מיתת עונש, כאנשי עיר הנדחת, שיהרגו מיתת כופרים לא מיתת עונש. ולזה ממונם בשרפה, ואינו ליורשיהם כשאר הרוגי בית דין. וכן אני אומר בעדה מישראל שזדו לעבור על אי זו מצוה שתהיה, ועשו אותה ביד רמה - יהרגו כולם, וראיה לדבר ענין בני גד ובני ראובן שבא בהם: 'ויאמר כל העדה לעלות עליהם לצבא' (עיין שם בפסוק י"ב), ואחר כן באר להם בשעת ההתראה שהם כבר כפרו בהסכימם על העבירה ההיא, וכפרו בתורה כלה, והוא אמרם להם: 'לשוב היום מאחרי ד'' (טז), והשיבו הם גם כן: 'אם במרד ואם במעל בד' אל תושיענו היום הזה' (כב).