ברית ושלום
בפרק הזה יש לימוד מאלף על מדיניות חוץ ושיעור מעניין ביחסים בין לאומים. צעדים ראשונים בארץ וכבר יש משא ומתן מול משלחת דיפלומטית. כיצד ינהלו את היחסים יהושע והנשיאים כלפי חוץ, וכאשר הפרשה מתפוצצת ונחשפת תרמית הגבעונים, כיצד תעמוד המנהיגות מול לחץ דעת הקהל הישראלית והבינלאומית.
וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵמָּה בְּעָרְמָה
הכתוב מכניס את הגבעונים לאותה קטגוריה של עמי כנען. גם הם פועלים למען האינטרס הכנעני, אבל בעורמה ולא במלחמה. בישראל נדלקות נורות האזהרה והתגובה הראשונית למשלחת:"אוּלַי, בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב, וְאֵיךְ, אֶכְרָות לְךָ בְרִית" כלומר החשש שזוהי משלחת מעמי ארץ כנען היה קיים ולכן מתגברת התמיהה כיצד נפלו ישראל בפח התרמית? האם מעט לחם יבש או מימיות חלודות הן ראייה בהסכמים בינלאומיים? האם מנהיגי ישראל יכולים לסמוך על מיצגים ויזואליים מרגשים ולהתעלם מהסיכונים הביטחוניים שהם בעצמם העלו בתחילת המו"מ?
הרמב"ם ביד החזקה מסביר את כל הפרשה כחוסר הבנה דו כיווני על רקע טעויות בתפיסה המוסרית של שני הצדדים:
"שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ,
הראשון שלח להם
-מי שרוצה לברוח, יברח.
וחזר ושלח
-מי שרוצה להשלים, ישלים.
וחזר ושלח
-מי שרוצה לעשות מלחמה, יעשה!
"א"כ, מפני מה הערימו יושבי גבעון?
לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו...
ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום!
ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב, לולי השבועה?
מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר -לא תכרות להם ברית -
אלא היה דינם שיהיו למס,
והואיל ובטעות נשבעו להן בדין היה שיהרגו על שהטעום לולי חילול השם!"
(משנה תורה הל' מלכים פ"ו ה"ה)
הרמב"ם מתאר את יהושע כמנהיג השולח איגרות שלום עוד בטרם נכנס לא"י ומשתמש בדיפלומטיה לפני המלחמה, בעיני יהושע האלטרנטיבה של מלחמה היא האחרונה! הרמב"ם מבחין בין שני מושגים "שלום" ו"ברית" תחילה יש לאפשר פינוי מרצון של הארץ או אפילו שלום. אבל "ברית" היא מושג אחר שלא מוצע כלל לעמי כנען.
ברית היא הכרה בישות ריבונית אחרת, וזאת ניתנת להכרה רק בארצות אחרות ועם עמים רחוקים אבל לא בתוך א"י.
השלום המוצע בתוך א"י אינו שלום מדיני על בסיס לאומי עם ריבונות נפרדת. אלא הוא השלמה עם ישראל כיחידים ומתן אפשרות של חיים ללא סכנת מוות, אבל תוך הכרת בריבונות מוחלטת של ישראל ולכן "דינם שיהיו למס". הדבר הפשוט הזה מובע בדברי איש ישראל: "אולי בקרבי אתה יושב?" מבלי לחשוש שהצד השני ירמה שהרי יהושע חשף את כל הקלפים בכנות, ללא כוונה לחזור בהם מהתנאים שהציע, גם לאחר מעבר הירדן.
כלומר ישראל שיחקו משחק גלוי בלי כוונות נסתרות, ובתור שחקנים חדשים בארץ כנען חשבו שכולם מאמינים להם ולא יחששו לנהל מו"מ בכנות. אבל החשדנות הגבעונית לא הניחה להם להאמין שיש כזו אומה דוברת אמת ובעלת כוונות טובות אשר תמשיך להציע את אותו מחיר מבצע גם לאחר שפג תוקפו לדעתם.
אמנם ישראל לא לגמרי תמימים שהרי מיד חשפו את התרמית כנראה ע"י סוכנים שעקבו אחרי המשלחת הדיפלומטית וגילו שעריהם הם במרכז ארץ כנען. בבירור שנערך להם הוחלט ע"י הנשיאים כי מגיע להם עונש מוות על התרמית אך מצד חילול ה' שיש בהפרת שבועה שניתנה בשם ה' אסור להורגם. הפשרה בין שתי האפשרויות הגרועות ע"פ הנשיאים: להופכם לעבדים לעדה. ואילו יהושע משנה את הפסק לעבדים לבית אלוקים.
