תנ"ך על הפרק - יהושע כב - מדוע חשבו בני ישראל להילחם בשבטי עבר הירדן המזרחי? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע כב

209 / 929
היום

הפרק

אָ֚ז יִקְרָ֣א יְהוֹשֻׁ֔עַ לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִ֑י וְלַחֲצִ֖י מַטֵּ֥ה מְנַשֶּֽׁה׃וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם אַתֶּ֣ם שְׁמַרְתֶּ֔ם אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה אֶתְכֶ֔ם מֹשֶׁ֖ה עֶ֣בֶד יְהוָ֑ה וַתִּשְׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶֽם׃לֹֽא־עֲזַבְתֶּ֣ם אֶת־אֲחֵיכֶ֗ם זֶ֚ה יָמִ֣ים רַבִּ֔ים עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וּשְׁמַרְתֶּ֕ם אֶת־מִשְׁמֶ֕רֶת מִצְוַ֖ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וְעַתָּ֗ה הֵנִ֨יחַ יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ לַֽאֲחֵיכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר לָהֶ֑ם וְעַתָּ֡ה פְּנוּ֩ וּלְכ֨וּ לָכֶ֜ם לְאָהֳלֵיכֶ֗ם אֶל־אֶ֙רֶץ֙ אֲחֻזַּתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם מֹשֶׁה֙ עֶ֣בֶד יְהוָ֔ה בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃רַ֣ק ׀ שִׁמְר֣וּ מְאֹ֗ד לַעֲשׂ֨וֹת אֶת־הַמִּצְוָ֣ה וְאֶת־הַתּוֹרָה֮ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה אֶתְכֶם֮ מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד־יְהוָה֒ לְ֠אַהֲבָה אֶת־יְהוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם וְלָלֶ֧כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֛יו וְלִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתָ֖יו וּלְדָבְקָה־ב֑וֹ וּלְעָבְד֕וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃וַֽיְבָרְכֵ֖ם יְהוֹשֻׁ֑עַ וַֽיְשַׁלְּחֵ֔ם וַיֵּלְכ֖וּ אֶל־אָהֳלֵיהֶֽם׃וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֗ה נָתַ֣ן מֹשֶׁה֮ בַּבָּשָׁן֒ וּלְחֶצְי֗וֹ נָתַ֤ן יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ עִם־אֲחֵיהֶ֔םמעברבְּעֵ֥בֶרהַיַּרְדֵּ֖ן יָ֑מָּה וְ֠גַם כִּ֣י שִׁלְּחָ֧ם יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶל־אָהֳלֵיהֶ֖ם וַיְבָרֲכֵֽם׃וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בִּנְכָסִ֨ים רַבִּ֜ים שׁ֤וּבוּ אֶל־אָֽהֳלֵיכֶם֙ וּבְמִקְנֶ֣ה רַב־מְאֹ֔ד בְּכֶ֨סֶף וּבְזָהָ֜ב וּבִנְחֹ֧שֶׁת וּבְבַרְזֶ֛ל וּבִשְׂלָמ֖וֹת הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד חִלְק֥וּ שְׁלַל־אֹיְבֵיכֶ֖ם עִם־אֲחֵיכֶֽם׃וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיֵּלְכ֡וּ בְּנֵי־רְאוּבֵ֨ן וּבְנֵי־גָ֜ד וַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֗ה מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִשִּׁלֹ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן לָלֶ֜כֶת אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֗ד אֶל־אֶ֤רֶץ אֲחֻזָּתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נֹֽאחֲזוּ־בָ֔הּ עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־גְּלִיל֣וֹת הַיַּרְדֵּ֔ן אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֡ד וַחֲצִ֣י שֵׁבֶט֩ הַֽמְנַשֶּׁ֨ה שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ עַל־הַיַּרְדֵּ֔ן מִזְבֵּ֥חַ גָּד֖וֹל לְמַרְאֶֽה׃וַיִּשְׁמְע֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה בָנ֣וּ בְנֵֽי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֡ד וַחֲצִי֩ שֵׁ֨בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֜ה