הקמת האבנים בגלגל כחלק ממערכת שימור הנסים
הקדמה
בפרק ד' פסוקים ה'-ז' נאמר:
ויאמר להם יהושע: עִברו לפני ארון ד' אלקיכם אל תוך הירדן, והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו, למספר שבטי בני ישראל. למען תהיה זאת אות בקרבכם, כי ישאלון בניכם מחר לאמר: מה האבנים האלה לכם? ואמרתם להם: אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ד', בעברו בירדן נכרתו מי הירדן. והיו האבנים האלה לזכרון לבני ישראל עד עולם.
ובהמשך הפרק, בפסוקים כ'-כ"ד נאמר:
ואת שתים עשרה האבנים האלה, אשר לקחו מן הירדן, הקים יהושע בגלגל. ויאמר אל בני ישראל לאמר: אשר ישאלון בניכם מחר את אבותם לאמר: מה האבנים האלה? והודעתם את בניכם לאמר: ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה. אשר הוביש ד' אלקיכם את מי הירדן מפניכם עד עברכם, כאשר עשה ד' אלקיכם לים סוף, אשר הוביש מפנינו עד עברנו. למען דעת כל עמי הארץ את יד ד' כי חזקה היא, למען יראתם את ד' אלקיכם כל הימים.
כלומר: מטרת הקמת האבנים היא להזכיר שד' הוביש את מי הירדן מפני בני ישראל, כדי שכל עמי הארץ יכירו בד', ושבני ישראל ייראו את ד' כל הימים.
הרלב"ג בפרקנו חידש חידוש גדול ביחס למקום הנחת האבנים, ומתוך כך הוא דן ביחס שבין האבנים לבין חפצים אחרים שנשמרו לדורות, ומטרתם היתה לשמר את הניסים.
א. חידושו של הרלב"ג: האבנים הונחו בחצר המשכן!
כתב הרלב"ג (ד, יט):
והנה זכר שהעם עלו מהירדן בעשור לחדש הראשון ויחנו בגלגל, ושכבר הקים יהושע שם י"ב האבנים אשר הרימו השנים עשר איש שהכין מבני ישראל, למען יהיה זה 'לזכרון לבני ישראל עד עולם' (ד, ז). וזה ממה שיורה כי במקום המקדש שמו אותן, כמו הענין בצנצנת המן ובמטה אהרן, שנתבאר בתורה שהושמו לפני משכן ד' למשמרת. והנה נקבע המשכן בגלגל זמן מה, כמו שיבא שכבר עשו בני ישראל שם הפסח בארבעה עשר יום לחדש (יהושע ה, י), ולא היה אפשר שיעשוהו שם, אם לא היה שם המשכן.
הרלב"ג הוכיח את דבריו שהאבנים הונחו בחצר המשכן מההשוואה לצנצנת המן ולמטה אהרן, שהונחו גם הם במשכן.
על צנצנת המן נאמר:
ויאמר משה אל אהרן: קח צנצנת אחת, ותן שמה מלא העֹמר מן, והנח אֹתו לפני ד' למשמרת לדֹרֹתיכם. כאשר צוה ד' אל משה, ויניחהו אהרן לפני הָעֵדֻת, למשמרת.
(שמות טז, לג-לד)
על מטה אהרן נאמר:
ויאמר ד' אל משה: השב את מטה אהרן לפני העדות, למשמרת לאות לבני מרי, וּתְכַל תלונֹתם מעלי, ולא ימתו.
(במדבר יז, כה)
כמו כן הוכיח הרלב"ג שהמשכן היה בגלגל ממה שכתוב בפרק הבא שבני ישראל עשו את הפסח בגלגל, ואת הפסח חייבים לעשות במשכן, או במקדש, כמו שאומרת התורה בספר דברים (טז, ה-ו):
לא תוכל לִזְבֹּחַ את הפָּסַח באחד שעריך אשר ד' אלקיך נֹתֵן לך. כי אם אל המקום אשר יבחר ד' אלקיך לשכן שמו, שם תזבח את הפֶּסח בָּעָרֶב, כבוא השמש, מועד צאתך ממצרים.
ב. הסברי הרלב"ג לשאלה מדוע האבנים הונחו בחצר המשכן, ולא בקדש הקדשים
עוד כתב הרלב"ג (שם, כ):
והנה יראה שלא הושמו האבנים האלה לפני העדות, כמו הענין בצנצנת המן ומטה אהרן... שלא נזכר בזה המקום זה, אבל זכר שכבר הקימם יהושע בגלגל.
