ה דאל"כ לא הל"ל אלא ויעל משה אל הר נבו מערבות מואב ל"ל וכי עדיין אין אנו יודעין שהיה משה בערבות מואב דהא משנה תורה כולה נשנית בערבות מואב:
פסוק א:
ו ר"ל לא הל"ל אלא את כל הארץ עד הים האחרון ול"ל הפרטים כולם את הגלעד וגו' ומזה הטעם הוצרך לפרש ואת הנגב ואת הככר:
פסוק ד:
ז רצ"ל לאמר ל"ל אלא כדי שתלך ותאמר וכו' ולפי זה צ"ל שהמקרא מסורס ומלת הראותיך צריך להיות קודם וכאלו אמר זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' הראיתיך בעיניך לאמר לזרעך אתננה. הרא"ם:
פסוק ד:
ח רצה לומר א"כ למה לא היה מעבירו ואז יותר היה יכול לראות ויכול להגיד להם:
פסוק ד:
ט פירוש לולא השבועה אע"פ שכבר כתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום מלאו ימי וכו' וא"כ בלא שבועה היה ג"כ מת כיון שמלאו מ"מ הייתי מקיימך וכו' בשם מהרי"ץ. ול"נ דמה שפירש"י היום מלאו וכו' דעתו לומר במה שפי' מלאו ימי כלומר ביום זה נולדתי וביום זה אמות אבל שנותיו לולא החטא בעבור זכותו היה מאריך שנים כמו שהאריך אביו והיה זוכה לבוא אל הארץ אבל בשביל החטא לא האריך ונשלמו שנותיו לעת הזאת ואין שייך לו' בזה קיצור ימים כיון דימי שנותינו הם ע' שנים והמאריך ימים הוא בשביל זכותו ודוק:
פסוק ה:
י י"מ בדמע ולא בדיו ליתן הבדל בין שמונה פסוקים הללו ובין כל התורה כולה כדי שיהא יחיד קורא אותם ולא שנים שלא להפסיק ביניהם וי"מ שהיה מוריד דמעות בשעה שהיה כותב:
פסוק ו:
כ דדרשינן סמיכות על פי ה' ויקבור אותו:
פסוק ז:
ל דהיינו ולא נס לחה. ולא נהפך תואר פניו היינו ולא כהתה עינו כלומר שלא נשתנה צורתו אף משמת דאל"כ ה"ל לכתוב ומשה בן מאה וגו' במותו בערבות מואב לא כהתה וגו' כמו דכתיב לעיל גבי אהרן ואהרן בן מאה וגו' במותו בהר ההר אלא לכך לא נכתב כאן בערבות מואב כדי להסמיך במותו ללא כהתה עינו ללמ דשאף במותו לא כהתה וגו' ודוק נ"ל. והרא"ם פי' וז"ל ומ"ש אף משמת אינו אלא ע"פ המדרש דאל"כ מנ"ל הא דילמא בחייו קמיירי כמ"ש גבי לא אוכל עוד לצאת ולבוא וכמו שפירש"י לעיל בפ' נצבים:
פסוק י:
מ ר"ל איך שייך לומר על הקב"ה ל' פנים דהא אין לו שום דמות וצורה ל"פ אין פי' כמשמעו אלא כאדם הגס בחבירו ומדבר עמו בכל עת שרוצה:
פסוק יב:
נ פי' ולכל היד החזקה קאי על משה פי' שהיה בו כח וחוזק ליטול בידיו הלוחות אף שהיו כבדים עד מאד אבל אין פירושו כמו בכל מקום שקאי על הקב"ה דא"כ הל"ל ולכל סיד החזקה אשר עשה משה על פי ה':
פסוק יב:
ס רל"ת דהל"ל לבני ישראל לעיני ל"ל:
פסוק יב:
ע ר"ל שהרי עכשיו בא לספר בשבחו של משה וכי זה שבחו של משה ששיבר את הלוחות. ל"פ והסכימה כו' ואם תאמר מנ"ל למדרש אשר שברת יישר כחך ששברת דילמא אשר פירושו כבכל מקום כבר תירץ רשב"א במסכת שבת (דף פז) דאל"כ שהסכים הקב"ה עמו אמאי אמר להניח את שברי הלוחות בארון כיון שאין קטיגור נעשה סניגור: חסלת פרשת וזאת הברכה.