אֶת־הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶל־מוּל֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶל־גְּלִילוֹת֙ הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־עֵ֖בֶר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַֽיִּשְׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּקָּ֨הֲל֜וּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ שִׁלֹ֔ה לַעֲל֥וֹת עֲלֵיהֶ֖ם לַצָּבָֽא׃וַיִּשְׁלְח֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵ֧ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֛ד וְאֶל־חֲצִ֥י שֵֽׁבֶט־מְנַשֶּׁ֖ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֑ד אֶת־פִּינְחָ֖ס בֶּן־אֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵֽן׃וַעֲשָׂרָ֤ה נְשִׂאִים֙ עִמּ֔וֹ נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אָ֔ב לְכֹ֖ל מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְאִ֨ישׁ רֹ֧אשׁ בֵּית־אֲבוֹתָ֛ם הֵ֖מָּה לְאַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵ֧ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֛ד וְאֶל־חֲצִ֥י שֵֽׁבֶט־מְנַשֶּׁ֖ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֑ד וַיְדַבְּר֥וּ אִתָּ֖ם לֵאמֹֽר׃כֹּ֣ה אָמְר֞וּ כֹּ֣ל ׀ עֲדַ֣ת יְהוָ֗ה מָֽה־הַמַּ֤עַל הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֤ר מְעַלְתֶּם֙ בֵּאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָשׁ֣וּב הַיּ֔וֹם מֵאַחֲרֵ֖י יְהוָ֑ה בִּבְנֽוֹתְכֶ֤ם לָכֶם֙ מִזְבֵּ֔חַ לִמְרָדְכֶ֥ם הַיּ֖וֹם בַּיהוָֽה׃הַמְעַט־לָ֙נוּ֙ אֶת־עֲוֺ֣ן פְּע֔וֹר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־הִטַּהַ֙רְנוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיְהִ֥י הַנֶּ֖גֶף בַּעֲדַ֥ת יְהוָֽה׃וְאַתֶּם֙ תָּשֻׁ֣בוּ הַיּ֔וֹם מֵאַחֲרֵ֖י יְהוָ֑ה וְהָיָ֗ה אַתֶּ֞ם תִּמְרְד֤וּ הַיּוֹם֙ בַּֽיהוָ֔ה וּמָחָ֕ר אֶֽל־כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יִקְצֹֽף׃וְאַ֨ךְ אִם־טְמֵאָ֜ה אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֗ם עִבְר֨וּ לָכֶ֜ם אֶל־אֶ֨רֶץ אֲחֻזַּ֤ת יְהוָה֙ אֲשֶׁ֤ר שָֽׁכַן־שָׁם֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה וְהֵאָחֲז֖וּ בְּתוֹכֵ֑נוּ וּבַֽיהוָ֣ה אַל־תִּמְרֹ֗דוּ וְאֹתָ֙נוּ֙ אֶל־תִּמְרֹ֔דוּ בִּבְנֹֽתְכֶ֤ם לָכֶם֙ מִזְבֵּ֔חַ מִֽבַּלְעֲדֵ֔י מִזְבַּ֖ח יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃הֲל֣וֹא ׀ עָכָ֣ן בֶּן־זֶ֗רַח מָ֤עַל מַ֙עַל֙ בַּחֵ֔רֶם וְעַֽל־כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל הָ֣יָה קָ֑צֶף וְהוּא֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד לֹ֥א גָוַ֖ע בַּעֲוֺנֽוֹ׃וַֽיַּעֲנוּ֙ בְּנֵי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֔ד וַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה וַֽיְדַבְּר֔וּ אֶת־רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃אֵל֩ ׀ אֱלֹהִ֨ים ׀ יְהוָ֜ה אֵ֣ל ׀ אֱלֹהִ֤ים ׀ יְהוָה֙ ה֣וּא יֹדֵ֔עַ וְיִשְׂרָאֵ֖ל ה֣וּא יֵדָ֑ע אִם־בְּמֶ֤רֶד וְאִם־בְּמַ֙עַל֙ בַּֽיהוָ֔ה אַל־תּוֹשִׁיעֵ֖נוּ הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃לִבְנ֥וֹת לָ֙נוּ֙ מִזְבֵּ֔חַ לָשׁ֖וּב מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֑ה וְאִם־לְהַעֲל֨וֹת עָלָ֜יו עוֹלָ֣ה וּמִנְחָ֗ה וְאִם־לַעֲשׂ֤וֹת עָלָיו֙ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֔ים יְהוָ֖ה ה֥וּא יְבַקֵּֽשׁ׃וְאִם־לֹ֤א מִדְּאָגָה֙ מִדָּבָ֔ר עָשִׂ֥ינוּ אֶת־זֹ֖את לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יֹאמְר֨וּ בְנֵיכֶ֤ם לְבָנֵ֙ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר מַה־לָּכֶ֕ם וְלַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וּגְב֣וּל נָֽתַן־יְ֠הוָה בֵּינֵ֨נוּ וּבֵינֵיכֶ֜ם בְּנֵי־רְאוּבֵ֤ן וּבְנֵי־גָד֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן אֵין־לָכֶ֥ם חֵ֖לֶק בַּֽיהוָ֑ה וְהִשְׁבִּ֤יתוּ בְנֵיכֶם֙ אֶת־בָּנֵ֔ינוּ לְבִלְתִּ֖י יְרֹ֥א אֶת־יְהוָֽה׃וַנֹּ֕אמֶר נַעֲשֶׂה־נָּ֣א לָ֔נוּ לִבְנ֖וֹת אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ לֹ֥א לְעוֹלָ֖ה וְלֹ֥א לְזָֽבַח׃כִּי֩ עֵ֨ד ה֜וּא בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֵיכֶ֗ם וּבֵ֣ין דֹּרוֹתֵינוּ֮ אַחֲרֵינוּ֒ לַעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת יְהוָה֙ לְפָנָ֔יו בְּעֹלוֹתֵ֥ינוּ וּבִזְבָחֵ֖ינוּ וּבִשְׁלָמֵ֑ינוּ וְלֹא־יֹאמְר֨וּ בְנֵיכֶ֤ם מָחָר֙ לְבָנֵ֔ינוּ אֵין־לָכֶ֥ם חֵ֖לֶק בַּיהוָֽה׃וַנֹּ֕אמֶר וְהָיָ֗ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֵלֵ֛ינוּ וְאֶל־דֹּרֹתֵ֖ינוּ מָחָ֑ר וְאָמַ֡רְנוּ רְא֣וּ אֶת־תַּבְנִית֩ מִזְבַּ֨ח יְהוָ֜ה אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ אֲבוֹתֵ֗ינוּ לֹ֤א לְעוֹלָה֙ וְלֹ֣א לְזֶ֔בַח כִּי־עֵ֣ד ה֔וּא בֵּינֵ֖ינוּ וּבֵינֵיכֶֽם׃חָלִילָה֩ לָּ֨נוּ מִמֶּ֜נּוּ לִמְרֹ֣ד בַּֽיהוָ֗ה וְלָשׁ֤וּב הַיּוֹם֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֔ה לִבְנ֣וֹת מִזְבֵּ֔חַ לְעֹלָ֖ה לְמִנְחָ֣ה וּלְזָ֑בַח מִלְּבַ֗ד מִזְבַּח֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י מִשְׁכָּנֽוֹ׃וַיִּשְׁמַ֞ע פִּֽינְחָ֣ס הַכֹּהֵ֗ן וּנְשִׂיאֵ֨י הָעֵדָ֜ה וְרָאשֵׁ֨י אַלְפֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ אֶת־הַ֨דְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר דִּבְּר֛וּ בְּנֵי־רְאוּבֵ֥ן וּבְנֵי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵיהֶֽם׃וַיֹּ֣אמֶר פִּֽינְחָ֣ס בֶּן־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֡ן אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵ֨ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֜ד וְאֶל־בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֗ה הַיּ֤וֹם ׀ יָדַ֙עְנוּ֙ כִּֽי־בְתוֹכֵ֣נוּ יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־מְעַלְתֶּ֥ם בַּֽיהוָ֖ה הַמַּ֣עַל הַזֶּ֑ה אָ֗ז הִצַּלְתֶּ֛ם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֥ד יְהוָֽה׃וַיָּ֣שָׁב פִּֽינְחָ֣ס בֶּן־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֣ן ׀ וְהַנְּשִׂיאִ֡ים מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־רְאוּבֵן֩ וּמֵאֵ֨ת בְּנֵי־גָ֜ד מֵאֶ֧רֶץ הַגִּלְעָ֛ד אֶל־אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּשִׁ֥בוּ אוֹתָ֖ם דָּבָֽר׃וַיִּיטַ֣ב הַדָּבָ֗ר בְּעֵינֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְבָרֲכ֥וּ אֱלֹהִ֖ים בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֣א אָמְר֗וּ לַעֲל֤וֹת עֲלֵיהֶם֙ לַצָּבָ֔א לְשַׁחֵת֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֛ר בְּנֵי־רְאוּבֵ֥ן וּבְנֵי־גָ֖ד יֹשְׁבִ֥ים בָּֽהּ׃וַֽיִּקְרְא֛וּ בְּנֵי־רְאוּבֵ֥ן וּבְנֵי־גָ֖ד לַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֣י עֵ֥ד הוּא֙ בֵּֽינֹתֵ֔ינוּ כִּ֥י יְהוָ֖ה הָאֱלֹהִֽים׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

