א וַיַּ֨עַל מֹשֶׁ֜ה מֵֽעַרְבֹ֤ת מוֹאָב֙ אֶל־הַ֣ר נְב֔וֹ רֹ֚אשׁ הַפִּסְגָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וַיַּרְאֵ֨הוּ יְהוָ֧ה אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ אֶת־הַגִּלְעָ֖ד עַד־דָּֽן׃ ב וְאֵת֙ כָּל־נַפְתָּלִ֔י וְאֶת־אֶ֥רֶץ אֶפְרַ֖יִם וּמְנַשֶּׁ֑ה וְאֵת֙ כָּל־אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיָּ֥ם הָאַחֲרֽוֹן׃ ג וְאֶת־הַנֶּ֗גֶב וְֽאֶת־הַכִּכָּ֞ר בִּקְעַ֧ת יְרֵח֛וֹ עִ֥יר הַתְּמָרִ֖ים עַד־צֹֽעַר׃ ד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלָ֗יו זֹ֤את הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶ֑נָּה הֶרְאִיתִ֣יךָ בְעֵינֶ֔יךָ וְשָׁ֖מָּה לֹ֥א תַעֲבֹֽר׃ ה וַיָּ֨מָת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶֽבֶד־יְהוָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל־פִּ֥י יְהוָֽה׃ ו וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ז וּמֹשֶׁ֗ה בֶּן־מֵאָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים שָׁנָ֖ה בְּמֹת֑וֹ לֹֽא־כָהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא־נָ֥ס לֵחֹֽה׃ ח וַיִּבְכּוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־מֹשֶׁ֛ה בְּעַֽרְבֹ֥ת מוֹאָ֖ב שְׁלֹשִׁ֣ים י֑וֹם וַֽיִּתְּמ֔וּ יְמֵ֥י בְכִ֖י אֵ֥בֶל מֹשֶֽׁה׃ ט וִֽיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מָלֵא֙ ר֣וּחַ חָכְמָ֔ה כִּֽי־סָמַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָדָ֖יו עָלָ֑יו וַיִּשְׁמְע֨וּ אֵלָ֤יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ י וְלֹֽא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים׃ יא לְכָל־הָ֨אֹת֜וֹת וְהַמּוֹפְתִ֗ים אֲשֶׁ֤ר שְׁלָחוֹ֙ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל־עֲבָדָ֖יו וּלְכָל־אַרְצֽוֹ׃ יב וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
רש"י ד"ה עד הים האחרון, ארץ המערב בשלותה ובחורבנה. דבר אחר, אל תקרי הים וכו'. מאוד קשה לי: מה הביא את רש"י לפרש את כל המונחים הגיאוגרפיים שבכאן - "את כל הארץ", "עד דן" (פסוק א), "ואת כל נפתלי", "ואת ארץ אפרים ומנשה", "ואת כל ארץ יהודה" (פסוק ב), "ואת הנגב" "ואת הככר" (פסוק ג), שלא בתור כאלה? (פ' וזאת־הברכה תשנ"א)
פסוק ב:
ועוד קשה, שעל פי "דבר אחר" הרי הדרשה 'אל תקרי' הכוללנית - "כל המאורעות שעתידין לאירע לישראל עד שיחיו המתים" עושה למיותרות את כל הדרשות הפרטניות המנויות כאן. ואם דווקא מאורעות אלה ראויים לאיזכור מיוחד, מה חשיבותם המיוחדת, כגון היכן שלמה יצק את כלי המקדש? (ערב יום הכפורים תשנ"ז) וראה "משכיל לדוד" (לפסוק א). לדבריו, כל המקומות שהוזכרו נמשכים אל "ויראהו ה' את כל הארץ", כלומר שהראה ה' מקומות אלו בשלוותם ובחורבנם ופירט הכתוב שמות המקומות ללמד שישנה ראיה נוספת הנוגעת לכל אחד מן המקומות.
פסוק ד:
רש"י ד"ה לאמר לזרעך אתננה הראיתיך, כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב, שבועה שנשבע לכם הקב"ה - קיימה וכו'. הקושי שלפני רש"י הוא בתיבת "לאמר", שהרי אין לכאורה למי "לומר" את הדברים. על כל פנים תמונת הקומוניקציה (קשר בין מקום למקום) של הקב"ה עם האבות המצוירת כאן דורשת העמקה ומעוררת כמה שאלות: (א) למי נחוצה עדות זו, הרי "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" וכו'? (ב) מה תועיל עדותו של עד יחיד? (ג) כיצד יכול משה רבנו ע"ה להעיד על דבר שעדיין לא נעשה? ולומר שהעדות מוסבת על כיבוש עבר־הירדן המזרחי, לא נראה לי. כעת ראיתי מקורו של רש"י בגמרא (ברכות יח ע"ב), מדו־שיח זה מבקשת הגמרא להוכיח שהמתים יכולים לדעת מה נעשה בין החיים, ומהרש"א שם (ח"א ד"ה כבר) כותב, שאף על פי שבשעה שיאמר משה לאבות את הדבר עדיין לא תכבש ארץ ישראל, מכל מקום כיון שכבר כבשו את ארץ סיחון ועוג, שהיא חלק מארץ ישראל, וגם הראה ה' למשה את כל הארץ, הרי זה נחשב כאילו כבר כולה נכבשה לפניהם. (שמיני עצרת תשנ"ז, קדומים)
פסוק ז:
רש"י ד"ה לא כהתה עינו, אף משמת. ע"כ. לאורך כל התורה נוטה רש"י לפרש על דרך המופלא והנס, ושוב צריך לשאול, לשם מה לו לעשות כן כאן, והרי אפשר לפרש לפי פשוטו - עד יום מותו. יתרה מזה: מה פירוש לא כהתה עינו אחרי המוות? כלום יש אז ראיה פיזית?
פסוק ז:
בשעתו חשבתי, כי רש"י המלמד עושה כן כדי לעורר את שומעיו להקשיב לדבריו, וכך נרשמו גם דברים אלה בקונטרסיו, אך אחר כך נראה לי שזה פשטני מדי. אולם לא קיבלתי תשובה לשאלה העקרונית, לא מנחמה ליבוביץ ע"ה ולא מר' דב רפל שיבלח"א, אף כי שלחתי לשניהם רשימה ארוכה של הערות רש"י מסוג זה. (פ' וזאת־הברכה תש"ס)
פסוק יב:
רש"י ד"ה לעיני כל ישראל, שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם וכו'. הגם שמעשהו זה של משה נחשב לחיובי - "יישר כוחך ששברת" (שבת פז ע"א) - הרי כשלעצמו הוא מעשה מעציב. אותם הלוחות שלקבלתם ציפו מ"ט יום (ועוד ארבעים יום, שבהם היה משה רבנו בהר סיני) מאז יציאתם ממצרים, נשברו לעיניהם, בלא שהיתה ערובה לכך שיקבלו אחרים תמורתם, ותמוה אפוא שרש"י מסיים את פירושו לתורה באיזכור אירוע זה. ושמא אפשר לומר שיש כאן משום קשר בין סופה של תורה לתחילתה - יש בריאה ויש שבירה שיש בה משום בריאה, בחינת "סתירת זקנים בנין". לא יתכן שעגל זהב והלוחות יתקיימו בכפיפה אחת, ועל כן היה בשבירת הלוחות משום בריאת מציאות נאותה. (מוצאי שמיני עצרת תשמ"ט)
פסוק יב:
ראיתי שרש"י התחיל פירושו לתורה באות אל"ף וסיימו באות תי"ו, ולא בכדי הוא זה.