כלומר: מתוך שלא כתוב שהאבנים הונחו "לפני העדות", כמו שכתוב על צנצנת המן ועל מטה אהרן, משמע שהאבנים לא הונחו לפני העדות, אלא רק במשכן. [הרלב"ג כתב לפני כן: "לשתי סיבות", אבל יש לציין שאין כווונת הרלב"ג במלים אלו להסביר מדוע לא הונחו האבנים לפני העדות, אלא רק להוכיח מנין לו לרלב"ג שהאבנים לא הונחו לפני העדות.]
המשיך הרלב"ג וכתב ארבע סיבות מדוע לא הונחו האבנים לפני העדות:
1. ראוי שיהא הבדל עצום בין מופתי משה ומופתי זולתו... ולזה אין ראוי שישתתפו אלו הדברים שהיו לזכרון, לאלו המופתים, במקום אחד.
כלומר: לא ראוי שהדברים שמזכירים את הניסים שנעשו בימי משה יהיו ביחד עם הדברים שמזכירים ניסים שנעשו בימי אדם אחר.
2. עם שאלו האבנים יצטרך להם מקום גדול, ולא יכילם המקום ההוא.
כלומר: בקדש הקדשים אין מקום להכניס שתים עשרה אבנים גדולות, שכל אחת בגודל של אמה על אמה על שלש אמות (סוטה לד ע"א).
3. ועוד שכבר היה הבדל עצום בין צנצנת המן ומטה אהרן, ובין האבנים האלה. וזה כי צנצנת המן היה בו המופת מתמיד, עד שמה שהיה נמס בחום השמש (שמות טז, כא), ישאר ויתקיים זה הזמן הארוך. וכן היה הענין במטה אהרן, עם השקדים שגמל.
4. ואלו הענינים גם כן מה שנעשה בו המופת בעצמו, ואולם האבנים לא היה בהם בעצמותם מן הזרות והפלא, ולא היה מה שנעשה בו המופת, אבל היו סבה באופן מה לזכור ענין זה המופת, כמו שנזכר בזה המקום. ולזה היה די שיהיו במקום שיהיה בו המשכן, כי שם יבואו ישראל בכללם שלש פעמים בשנה, ויזכירום אלו האבנים ענין זה המופת עד עולם. ולזה לא אמר בזה המקום שהקים יהושע אלו האבנים 'לפני ד'', אבל אמר שהקימם בגלגל, כי די להזכיר זה המופת בזה האופן.
כלומר: במן ובמטה אהרן היה הנס עצמו, שהמן לא התליע, והמטה נשאר פורח, והם גם נשארו כך לדורות, ואילו באבנים לא היה הנס, אלא הן רק מסמלות את הנס שהיה בבקיעת הירדן.
הוסיף הרלב"ג וכתב:
ומזה המקום יראה שאלו האבנים היו תמיד במקום משותף לכל ישראל, כדי שיהיו זכרון מתמיד לכולם, כמו שנזכר פה.
כלומר: כאשר עבר המשכן לשילה - הועברו האבנים לשילה. ואחר כך, כאשר עבר המשכן לנוב ולגבעון - הועברו האבנים לנוב ולגבעון, ואחר כך כאשר הוקם בית המקדש בירושלים הועברו האבנים לירושלים!
דברי הרלב"ג מחודשים ומיוחדים!
ג. קושיה על דברי הרלב"ג
יש לשאול על דברי הרלב"ג מהגמרא במסכת יומא (נב ע"ב).
כך נאמר שם בגמרא:
תניא: משנגנז ארון נגנזה עמו צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה, וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלקי ישראל, שנאמר: 'ואת כלי הזהב אשר הֲשֵבֹתֶם לו אשם, תשימו בארגז מצדו, ושִלחתם אֹתו והלך' (שמואל א ו, ח)!
בגמרא זו כתוב שבני ישראל שמו ליד ארון הברית את הארגז שבו היו עכברי הזהב ששגרו הפלשתים, כאשר הם החזירו את ארון הברית לישראל, בזמן שמואל.
מגמרא זו קשה על מה שכתב הרלב"ג לחלק בין הניסים שנעשו על ידי משה, שראוי שיהיה להם זכר ליד הארון, לבין הניסים שנעשו על ידי זולתו, שאין ראוי שיהיה להם זכר ליד הארון. שכן רואים ששמו את הארגז, שמסמל את הנס שנעשה בזמן שמואל, ליד הארון!
כמו כן מגמרא זו קשה על מה שכתב הרלב"ג לחלק בין הדבר שנעשה בו עצמו הנס, לבין מה שרק מסמל נס שעשה דבר אחר, שכן רואים ששמו את הארגז ליד הארון, אף על פי שבארגז עצמו ובעכברי הזהב שבתוכו לא נעשה נס, אלא הם רק מסמלים את הנס שעשה הארון!
ואין לתרץ שהארגז הונח בקדש הקדשים ליד הארון מפני שהוא מלמד על נס שעשה הארון עצמו, בניגוד לאבנים, כיון שגם האבנים מסמלו את הנס שעשה הארון עצמו, שבקע את הירדן!
נראה לישב שהארגז היה ליד הארון, כיון שהוא מסמל לא רק נס שנעשה על ידי הארון, אלא נס שבא ללמד את האויבים שלא יעזו לנגוע בארון! שכן הפלשתים, שלקחו את הארון, הוכו קשות בכל מקום שאליו הגיע הארון, עד שהם נאלצו להחזיר אותו לישראל, כדי להינצל מהמכות שהוא הכה בהם, כמו שמפורט באריכות בספר שמואל (א פרקים ה-ו). ואם כן הארגז שליד הארון כביכול שומר על הארון מידי האויבים העתידים שירצו לקחת אותו, ולכן הוא היה צמוד לארון אף על פי שלא התקיימו בו התנאים שכתב הרלב"ג.
ד. ראיה לדברי הרלב"ג
יש להביא ראיה לדברי הרלב"ג שכאשר עשו זכר לנסים אחרי מות משה הניחו אותם במשכן, אבל לא לפני הארון.
כך נאמר בספר שמואל (א כא, ט-י):
ויאמר דוד לאחימלך: ואין יש פה תחת ידך חנית או חרב? כי גם חרבי וגם כלי לא לקחתי בידי, כי היה דבר המלך נחוץ. ויאמר הכהן: חרב גלית הפלשתי אשר הכית בעמק האלה, הנה היא לוטה בשמלה אחרי האפוד, אם אתה תקח לך קח, כי אין אחרת זולתה בזה, ויאמר דוד: אין כמוה, תננה לי.
כתב הרד"ק שם (כא, י):
אין כמוה - והלא אחימלך היה יודע שאין כמוה, למה אמר לו: 'אם אותה תקח לך'? לפי שהיתה באהל מועד לזכרון הנס, כמו שפירשתי, לא היה ברצון אחימלך להוציאה משם אם היתה שם אחרת, אבל כיון שלא היתה שם אחרת לא היה יכול למנעה מדוד, כי הוא לקחה מהפלשתי, והוא שם אותה שם באהל מועד, ובידו יש לקחתה ולהחזירה כאשר ירצה.
וכן כתב הרלב"ג שם:
והנה שם זה החרב שם, לפרסם הנס שנעשה לישראל בדבר גלית.
עוד הוסיף הרד"ק (שם יז, נד):
...שם החרב באהל מועד בנוב, כמו שכתוב למעלה: 'לוטה בשמלה' (שמ"א כא, י). והיתה שם לזכרון הנס הגדול הזה, והיה כל הבא אל אהל מועד לנוב, לזבוח או להתפלל, היה רואה אותה, וזוכר הנס, ומודה לא-ל יתברך, ומישר לבבו אליו, ומגדיל בטחונו בו.
רואים משם שכאשר עשו זכר לנסים אחרי מות משה הניחו אותם במשכן, אבל לא לפני הארון.
ה. מדוע האפוד שעשה גדעון נהפך למוקש?
מצאנו מקרים נוספים שבהם עשו זכר לנסים אחרי מות משה, ואכן לא הניחו אותם לפני הארון, ויש לדון בכמה מהם.
בספר שופטים פרק ח' נאמר:
כד. ויאמר אלהם גדעון: אשאלה מכם שאלה, ותנו לי איש נזם שללו. כי נזמי זהב להם, כי ישמעאלים הם.
כה. ויאמרו: נתון נתן. ויפרשו את השמלה, וישליכו שמה איש נזם שללו.
כו. ויהי משקל נזמי הזהב אשר שאל אלף ושבע מאות זהב, לבד מן השַהֲרֹנים והנטִפות ובגדי הארגמן שעל מלכי מדין, ולבד מן הענקות אשר בצוארי גמליהם.
כז. ויעש אותו גדעון לאפוד, ויצג אותו בעירו בעפרה, ויזנו כל ישראל אחריו שם, ויהי לגדעון ולביתו למוקש.
מדוע עשה גדעון את האפוד? כתב רש"י שם (ח, כז):
ויעש אותו גדעון לאפוד - להיות לזכרון על תשועה גדולה, לראות כמה היה חילם כבד, שבנזמי חשוביהם היה כל הזהב הזה.
וכן כתב הרד"ק שם:
לאפוד - עשה אותו כמין חגורה, או מלבוש זהב, והציג אותו בעירו, שיהיה לזכרון התשועה הגדולה. והוא עשה אותו לטובה, ואחרי מותו זנו בני ישראל אחריו ועשו אותו אלוה.
וכן כתב הרלב"ג שם:
והנה עשה גדעון מהזהב הזה אפוד, והוא בדמיון החגורה. וידמה שעשה זה להזכיר הנס הזה. והנה טעו אחריו כל ישראל ועשו ממנו עבודה זרה. וידמה שלא היה זה הטעות בימיו, ודבר זה היה לגדעון ולביתו למוקש.
יש לשאול: הרי ראינו שמשה ויהושע ודוד עשו זכר לניסים, כדי לחזק את האמונה בד', ואם כן מדוע האפוד שעשה גדעון, במקום לחזק את האמונה בד', גרם את ההיפך, שעשו מהאפוד עבודה זרה?
ענה על כך הרלב"ג שם בתועליות (י, ד בתועלת הי"ז):
גדעון... עשה זה להזכיר זה הנס. ואם היה עושה מזה כלי מה בבית האלקים בשילה - היה נמשך לכוונת התורה בזה, אלא שהוא הציג אותו בעירו, בעפרה, והיה זה סבה אל שזנו כל ישראל אחריו שם.
כלומר: בכל שאר המקרים שראינו עד כה שמו את הזכר לנס במשכן, או אפילו לפני הארון, ואילו גדעון לא שם את האפוד, שהיה לזכר הנס, במשכן, אלא בעירו, ולכן בני ישראל נכשלו בו.
יש להביא ראיה לדברי הרלב"ג מהאריכות בפסוק: "ויעש אותו גדעון לאפוד, ויצג אותו בעירו, בעפרה, ויזנו כל ישראל אחריו שם, ויהי לגדעון ולביתו למוקש". מדוע נאמר: "ויצג אותו בעירו בעפרה"? והרי אנחנו יודעים שעירו של גדעון היתה עפרה, כמו שכתוב בהתגלות הראשונה של המלאך אל גדעון: "ויבא מלאך ד', וישב תחת האלה אשר בעפרה, אשר ליואש אבי העזרי, וגדעון בנו חבט חטים בגת להניס מפני מדין" (ו, יא).
ועוד: מדוע כתוב: "ויזנו כל ישראל אחריו שם". מדוע חשוב להדגיש שזנו אחריו שם? אלא ללמדנו שמפני שגדעון שם את האפוד בעירו, בעפרה, ולא במשכן, לכן זנו אחריו, מפני שהיה שם, ולא במשכן
(ועיין בהסברים נוספים בענין האפוד של גדעון במאמרי שם ב"הדר הנביאים").
ו. קושיה על דברי הרלב"ג ביחס לאפוד שעשה גדעון
אמנם מה שכתב הרלב"ג לחלק בין הנחת החפץ במשכן לבין הנחתו במקום אחר נראה מסתבר מאד, אבל לכאורה קשה עליו ממה שכתב הוא עצמו בהמשך ספר יהושע.
בפרק י' (כו-כז) נאמר:
וַיַכֵּם יהושע אחרי כן וימיתֵם, ויתלֵם על חמִשה עצים, ויהיו תלוים על העצים עד הערב. ויהי לעת בוא השמש צִוָה יהושע ויֹרידום מעל העצים, וישלִכֻם אל המערה אשר נחבאו שם, וישִׂמו אבנים גדֹלות על פי המערה, עד עצם היום הזה".
הסביר הרלב"ג שם:
וציוה יהושע לקציני אנשי המלחמה שהלכו אתו שישימו רגליהם על צוארי מלכים האלה, למען ייראו הנשארים מלהילחם בישראל. ולזאת הסבה תלם על חמשה עצים, והשיבום במערה, ושמו אבנים גדולות על פי המערה. עם שזה היה מזכיר לישראל ענין המופת שנעשה בזאת המלחמה.
וכן כתב הרלב"ג שם בתועליות בסוף פרק י"א:
התועלת החמישי... ולפרסם זה המופת והשארת זכרו ציוה שישיבו חמשת המלכים תוך המערה, ולשים אבנים גדולות על פי המערה, להעיר כי לנחץ ענין המלחמה הזאת לא רצו להמתין שיוציאו המלכים האלה משם, אבל שמו אז על פי המערה אבנים גדולות, ונשארו שם אנשים לשמרם, בדרך שלא יאחרו ענין המלחמה הזאת, וימהרו לרדוף אחר הנשארים קודם שיבואו אל עריהם, בדרך שתשלם הנקמה תוך העת שהגביל יהושע".
רואים שיהושע עשה זכר לנס על ידי אבנים, והוא לא שם אותם במשכן, אלא על פי המערה במקדה!
נראה שיש ליישב שבמקום שבו נעשה הנס ניתן להניח את הזכרון. אבל אצל גדעון הנס לא היה בעירו, אלא בעמק שליד גבעת המורה (ז, א), ואם גדעון היה שם את האפוד שם, יתכן ולא היו נכשלים בו, אבל כיון שגדעון שם את האפוד בעירו, בעפרה, נכשלו בו.
כלומר: כאשר עושים זכר לנס שלא במקום המשכן, יש לחלק בין עשיית הזכר לנס במקום שבו נעשה הנס, לבין עשיית הזכר לנס במקום אחר, שלא בו נעשה הנס. האבנים על פי המערה במקדה היו במקום שבו היה הנס, ולכן לא נכשלו בהם, מה שאין כן גדעון, ששם את האפוד בעירו, שלא היה מקום הנס, ולכן נכשלו בו.
במלים אחרות: יש שלש אפשרויות היכן לעשות זכר לנס: האחת במשכן, השניה במקום הנס, והשלישית בעיר כלשהי. משה, יהושע, שמואל ודוד עשו את הזכר לנס במשכן, או במקום הנס, ולא במקום סתמי, שאינו המשכן ולא המקום שבו נעשה הנס, ולכן לא נכשלו בהם. מה שאין כן גדעון, ששם את האפוד בעירו, שלא היה מקום הנס, ולכן נכשלו בו.
על פי זה ניתן להסביר מקומות נוספים שבהם עשו זכר לנס במקום שבו קרה הנס.
בספר יהושע סוף פרק ו' (כו) נאמר:
וישבע יהושע בעת ההיא לאמר: ארור האיש לפני ד' אשר יקום ובנה את העיר הזאת, את יריחו. בבכֹרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה.
נשאלת השאלה: מה ראה יהושע לאסור את בנייתה של יריחו? כתב הרד"ק שם:
מה שהחרים יהושע שלא תבנה עוד העיר - כבר כתבנו הטעם בפסוק 'והיתה העיר חרם' (ו, יז). והחכם הגדול רבנו משה בר מימון ז"ל פירש הטעם להיות המופת קיים שנפלה חומת עיר יריחו תחתיה, כי כל מי שיראה החומה שוקעת בארץ יתבאר לו שאין זה תכונת בנין נהרס כך, אבל נשתקע במופת.
רואים שיהושע עשה זכר לנס במקום שבו קרה הנס.
עוד מצאנו בספר שמואל (א ז, יב) אחרי הניצחון הגדול של שמואל ובני ישראל על הפלשתים: "ויקח שמואל אבן אחת, וישם בין המצפה ובין השן, ויקרא את שמה אבן העזר, ויאמר: עד הנה עזרנו ד'". ופירש המלבי"ם שם: "ויקח - לזכר הנס". רואים ששמואל עשה זכר לנס במקום שבו קרה הנס.
סיום
כתב ספר חרדים (פרק ט סעיפים כ-כג, עמודים סב-סג):
כתב רבנו יונה (שערי תשובה שער ג סעיף יז): מעלות רבות נמסרו לנו במצוות עשה: מעלת הבחירה מצוה אחת... ומעלת שלמות הבטחון בו יתברך מצוה שנית... ומעלת התבונן בגדולתו יתברך מצוה שלישית... ומעלת זכרון חסדיו יתברך והתבונן בהם מצוה רביעית, שנאמר: 'וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ד' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר... ויאכִלך את המן... שמלתך לא בלתה מעליך' (דברים ח, ב-ד).
ומינה נלמוד מקל וחומר: אם נצטוינו לזכור לדורות החסדים שעשה עם אבותינו, כל שכן שכל אחד מישראל חייב לזכור החסדים שעושה עמנו תמיד לכלל ישראל, שמציל אותנו משיני אריות, מלכי האומות, העומדים תמיד עלינו לכלותנו. ולזה אנו אומרים בכל יום מזמור 'לולי ד' שהיה לנו'. וכן חייב כל אחד מישראל לזכור החסדים שגמלו ד' יתברך מעת שיצרו בבטן אמו...