מדוע חשבו בני ישראל להילחם בשבטי עבר הירדן המזרחי?

הקדמה

נאמר בפרקנו:

ט. וַיָשֻבוּ וילכו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה מאת בני ישראל, מִשִׁלֹה אשר בארץ כנען, ללכת אל ארץ הגלעד, אל ארץ אחֻזתם אשר נאחזו בה על פי ד' ביד משה.
י. ויבֹאו אל גלילות הירדן אשר בארץ כנען, ויבנו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה שם מזבח על הירדן, מזבח גדול למראה.
יא. וישמעו בני ישראל לאמר: הנה בנו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה את המזבח אל מול ארץ כנען, אל גלילות הירדן, אל עבר בני ישראל.
יב. וישמעו בני ישראל, ויקהלו כל עדת בני ישראל שִׁלֹה, לעלות עליהם לצבא.
יג. וישלחו בני ישראל אל בני ראובן ואל בני גד ואל חצי שבט מנשה, אל ארץ הגלעד, את פינחס בן אלעזר הכהן.
יד. ועשרה נשִאים עמו, נשיא אחד נשיא אחד לבית אב לכל מטות ישראל, ואיש ראש בית אבותם המה לאלפי ישראל.
טו. ויבֹאו אל בני ראובן ואל בני גד ואל חצי שבט מנשה אל ארץ הגלעד, וידברו אתם לאמר:
טז. כה אמרו כל עדת ד': מה המעל הזה אשר מעלתם באלקי ישראל, לשוב היום מאחרי ד', בבנותכם לכם מזבח, למרדכם היום בד'.
יז. המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה, ויהי הנגף בעדת ד'.
יח. ואתם תָשֻבו היום מאחרי ד', והיה אתם תמרדו היום בד', ומחר אל כל עדת ישראל יִקְצֹף.
יט. ואך אם טמאה ארץ אחֻזתכם - עִברו לכם אל ארץ אחֻזת ד', אשר שכן שם משכן ד', והאחזו בתוכנו, ובד' אל תמרֹדו, ואותנו אל תמרֹדו בבנֹתכם לכם מזבח מבלעדי מזבח ד' אלקינו.
כ. הלוא עכן בן זרח מעל מעל בחרם, ועל כל עדת ישראל היה קָצף, והוא איש אחד לא גוע בעונו.
כא. ויענו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה וידברו את ראשי אלפי ישראל:
כב. א-ל אלקים ד', א-ל אלקים ד' הוא ידע וישראל הוא ידע. אם במרד ואם במעל בד' אל תושיענו היום הזה.
כג. לבנות לנו מזבח לשוב מאחרי ד', ואם להעלות עליו עולה ומנחה ואם לעשות עליו זבחי שלמים - ד' הוא יבקש.
כד. ואם לא מדאגה מדבר עשינו את זאת לאמר מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר: מה לכם ולד' אלקי ישראל.
כה. וגבול נתן ד' ביננו וביניכם בני ראובן ובני גד את הירדן, אין לכם חלק בד', והשביתו בניכם את בנינו לבלתי ירא את ד'.
כו. ונאמר: נעשה נא לנו לבנות את המזבח, לא לעולה ולא לזבח.
כז. כי עד הוא בינינו וביניכם ובין דורותינו אחרינו, לעבֹד את עבֹדת ד' לפניו בעֹלותינו ובזבחינו ובשלמינו, ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו: אין לכם חלק בד'.
כח. ונאמר: והיה כי יאמרו אלינו ואל דֹרֹתינו מחר, ואמרנו: ראו את תבנית מזבח ד', אשר עשו אבותינו, לא לעולה ולא לזבח, כי עד הוא בינינו וביניכם.
כט. חלילה לנו ממנו למרד בד' ולשוב היום מאחרי ד' לבנות מזבח לעלה למנחה ולזבח, מלבד מזבח ד' אלקינו אשר לפני משכנו.
ל. וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל אשר אתו את הדברים אשר דברו בני ראובן ובני גד ובני מנשה וייטב בעיניהם.
לא. ויאמר פינחס בן אלעזר הכהן אל בני ראובן ואל בני גד ואל בני מנשה: היום ידענו כי בתוכנו ד', אשר לא מעלתם בד' המעל הזה, אז הצלתם את בני ישראל מיד ד'.
לב. וישב פינחס בן אלעזר הכהן והנשיאים מאת בני ראובן ומאת בני גד מארץ הגלעד אל ארץ כנען אל בני ישראל וַיָשִבוּ אותם דבר.
לג. וייטב הדבר בעיני בני ישראל, ויברכו אלקים בני ישראל, ולא אמרו לעלות עליהם לצבא לשחת את הארץ אשר בני ראובן ובני גד יֹשבים בה.
לד. ויקראו בני ראובן ובני גד למזבח כי עד הוא בינֹתינו, כי ד' האלקים.

יש לשאול: במה חשדו בני ישראל בשבטי עבר הירדן המזרחי? האם חשדו בהם שהם רוצים לעבוד עבודה זרה, או שחשדו בהם שהם רוצים להקריב לד' במזבח שמחוץ למשכן!

מפסוק י"ז, שבו הזכירו את עוון פעור, שהוא עבודה זרה, עולה לכאורה שחשדו בהם שהם רוצים להקריב לעבודה זרה. אבל בפסוק י"ט, שבו אמרו להם בני ישראל: "בבנֹתכם לכם מזבח מבלעדי מזבח ד' אלקינו", מפורש לכאורה שחשדו בהם שהם רוצים להקריב לד' במזבח שמחוץ למשכן!

וכן משמע גם מפסוקים כ"ג-כ"ט!

בדבר זה נחלקו המפרשים.

א. הסבר מהר"י קרא, האברבנאל, האלשיך הקדוש והמלבי"ם

1. הסבר מהר"י קרא

כתב מהר"י קרא בפסוק ט"ז:

לשוב היום מאחרי ד', בבנותכם לכם מזבח, למרדכם היום בד' - להעלות על המזבח לשם עבודה זרה.

ובפסוק י"ט כתב מהר"י קרא:

ובד' אל תמרֹדו - לבנות בית מזבח לשם עבודה זרה.

ובפסוק כ"ג כתב מהר"י קרא:

לבנות לנו מזבח - לשם עבודה זרה.

אמנם בפסוק כ"ג המשיך מהר"י קרא וכתב:

ושמא תאמרו שלא בניתם אותו לשם עבודה זרה, אף על פי כן לא היה ראוי לבנותו אפילו לשם שמים, שהרי משנבחרה שילה לשכינה נאסרו הבמות, כדכתיב: 'השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם אל המקום אשר יבחר ד'' (דברים יב, יג-יד).

2. הסבר האברבנאל

כעין זה כתב גם האברבנאל בפסוקים ט"ז-כ':

כוונתי באלו הפסוקים שאמרו: לא ימנע אם תהיה כונתם במזבח הזה לעבוד ע"ז עליו, או להעלות עליו עולה או זבח לד'. ואם היה לעבוד בו ע"ז הנה זה א"כ מעל גדול בד' בשני פנים: האחד לשוב היום מאחרי ד' ולא תאבו לעבדו, והשני בבנותכם מזבח למרודכם היום בד', רוצה לומר: לעבוד ע"ז, הנה אם כן כל זה הפסוק בע"ז מדבר, אם לא שקראהו מעל בכלל, וביאר אופני המעילה שהם שנים, עזיבת הא-ל יתברך ועבודת אלהים אחרים.
ולפי שהיה הדרוש בע"ז אמר (יז) 'המעט לנו את עון פעור' וגו' שהיה ע"ז...
ואחרי שהשיבו לבחינה הזאת אם היה דעתם לעבוד ע"ז, חזרו לצד השני והוא כי אם יאמרו שלא כיוונו כי אם לעבוד את ד' (שגם זה מרי, לפי שהוא העברה על דת), ועל זה אמרו (יט): 'ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם', ר"ל אם אמרתם שטמאה ארץ אחוזתכם ולכן בחרתם לעשות מזבח על הירדן לעלות עליו עולות לד', יותר היה ראוי שתעברו את הירדן הזה ותאחזו בתוכנו אשר שם משכן ד' ושם ציוה ד' את הברכה, ושם נעבדהו. לא חוץ מהמקדש, כי הוא מרד בא-ל ועוון פלילי.

3. הסבר האלשיך הקדוש

כעין זה כתב גם האלשיך הקדוש בפסוקים ט"ז-כ"ב:

כה אמרו כל עדת ד' מה המעל הזה וכו'. המעט לנו את עון פעור וכו'. והיה השליחות כה אמרו כל עדת ד' מה המעל הזה אשר מעלתם. כלומר: כי אפשר שהמעל הוא לעבודת אלילים, או לקדשים בחוץ, וזו היא שאלתם: מה המעל הזה אם בבנותכם לכם מזבח, כלומר: כי אין הפרש בינם וביניכם, רק שזה הוא לכם לבדכם, ואנו אשר במשכן, אך הכל לד', ואין המעל רק קדשים בחוץ, וגם שאינו כעבודת אלילים, אחר שאתם מזידים, וגם הוא עוון של רבים קשה מאד. וזהו: 'למרדכם היום בד''. ואם הוא לעבודת אלילים: 'המעט לנו את עון פעור', שהיה נראה שהיתה עבודה של בזיון, ועם כל זה לא הטהרנו ממנו עד היום הזה, עם היות שמאז ויהי הנגף בעדת ד'...
ואחשבה לפי דרכנו, שאמרו: הנה חשדתונו באחד משני דברים: או שהיה המזבח לעבודת אלילים, או לקדשים בחוץ לשמים, על כן אנו אומרים כי: 'א-ל אלקים ד'', כלומר: שברא העולם, ואחר שאנו מאמינים זה איך נעבוד את זולתו חלילה. וכן: 'א-ל אלקים ד'' נתן לנו התורה, ופוקד באחד משלש בחינות אלו, ואיך תחשדונו שנעבור על התורה שניתנה לנו בשלשתן. וכאשר בשלשה אלה נברא העולם כך יש להם באחדות אחת ידיעה ללבבות כי הוא יודע כוונתנו.

4. הסבר המלבי"ם

כעין זה כתב גם המלבי"ם בפסוק ט"ז:

יען לא ידעו אם בנו המזבח לע"ז, או אם בנוהו להקריב עליו קרבנות לד', טענו על שני הצדדים:
א] על הצד האחד שהיה לע"ז: 'מה המעל הזה', הלא הוא מעל גדול לשוב היום מאחרי ד', רצונם לומר: היום, בעוד נגד עיניכם כל האותות והנפלאות שעשה לכם. ולא לבד שתשובו מאחריו בשב ואל תעשה, עוד עשיתם מעשה בפועל בבנותכם לכם מזבח לע"ז, שזה בא למרדכם היום בד', מרידה גלויה פשוע וכחש בד'....
(יט) ואך- ב] עתה טענו על הצד השני: אם יאמרו שעשו המזבח לד', אך אם תאמרו כי טמאה ארץ אחוזתכם ואינה ראויה להקריב שם קרבנות, ולכן בניתם המזבח מעבר הלז כדי להקריב עליו לד', הנה גם בצד הזה הוא מרד, בין נגד ד' שצוה שלא להקריב בבמה, רק במשכן ד', בין נגד ישראל שזה מפריד בין הקיבוץ והאחדות אשר ביניהם, שמצדו ראוי שיעבדו כולם שכם אחד לא-ל אחד, בבית אחד, ולא יחצו לשני כתות בשני מזבחות.

ב. הסבר רש"י, רד"ק ורלב"ג

רש"י רד"ק ורלב"ג הסבירו שבני ישראל חשדו בשבטי עבר הירדן שהם רוצים להקריב לד' במזבח שמחוץ למשכן.

1. הסבר רש"י

כך כתב רש"י (שם, יב):

לעלות עליהם לצבא - לפי שנאסרו הבמות משנקבע המשכן בשילה.

2. הסבר הרד"ק

הרד"ק שם הרחיב יותר וכתב:

לעלות עליהם לצבא - ולפי שחשבו כי להעלות עליו עולה וזבח עשו אותו, ולהיות להם מזבח לבדם, מבלי שיבואו למזבח ד' לשילה, או באשר יהיה שם, ומשבאו לשילה נאסרו הבמות, שכך שנינו (בזבחים פי"ד): 'עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות, באו לגלגל הותרו הבמות, באו לשילה נאסרו הבמות, באו לנוב וגבעון הותרו הבמות, באו לירושלם נאסרו הבמות, ולא היה להם היתר עוד', לפיכך חשבוהו להם לעוון ולמרד בד'.

3. הסבר הרלב"ג

הרלב"ג (שם, י-כ) הרחיב עוד יותר, וגם הסביר מדוע הזכירו את עוון פעור:

וחשבו ישראל שעשו זה להקריב עליו, ונקהלו שילה לעלות עליהם לצבא, והיתה עצתם לשלוח להם תחילה פינחס בן אלעזר הכהן ועשרה נשיאים עמו מתשעת המטות וחצי המטה, לדעת מה זה ועל מה זה, ולהזהירם ולהוכיחם על זה. כי כבר הוזהרו בתורה מעשות במת ציבור זולתי משכן ד', וגם במה ליחיד נאסרה מעת באו אל המנוחה ואל הנחלה. והנה היה משכן שילה 'מנוחה', כמו שנתבאר בסוף זבחים (קיט ע"א), ובית עולמים היה 'נחלה'. ולפי זה הענין היה מרד בד', כי הכוונה בשלא יעבד ד' יתברך כי אם במקום אחד, הוא להורות על היותו אחד, כמו שביארנו בביאורנו לדברי התורה, וזה הפך מה שעשו ישראל כשנשקעו בעבודה זרה, עד שתמצא שכבר היו להם בתי עבודת אלילים בכל עריהם, אמר הנביא מספר גנותן: 'כי מספר עריך היו אלהיך יהודה' (ירמיהו ב, כח).
הנה אמרו ישראל לעלות עליהם לצבא, להוכיחם על זה ולבער הרע מקרבם, כי זה מדרכי התורה, כמו שנתבאר בתורה בעיר הנדחת. ולזאת הסבה עלו ישראל לצבא על אחיהם על דבר פילגש בגבעה. והסבה בזה שישמעו הנשארים וייראו, ולא יוסיפו לעשות הרע הזה, כי אולי ילמדו מזה הנשארים ויסתבכו כלם בזה הפועל המגונה. הלא תראה כי ירבעם בן נבט התחיל במרד, ונמשכו למריו כל מלכי ישראל הבאים אחריו, ונשקעו בו גם כן בסוף הענין מלכי יהודה, והיה זה סבת גלות ישראל מארצם, ואבדן רבים מהם. ולזאת הסבה אחשוב שאמרו פינחס והנשיאים לבני ראובן ולבני גד ולחצי שבט המנשה: 'המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה, ויהי הנגף' וגו'.

כלומר: ההקרבה בבמות עלולה להביא לעבודה זרה, ולכן הזכירו פינחס והנשיאים את עוון פעור.

ג. מחלוקת התנאים במסכת זבחים

בגמרא במסכת זבחים (קיט ע"א) נחלקו תנאים בהסבר הפסוקים שבפרשתנו:

תנו רבנן: 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה' -
מנוחה - זו שילה, נחלה - זו ירושלים... דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: מנוחה - זו ירושלים, נחלה - זו שילה.

שתי הדעות הללו סוברות כמו שלמדנו לעיל, שבזמן שילה ובזמן בית המקדש נאסרו הבמות, וביניהן היה היתר במות.

אבל בהמשך מביאה הגמרא ברייתא נוספת, ובה נאמר:

רבי שמעון בן יוחי אומר: זו וזו ירושלים.

(ועיין ברש"ש וברד"ל שם, שדנו כיצד יתכן שיש מחלוקת בין רבי שמעון לרבי שמעון בן יוחאי. ועיין גם ב"קרן אורה" זבחים קח ע"ב בד"ה "ואימא", וכן ב"חברותא" הערה 213).

לדעת רבי שמעון בן יוחאי, שאמר: "זו וזו ירושלים" משמע שמאז שנכנסו ישראל לארץ ישראל ועד שנבנה בית המקדש בירושלים היה היתר במות, כולל הזמן שבו היה המשכן בשילה, שלא כפי שמשמע מהפסוקים והסבירו המפרשים.

ובגמרא שם (קיט ע"ב) אמרו:

בשלמא למאן דאמר: זו וזו ירושלים, אבל שילה הוה שריא במות, היינו דכתיב: 'ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה, ויעל על הצור לד'' (שופטים יג, יט), אלא למאן דאמר: זו וזו שילה, ובמות הוה אסירן, מאי 'ויקח מנוח'? הוראת שעה היתה.

כלומר: לדעת רבי שמעון בן יוחאי שמאז שנכנסו ישראל לארץ ישראל ועד שנבנה בית המקדש בירושלים היה היתר במות, כולל הזמן שבו היה המשכן בשילה, מובנת הקרבת מנוח. מה שאין כן לשיטות החולקות קשה כיצד הקריב מנוח בחוץ בזמן איסור הבמות, וענתה הגמרא שהיתה זו הוראת שעה של המלאך, שאמר לו להקריב, כדי שמנוח יאמין שהוא אכן מלאך ויעשה את מה שהוא ציוה אותם לעשות ואשתו תימנע מלאכול דברים האסורים לנזיר (רש"י שם, ה).

יש לשאול: כיצד יסביר רבי שמעון בן יוחאי את פרשת בניית המזבח בעבר הירדן, שממנה מוכח שהיה אסור להקריב בבמות בזמן שילה?

שאלה זו הביא בספר "קדושה משולשת" שבסוף ספר "עמק הלכה" לרבי יהושע הורוויץ מדזיקוב קדושה ג' אות ז' (הפנה אותי לשם הרב בנימין פוס, מחבר הספר "תורת הבמה"), בשם תלמידו, וכתב עליה: "והנה לכאורה היא קושיא עצומה", והוא ענה עליה שלש תשובות.

1. תשובתו הראשונה של ה"קדושה משולשת" ודחייתו אותה

בתשובתו הראשונה כתב ה"קדושה משולשת": "נראה דכיון דבבמה לא הותרו רק הנידר והנידב, אם כן יש לומר דבני ישראל חשבו שיקריבו שם גם חובות".

אבל מיד הוא דחה הסבר זה וכתב:

אמנם צריך עיון, שמבואר שם שבני גד וראובן השיבו שלא עשו זאת להעלות עולות או מנחה או זבחי שלמים, ולמה להם להתנצל על עולה ועל זבחי שלמים? בשלמא על מנחה ניחא, כיון דאין מנחה בבמה, אבל עולה ושלמים, דהוי נידר ונידב מקריבין בבמה, ולרבי שמעון בר יוחאי שהיה אז זמן היתר הבמות היו מותרים להקריב עולות ושלמים!

2. תשובתו השניה של ה"קדושה משולשת"

בתשובתו השניה כתב ה"קדושה משולשת":

ואפשר לומר שבני ישראל חשבו ש[בני גד וראובן] עשו במת ציבור להקריב שם כל קרבנות ציבור, והרי בודאי גם בזמן היתר הבמות אסור לעשות שתי במות גדולות. וכיון שהיתה במה גדולה בשילה, היה אסור להם לעשות עוד במה גדולה להקריב קרבנות ציבור, וכן כתב רש"י בזבחים (קיא ע"א ד"ה 'בכל מושבות') ששתי במות גדולות לא מצינו.

כלומר: רשב"י יסביר את פרשתנו שבני ישראל חשדו בשבטי עבר הירדן שהם רוצים להקריב קרבנות ציבור בבמה מרכזית נוספת, שדומה לבמת ציבור, שדבר זה היה אסור בזמן שילה גם לדעתו.

3. תשובתו השלישית של ה"קדושה משולשת"

בתשובתו השלישית כתב ה"קדושה משולשת":

ויש מקום אתי עוד לומר על פי מה שכתב בספר 'דברי אמת' סוף דרוש ט"ו, והבאתיו לעיל (בקדושה ב' אות א'), דבחוץ לארץ היה אסור להקריב בבמות אף בזמן היתר הבמות. והמעיין בספר 'דברי אמת' יראה שכן כתב על הני קראי דיהושע, לפרש מה שנאמר שם: 'ואך אם טמאה ארץ אחזתכם', ואם כן ממילא לא קשה על רשב"י כמובן.