ערי הגבעונים בארץ הגבעונים
שלום באמצע מלחמה?
כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם:בסוגיא זו נחלקו הראשונים על התורה. באילו תנאים מציעים שלום ולמי?
(דברים כ י)
במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בעניין (פסוק טו) כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו':
(רש"י דברים כ י ד"ה כי תקרב אל עיר)
לפי רש"י רק לערים הרחוקות מא"י ואינן בגבולות מצוות כיבוש א"י והשמדת ז' עממים קיימת אפשרות לקריאה בשלום לפני המצור. אבל לעמי כנען אין את האופציה לשלום! וכמובן סיפור האיגרות של יהושע שמבוסס על גמ' ירושלמית תמוה!
לעומתו הרמב"ן(דברים כ י):
והכונה לרבותינו בכתוב הזה, אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות, אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא, שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי, ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה,
ובהמשך(שם שם יא): ודע כי ענין אנשי גבעון היה מפני שלא היו יודעין משפטם של ישראל בקריאת השלום, והקדימו קודם שתבא להם פרוסדיטגמא של יהושע, ולכך אמרו (יהושע ט כד) ונירא מאד לנפשותינו. ...
והיה מועיל להם עוד, שלא יהיו להם לעבדים אלא יהיו עמם בעלי ברית.
ומפני זה הקפידו עליהם, והיו נהרגין אלמלא שבועת הנשיאים,
מפני שהיה עליהם לקבל מסים ושעבוד כמו שאמרנו,
והם כרתו להם ברית להיותם שווים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם, ועשו עמהם שלום לפי שהיו סבורין שהם ערים רחוקות מאד מן העמים שאין דעתם לבא עליהם כלל...
ויש אומרים, כי פירוש והיה אם שלום תענך, בעת הקריאה, אבל אם מאנו מתחילה שוב אין מקבלין אותם, והגבעונים מאנו בפרוסדיטגמא ולא היה הדין לקבלם:
והרב רבי משה כתב (הל' מלכים פ"ו ה"ה), שהקפידו עליהם מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר (שמות כג לב) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. ואינו נכון בעיני, כי הגבעונים בודאי קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז, כמו שאמרו (יהושע ט ט) באו עבדיך לשם ה' אלהיך, ולכך לא הוצרך יהושע אחרי כן לומר להם שיקבלו עליהם לעבוד את השם, כיון שכן מותרין היו בברית ההוא כמו שהיו מותרין בישיבת הארץ, ששתיהן לא נאסרו אלא קודם התשובה כמו שאמר (שמות כג לג) פן יחטיאו אותך לי...
הרמב"ן רואה בכריתת ברית פתח לחבירה לעמי הארץ והתחלת התבוללות ולכן די כי קראו עמי הארץ בשם ה' באמת ובתמים כדי להוציאם מחובת ההשמדה. ואילו הרמב"ם מאבחן כי הברית היא אקט מדיני עוד לפני הבעיות החינוכיות שהישיבה בצוותא עלולה לגרום. ולכן אין לכרות ברית עם יושבי כנען גם אם נראים כמקבלי שם שמיים כנים. מול אותם שירצו לקבל שם שמיים באמת יש את מושג ה"שלום" שהוא מתן זכויות בסיסיות של חיים הוגנים אבל הוא נטול זכויות לאומיות ריבוניות. לפי רש"י לא היה ליהושע לקרוא לעמים לשלום כלל. יתכן ורש"י מפרש את הדין בספר דברים שבו יש חובה לקרוא על העמים הרחוקים ואילו על עמי כנען אין חובה זו אבל אם יהושע רוצה לפני שהוא עובר אל ארץ כנען להציע שלום זו זכותו ולא חובתו.
בסיכומו של פרק מאלף ביחסים בינלאומיים, למדנו על מושגי השלום השונים וכריתת חוזים ובריתות עם עמי העולם. הקפדה על מילוי הבטחה נשיאותית גם כאשר דעת הקהל מתלוננת. ועתה, בגלל ברית הגבעונים עומד יהושע בפני קואליציות כבדות משקל בדרום ובצפון.