פסוק א:וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:
פסוק ב:קְחוּ לָכֶם מִן הָעָם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט. אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט.
פסוק ג:קודם הוזכרה לקיחת האנשים באופן סתום, וכעת מפורש התפקיד שלשמו הוכנו – וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר: שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה, מכאן, מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן, מִמַּצַּב, מהמקום שבו ניצבות רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים הָכִין, איתנות, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, אבן אחת לכל איש, וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם, וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן, במקום הלינה אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה, תחנתכם הראשונה.
פסוק ד:וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל שְׁנֵים הֶעָשָׂר אִישׁ אֲשֶׁר הֵכִין מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל קודם – אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִכל שָּׁבֶט.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ: עִבְרוּ עד לִפְנֵי אֲרוֹן ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶל תּוֹךְ הַיַּרְדֵּן, וְהָרִימוּ לָכֶם אִישׁ אֶבֶן אַחַת עַל שִׁכְמוֹ, כך שסך האבנים יחד יהיה לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל,
פסוק ו:לְמַעַן תִּהְיֶה הרמה זֹאת לאוֹת, סימן בְּקִרְבְּכֶם. כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר בראותם גל של שתים-עשרה אבנים גדולות לֵאמֹר: "מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם?"
פסוק ז:וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם: "על אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה', בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן. וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם".
פסוק ח:וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ: וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ, לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲבִרוּם עִמָּם אֶל הַמָּלוֹן וַיַּנִּחוּם שָׁם.
פסוק ט:וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים אחרות הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ, לאו דווקא על ידי אותם שנים-עשר האנשים בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, במקום עמידתם של נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית. מהאבנים נעשה מעין גל בקרקעית הנהר היבש. וַיִּהְיוּ שָׁם תחת שטף מי הנהר עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
פסוק י:וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עֹמְדִים בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן, והארון נישא על כתפיהם, עַד תֹּם כָּל הַדָּבָר – מעשה לקיחת האבנים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ לְדַבֵּר אֶל הָעָם, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ: וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן... וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וגו'. ובתוך כך – וַיְמַהֲרוּ הָעָם וַיַּעֲבֹרוּ, אולי קינן בלבם חשש, שמא בכל זאת ישיגו אותם המים, ואולי מחמת חיבת המצווה, חיבת הכניסה לארץ, או מפני כבודו של הארון, שלא יצטרך להמתין להם.
פסוק יא:וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל הָעָם לַעֲבֹר את הירדן, וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן ה' וְהַכֹּהֲנִים, שיצאו אחרונים מן הירדן, לִפְנֵי הָעָם, אל קדמתו, לפי פקודתו של יהושע.
פסוק יב:וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים בכלי נשק לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה. שאר העם עדיין הלכו, איש איש ומשאו – טפו, צאנו ובקרו, רכושו ואוהלו. אולם בני גד, ראובן וחצי מנשה, שהשאירו את משפחותיהם ורכושם מעבר הירדן המזרחי, שימשו כעת חיל חלוץ –
פסוק יג:כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי הַצָּבָא עָבְרוּ שניים וחצי השבטים הללו לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה אֶל עַרְבוֹת יְרִיחוֹ, המישור הנרחב שלא היה מיושב ומעובד.
פסוק יד:בַּיּוֹם הַהוּא גִּדַּל ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. את הירדן היו יכולים לחצות במעברים פשוטים יותר כדי להיכנס לארץ. חשיבות המאורע נעוצה אפוא במופת שנעשה לעיני כל העם. וַיִּרְאוּ אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר יָרְאוּ אֶת מֹשֶׁה, כָּל יְמֵי חַיָּיו של יהושע.
פסוק טו:עתה מתוארת בפירוט העלייה מן הירדן, שהוזכרה קודם באופן כללי. וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:
פסוק טז:צַוֵּה אֶת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הָעֵדוּת וְיַעֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן.
פסוק יז:וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: עֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן.
פסוק יח:וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן, לאחר שעמדו שם במשך כל הזמן שבו עבר העם ואף לאחר מכן, עד שהתקבלה הפקודה לעלות, כאשר נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אֶל הֶחָרָבָה, מיד – וַיָּשֻׁבוּ מֵי הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם וַיֵּלְכוּ, זרמו כִתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, והירדן נתמלא שוב עַל כָּל גְּדוֹתָיו. המים שנעצרו לפי שעה, חזרו לזרום כדרכם, ושוב לא ניכר בירדן כל סימן למופת שאירע.
פסוק יט:וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. הם עדיין לא עשו כל פעולה יוצאת דופן ולא פתחו במלחמה, ובכל זאת מצוין תאריך כניסתם לארץ, שיש בו מעין אזכור של משה ויציאת מצרים; באותו תאריך התחילו ישראל, להתכונן לקראת גאולתם ממצרים בלקיחת קרבן הפסח בעשור לחודש במצוותו של משה. וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל, שבִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ, בשטח שבינה לבין הירדן.
פסוק כ:וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן, הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל, מקום חנייתם הראשון בארץ.
פסוק כא:וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר: "מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה?" אין זו ערמת אבנים סתמית או חורבה; הגל המוקם ממספר מוגדר של אבנים גדולות שעומדות לעצמן הוא סימן ניכר.
פסוק כב:וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר: "בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.
פסוק כג:אֲשֶׁר, כי הוֹבִישׁ, ייבש ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ אותו מִפָּנֵינוּ – ויהושע מדבר כאן על עצמו ועל דור האבות שיצאו ממצרים ונכחו בקריעת הים – עַד עָבְרֵנוּ. עצירת המים בירדן דומה לבקיעת ים סוף שכן בשתיהן עשה ה' מופת גדול בארץ ובמימיה.
פסוק כד:זהו זיכרון יקר לעמנו, ומלבד זאת – לְמַעַן דַּעַת גם כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא. המאורע נודע בוודאי לא רק לבני ישראל. כל מי שראה את נד המים עומד נוכח ביד ה' החזקה המתערבת בעולם. וכן – לְמַעַן יְרָאתֶם, תיראו אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים".