כלומר: המזבח שבנו שבטי עבר הירדן היה בעבר הירדן, מחוץ לארץ כנען, וכל היתר הבמות הוא רק בארץ כנען, ולא מחוצה לה.

יש להעיר על הסבר זה שתי הערות:

  1. ה"מצודת דוד" והמלבי"ם כתבו (כב, י) שבני גד ובני ראובן בנו את המזבח בעבר הירדן המערבי, בארץ כנען!
  2. בגמרא במסכת מגילה (י ע"א) יש דעה שמותר היה להקריב אחרי חורבן הבית בבית חוניו, שהיה במצרים, ומוכח משם שהיתר הבמות כולל גם את חוצה לארץ ("ראש יוסף" שם)!

וכן דייקו האחרונים גם מרש"י במסכת קידושין (לז ע"א ד"ה "והרי שבת" ועיין בספר "תורת הבמה" עמ' שא).

לפי זה אי אפשר להסביר את דעת רשב"י שאף על פי שהיה היתר במות, מכל מקום היה אסור להקריב בבמה בחוץ לארץ.

לסיכום: מבין שלש התשובות שכתב בעל ה"קדושה משולשת" נשארת תשובה אחת מובנת ומרווחת, והיא התשובה השניה שרשב"י יסביר את פרשתנו שבני ישראל חשדו בשבטי עבר הירדן שהם רוצים להקריב קרבנות ציבור בבמה מרכזית נוספת, שדומה לבמת ציבור, שדבר זה היה אסור בזמן שילה.

סיכום

על השאלה במה חשדו בני ישראל בשבטי עבר הירדן המזרחי נאמרו שלושה הסברים:

  1. לפי מהר"י קרא, האברבנאל, האלשיך הקדוש והמלבי"ם בני ישראל חשדו בהם שאולי הם רוצים לעבוד עבודה זרה. אבל גם אם הם יגידו שהם אינם מתכוונים לעבוד עבודה זרה עדיין אסור היו להם להקים מזבח, כיון שאסור להקריב אפילו לד' במזבח שמחוץ למשכן שילה.
  2. לפי רש"י רד"ק ורלב"ג בני ישראל חשדו בהם שהם רוצים להקריב לד' במזבח שמחוץ למשכן שילה.
  3. לפי דעת רשב"י שהיה מותר להקריב לד' מחוץ למשכן שילה הסביר ה"קדושה משולשת" שרשב"י יסביר את פרשתנו שבני ישראל חשדו בשבטי עבר הירדן שהם רוצים להקריב קרבנות ציבור בבמה מרכזית נוספת, שדומה לבמת ציבור, שדבר זה היה אסור בזמן שילה.

סיום

כתב הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק ג' פרק מ"א):

...העושה ביד רמה הוא המזיד, שיעיז פניו ויעבור בפרהסיא. שזה אינו עובר לתאבון לבד, ולא לעשות מה שמנעה התורה לעשותו לרוע מדותיו לבד, אבל לחלוק על התורה ולעמוד כנגדה. מפני זה אמר: 'את ד' הוא מגדף' (במדבר טו, ל), והוא יהרג בלא ספק. ולא יעשה זה אלא מי שעלה בלבו דעת אחרת לחלוק בו על התורה. ומפני זה בא הפירוש המקובל: 'בע"ז הכתוב מדבר' (כרתות ז ע"ב), מפני שהוא חולק על פינות התורה. כי לא עבד אדם כוכב כלל, אלא מי שהאמין בו הקדמות, כמו שבארנו בחבורנו פעמים. וכן הוא הדין אצלי בכל עבירה שיראה ממנה סתירת התורה, או המחלוקת כנגדה. ואפילו אכל אדם מישראל בשר בחלב, או לבש שעטנז, או הקיף פאת הראש, לבזיון התורה, מפני דעת שיתבאר ממנו שאינו מאמין שזאת התורה אמת, הוא אצלי הנאמר עליו: 'את ד' הוא מגדף', ויהרג מיתת כפירה, לא מיתת עונש, כאנשי עיר הנדחת, שיהרגו מיתת כופרים לא מיתת עונש. ולזה ממונם בשרפה, ואינו ליורשיהם כשאר הרוגי בית דין. וכן אני אומר בעדה מישראל שזדו לעבור על אי זו מצוה שתהיה, ועשו אותה ביד רמה - יהרגו כולם, וראיה לדבר ענין בני גד ובני ראובן שבא בהם: 'ויאמר כל העדה לעלות עליהם לצבא' (עיין שם בפסוק י"ב), ואחר כן באר להם בשעת ההתראה שהם כבר כפרו בהסכימם על העבירה ההיא, וכפרו בתורה כלה, והוא אמרם להם: 'לשוב היום מאחרי ד'' (טז), והשיבו הם גם כן: 'אם במרד ואם במעל בד' אל תושיענו היום הזה' (כב).

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך