פסוק א:כשמוע. אשר כבשו את העי ברוב עם ובתחבולה:
פסוק ב:ויתקבצו. להיות גם הם עם רב ויועצים הרבה להתחכם במלחמה עמהם:
פסוק ג:ליריחו ולעי. רצה לומר, שהמה שני דברים הפכים, כי יריחו כבשו בנס, והעי בתחבולות וברוב עם, ולזה הבינו הדבר שבערמה עשו להטעותם, כאמור למעלה (פרק ח):
פסוק ד:ויעשו גם המה בערמה. כמו שעשו ישראל:
פסוק ד:ויצטירו. עשו עצמם כשלוחים באים מארץ מרחק, כי שם ציר הונח על השלוח למרחוק וכמו שכתוב (ישעיהו נז ט) ותשלחי ציריך עד מרחוק:
פסוק ד:בלים. להטעות את ישראל לחשוב שמרוב מרחק הדרך בלו:
פסוק ד:ומצוררים. מקושרים סביבות הבקיעים:
פסוק ה:ומטולאות. כי בעת התיישן המנעלים, יתחלפו בכמה גוונים:
פסוק ה:נקודים. כי בהתיישן הלחם, יתעפש, ובו נקודים לבנים וירוקים ושחורים:
פסוק ו:מארץ רחוקה. לא מארץ כנען אשר הוזהרתם (דברים כ טז) בלא תחיה כל נשמה, ולזה כרתו לנו ברית להחיותינו:
פסוק ז:בקרבי. בקרב הארץ הניתן לי והוא ארץ כנען:
פסוק ח:עבדיך אנחנו. כאומר אין לנו עסק עם כל העם הזה, כי הלא לא לכולם נהיה עבדים כי אם לך לבדך, כאומר: ואדוני, הלא ישכיל לדעת שאין אנו מארץ כנען:
פסוק ח:ומאין. מאיזה מדינה:
פסוק ט:רחוקה מאוד. ולא יהיה אם כן ניכר לך, לא העם ולא המדינה:
פסוק ט:לשם ה׳. בעבור פרסום שם ה׳:
פסוק יא:עבדיכם אנחנו. להעלות את המס:
פסוק יא:כרתו לנו ברית. להחיותינו:
פסוק יב:זה לחמנו. אשר תראו בידינו, הנה בהיותו עדיין חם לקחנו אותו צידה לדרך:
פסוק יב:הנה יבש. בעבור זמן הרב מגודל מרחק הדרך:
פסוק יג:חדשים. בעת מלואם היו חדשים:
פסוק יד:ויקחו. רצה לומר, לקחו מופת וראייה מיובש צידם והאמינו להם, או לקחו מצידם ואכלו, לקיים ברית ואהבה:
פסוק כ:זאת. רצה לומר, הדבר הזאת להחיות אותם, בעל כרחנו נעשה להם, שלא יקצוף ה׳ על בטול השבועה:
פסוק כא:ויאמרו אליהם הנשיאים יחיו. רצה לומר, הנה בעבור השבועה לא תגידו לא יחיו, וכאומר אך נתבונן מה נעשה עמהם בגמול הרמאות:
פסוק כא:ויהיו כו׳. רצה לומר הגמול היה שהיו חוטבי כו׳, כאשר גזרו הנשיאים, כי כל העדה שמעו להם:
פסוק כג:ועתה. רצה לומר, עתה בעת המלחמה תהיו ארורים להיות עבדים לכל העדה, אבל לבית ה׳ תהיו לעולם עבדים ולא יכרת הדבר:
פסוק כו:ויעש להם כן. כמו שאמר הוא להיות עבדים לכל העדה בעת המלחמה, ולבית ה׳ לעולם:
פסוק כו:ולא הרגום. כאשר חשבו בתחלה:
פסוק כז:לעדה ולמזבח וכו׳ עד היום הזה. רצה לומר, לעדה בעת המלחמה, ולמזבח ה׳ עד היום הזה:
פסוק כז:אל המקום. במקום שיעמוד המזבח שמה יעבדו, אם בשילה, אם בירושלים: