פסוק א:וַיְהִי כִשְׁמֹעַ את המאורעות הללו כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן המערבי. כך נקראת כעת ארץ כנען ביחס לישראל, שהגיעו ממזרח לירדן. בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן, בארץ כנען כולה, הם מלכי הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי, הַכְּנַעֲנִי, הַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי,
פסוק ב:וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו בעצה לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל, פֶּה אֶחָד.
פסוק ג:ובתוך כך גם יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי,
פסוק ד:וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה פעולת התגוננות מתוכננת, אך לא כשאר המלכים שטיכסו עצה למלחמה. הגבעונים פעלו בְּעָרְמָה, וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ, ציירו את עצמם, כלומר התחפשו והעמידו פנים, וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים, שנשחתו מרוב שימוש להניח על חֲמוֹרֵיהֶם, וְנֹאדוֹת, שקי עור ליַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים, סדוקים וקשורים מחדש שוב ושוב.
פסוק ה:וּנְעָלוֹת, נעליים בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם, וּשְׂלָמוֹת, שמָלות, כעין כותנות ארוכות בָּלוֹת עֲלֵיהֶם, וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה, נִקֻּדִים, פירורים. הם הביאו אִתם לחם יבש ומתפורר, או: כתמי עובש.
פסוק ו:וַיֵּלְכוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל, שבגלגל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ, כפי שהנכם רואים. שמענו שאתם כוח חדש שהגיע לאזור, וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית.
פסוק ז:וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל באופן ספונטני אֶל הגבעונים, שנמנו עם העם הַחִוִּי: אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב, וְאֵיךְ אֶכְרָת לְךָ בְרִית?! העם בישראל פקפק באמינות הסיפור שבפי הגבעונים וחשש שמא הם בני האזור, ולא הגיעו ממרחק.
פסוק ח:כאשר החווים ראו כי העם ממאן לקבל את דבריהם, הם פנו אל יהושע – וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בכניעה: עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ, ודבר לנו אליך. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהוֹשֻׁעַ: מִי אַתֶּם, וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ?
פסוק ט:וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד שאינה באזור הזה בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם, שכן השמועה על מכות מצרים והמופתים שהתלוו ליציאה עוררה רעש גדול גם במקומות רחוקים.
פסוק י:וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן – לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת.
פסוק יא:וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ בעקבות השמועות הללו זְקֵינֵינוּ, מנהיגינו וְכָל יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר: קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ וּלְכוּ לִקְרָאתָם, וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵיהֶם: "עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ, וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית". אמנם איננו נוגעים בדבר, אבל כיוון ששמענו את גדולתכם, ברצוננו לכרות עמכם ברית, שהרי אתם הגורם החדש, הגדול והמפואר המתחזק והולך. רצוננו להיות כפופים לפיקודכם ולגורלכם.
פסוק יב:זֶה לַחְמֵנוּ שאתם רואים, חָם וטרי – הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ בְּיוֹם צֵאתֵנוּ לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם, וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה, ונהיה נִקֻּדִים, כי עבר עליו זמן רב;
פסוק יג:וְאֵלֶּה נֹאדוֹת הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ חֲדָשִׁים – וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ; וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ וּנְעָלֵינוּ – בָּלוּ מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד. כל זה מוכיח שבאנו ממרחק רב.
פסוק יד:וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מישראל שהיו במקום – לאו דווקא יהושע ושאר המנהיגים – מִצֵּידָם. התחילו לאכול עמם, נתנו להם מתנות, וקיבלו מהם מתנות, כדרך שנוהגים באורחים. בני ישראל לא היו מעוניינים בכיבוש העולם; דיים בכיבוש ארץ כנען. הם לא ראו פגם בהתיידדות עם אנשים שהגיעו מרחוק. אולם אֶת פִּי ה' לֹא שָׁאָלוּ.
פסוק טו:וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ הסכם שָׁלוֹם, וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית, טקס מפואר, עמוק ורשמי יותר מהסכם, לְחַיּוֹתָם. בברית נכללה התחייבות לדאוג לשלומם. מן הסתם הגבעונים ביקשו הבטחה כלשהי. לכן הצטרפו גם הנשיאים – וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה שיקיימו את הברית.
פסוק טז:וַיְהִי מִקְצֵה, כעבור שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית, וַיִּשְׁמְעוּ ישראל כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו, וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים, הגבעונים ישבו מדרום להר עיבל, שאליו הגיעו ישראל –
פסוק יז:וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וְעָרֵיהֶם היו גִּבְעוֹן, שהייתה העיר הראשית באזור, וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים, שהיו מקומות קטנים יותר. כאשר ישראל הגיעו אל הגבעונים, הם לא נתקלו בהתנגדות כלשהי. הגבעונים טענו שמתוקף היותם בעלי בריתם של ישראל הם מוגנים.
פסוק יח:וְלמרות שישראל יכלו לתקוף את הערים, לֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּלֹּנוּ, התרעמו כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים: כיצד ויתרתם לחינם על זכויותינו ועל כוחנו?
פסוק יט:וַיֹּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה: אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם לרעה.
פסוק כ:זֹאת השבועה נַעֲשֶׂה, נקיים לָהֶם וְהַחֲיֵה, ונחיה אוֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף, כעס של ה' עַל אודות הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם. אם נהרוג אותם, ה' יקצוף עלינו משום שנשבענו בשמו לשקר. ואף שבטעות נשבענו, יתחלל בכך שם שמים לעיני העמים.
פסוק כא:וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים לאחר דין ודברים או מחשבה נוספת: יִחְיוּ, אבל אין לראות בהם שווים. עלינו להכניעם ולהשפילם. כתוצאה מכך – וַיִּהְיוּ הגבעונים חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכָל הָעֵדָה, כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים. העוסקים במלאכות אלה הם האנשים העניים ביותר, שאינם מוצאים מקור פרנסה טוב יותר.
פסוק כב:לאחר השיחה הפנימית בתוך ישראל – וַיִּקְרָא לָהֶם, לנציגי הגבעונים יְהוֹשֻׁעַ, וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר: לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר "רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד", וְאילו האמת היא שאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים?!
פסוק כג:וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם, שכן רימיתם את ישראל וגרמתם להם לנהוג שלא כראוי. וְעל כן לֹא יִכָּרֵת, ייפסק מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי. תיעשו משרתים. עבודה פשוטה זו, שהיא נטולת מיומנות מיוחדת ונצרכת לענייני הציבור, תוטל עליכם. כאשר יועמד בית ה' במקומו, תצטרכו לבצע את העבודה שאין עמה כבוד.
פסוק כד:וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמְרוּ: כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וַנִּירָא, לפיכך פחדנו מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם, כי ידענו שלא נוכל להילחם בכם, וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.
פסוק כה:וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ. כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה. ויתרנו על האפשרות לצאת לקרב אתכם, ונכנענו לפניכם. עתה חיינו תלויים בכם, ולא נותר לנו אלא להיסמך על הברית אתכם ועל חסדכם.
פסוק כו:וַיַּעַשׂ לָהֶם יהושע כֵּן. בקרב בני ישראל הייתה מן הסתם מהומה גדולה, כאשר התברר שהמנהיגים רומו ושאבדה האפשרות לכבוש את כל הארץ מידי הכנענים. האשמה והזעם הופנו אל הגבעונים. וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הֲרָגוּם.
פסוק כז:וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה, והם ילכו בכל עת אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר. הם אינם קבועים בהכרח במקום מסוים, אלא משמשים עבדי המזבח ומשרתי מתחם המקדש.
