פסוק א:והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה. יש לשאול איך אמר יבאו הברכה והקללה, אם תבא ברכה לא תבא קללה, ואם קללה לא תבא ברכה, ועוד אומרו והשבות אל לבבך, בשלמא אם יבא עליו קללה ישיב אל לבו כשיראה קללה באה עליו, אבל אם יראה ברכה איך ישיב אל לבו, אלא אמר אתה תחשוב הואיל וגרשם וטלטלם מן הארץ יעלה בדעתך לומר שעזבם בין האומות ועזב ה' את הארץ, לזה מה עושה הקב"ה ואתם בארץ הגוים, יתן לכם קודם ברכה מאותם הברכות הכתובות פרשת תבא, ברוך אתה בעיר, לזה לא אמר שם בעירך שהיה נראה שבא"י דוקא, ברוך אתה בבואך וגו' ברוך טנאך וגו' יתן ה' את אויביך וגו', וקודם שיזוח דעתך יבאו עליך הקללה, אז תשיב אל לבך לומר אם ה' שכחנו לא היה מביא עלינו הברכות, ודאי הביא עלינו הברכה כדי שנרגיש בקללה, א"כ בכונה מכוונת הם הדברים בזה תשיב אל לבך לומר הברכה אינה אלא בארץ שנאמר וברכך בארץ, והקללה כבר הוציאם מהארץ כמ"ש, ומזה יתאמת לכם שאינו אלא כדי שתשובו:
פסוק א:עוד י"ל הברכה היא לנדחים כדי שיאמרו אין אנו רוצים ברכתנו אלא בארצנו, להם תבא הברכה, כי ודאי לא תזוח דעתם עליהם, אדרבא יחלש וישתבר דעתם, כי יחשבו שהקב"ה שלם להם שכרם בעוה"ז וישובו אל ה', והקללה לבני יהודה ובנימין שהן בגלות, זהו בכל הגוים שהוא על יהודה ובנימין, אשר הדיחך, שהם עשרה שבטים, כי הנדחים בנהרי גוזן ולחלח וחבור, זהו ה' לנדחים שמתנהג עמהם ברחמים, אלהיך לאנשי הגלות שמתנהג עמהם בדין:
פסוק ב:ושבת עד ה' אלהיך, קודם אמר והשבות לבבך בכל הגוים וגו'. שהיא תשובה מחמת דוחק, ומזה תבא לעשות תשובה גמורה, וזהו עד ה' אלהיך, שמגעת עד כסא הכבוד, בא ליטהר מסייעין אותו, ואמר ה' אלהיך, לומר עיקר התשובה היא כשחל הדין עליך לא בזמן השלוה אלא אפי' שיהפך מדת רחמים לדין:
פסוק ב:ושמעת בקולו. כפל אשר אנכי מצוך היום, שהיא שירת האזינו תשמענה ולא תקוץ בה, אתה ובניך, לפי שמוכיח בה הבנים, שנאמר לא שערום אבותיכם, בנים לא אמון בם, מכעס בניו ובנותיו, גם בחור גם בתולה יונק וגו', לזה אמר אתה ובניך:
פסוק ב:עוד עד ה' אלהיך, תדע שהוא מהוה כל ההויות ה' יתברך ולו ראוי לעבוד, שתכיר שהוא המוציא הכל יש מאין בלי עמל ובלי טורח מבלי הכרח ולא לצורך, והוא בעל היכולת ובודאי מי שימרה פיו הוא ראוי לכל מיתות שבעולם, אחר שהוא ב"ה הקדים לך כמה טובות ואתה כפוי טובה לו ומכעיסו כמה הכעסות, והיה ראוי שמיד שעשית העבירה שתלקה ותמות כמו שאמר נפש החוטאת היא תמות, והוא האריך לך אפו מרוב רחמיו עליך, כשתעריך כל זה אז ודאי תשוב אל ה בכל לבבך ובכל נפשך, והקב"ה יקבל תשובתך וירחמך, זהו ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך:
פסוק ב:ותמצא בפסוק זה שמתחיל בו' ומסיים בך' ויש בו ה"ס אותיות, זהו ה' אלהיך, זהו כבד את אביך ואת אמך והבן. ויש בו י"ז מלות שהן בגימ' טוב, שכן אמר הנביא אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, טוב בא"ת ב"ש נפש, כלו' היה מן הראוי שמיד שחטא יקח נפשו, אלא שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ועושה טובה עמהם ומקבל תשובתן לזה בא הרמז שאמר פסוק זה בי"ז מלות שגימ' טו"ב. עוד אם יהיה נדחך בקצה השמים, רמז גם כן על בני משה במקום שדבק השמים עם הארץ, לזה אמר בקצה השמים ולא אמר בקצה הארץ, וקראם נדחך ולא נדחים, שנדחו מחמתך כדי שלא תשלוט עליהן העין מרובם. עוד אמר נדחך לומר שהן מעוכבין לך בשביל תשובתך שהם חונים סביב לירושלים שומרים על הפתח ואתם קלקלתם וכולכם ערבים זה לזה, ולזה אמר ב"פ משם, שאמר משם יקבצך ומשם יקחך, לכלול העשרה שבטים ובני משה, וזהו שאמר הנביא לאמר לאסורים צאו אלו עשרת השבטים שגלו מעבר נהר סמבטיון, ולאשר בחושך הגלו אלו בני משה שמפסיק הרי חושך:
פסוק ה:והביאך ה' אלהיך אל הארץ. יאמר שמא תאמר שהמקום רחוק בכמה שנים יבאו מקצה השמים, לזה והביאך ה', אינן צריכין שיבאו ברגליהם אלא הקב"ה יביאם על ידי עננים שנאמר מי אלה כעב תעופינה, ואמר יקחך יקבצך והביאך בלשון יחיד, לומר שכל ישראל אצולים ממקום אחד והם כולם כאחד, ואם יש אחד שלא שב בתשובה הוא מעכבן, שכשיש אבר אחד מאיברי הגוף חולה כל האיברים חולים ומצטערים בו. וכנגד אלו הב' קבוצים של עשרת השבטים ושל בני משה אמר ב"פ וקבצך יקבצך:
פסוק ה:ובזוהר אמר ושב ה' אלהיך את שבותך, דא היא מטרוניתא שהיא השכינה שהיא כביכול בשביה בסיבתם, שאינה יכולה להפרד מהם. וכן ארז"ל ושב ה' והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהוא שב עמהם, והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך, שמא תאמר א"כ מה נתחדש לנו בנתינה זו הואיל ומה שירשו אבותינו אנו יורשין, לזה אמר והיטבך והרבך מאבותיך, לומר שכל העולם כולו יהיה לך, אבל ארץ ישראל היא לך ירושה מאבותיך. אם תאמר שמא יחזרו לגלות, לזה אמר ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך, אתה מול ערלת בשר והקב"ה ימול ערלת הלב, וכתב הרמב"ן שיסיר מהם ערלת הלב עיין שם, ודייק באומרו את בית ישראל ואת בית יהודה על יהודה ובנימן, שהן בגלות והערלה מצויה ביניהם וצריכין מילה:
פסוק ו:למען חייך. לפי שמי שהולך אחר התאוות והחמדה הוא מגביר החומר על השכל ומסמא עיני השכל, וסומא חשוב כמת, והתאוה לדברים החומרים יש להם קץ וגבול, זהו כי עפר אתה ואל עפר תשוב, כי התאוות הם לדברים העפריים והן כלין ונפסדים כמו הויתן, אבל מי שמל ערלת לבו עליו נאמר ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, ר"ת מהול, ווי"ו יתירם לומר שמי שמל לבו מהתאוות יהיה לו לב אחד, וכן ו' במילוי וא"ו בגימ' אחד ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך וגו', שמא תאמר אם יהיה האדם שכלי בביטול היצר א"כ כל הקללות נכתבו לבטלה, כי כולם יעשו ויקיימו המצות והחוקים והמשפטים והתורות א"כ על מי נאמר והיה אם לא תשמע בקול ה' ובאו עליך כל הקללות וגו', לזה אמר ונתן ה' את כל האלות האלה על אויביך וגו'. דומיא דאם לא ישוב חרבו ילטוש כדי שיהיה לה ברק קשתו דרך וגו' ולו הכין, ואחר כך אמר חציו לדולקים יפעל:
פסוק ח:ואתה תשוב. לפי שאמר ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' את שבותך שהוא אם החישו הקץ ואם לא שהגיע הקץ ולא עשו תשובה, לזה אמר ואתה סופך לשוב, כמו שאז"ל מעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשות כפרעה עד שמחזירם על כרחם, אפילו שלא יביא עליהם האלות סופן לשוב, כמו שאז"ל כל הקצין כלו ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. וכבר כתבנו שגאולה ראשונה היתה בחנם, כלומר שלא היו ראויים לה לפי שהיתה תחלת לקיחתם לו לעם ומתנהג עמהם כמו שמתנהג האב עם בנו אהובו, אע"פ שהוא מלוכלך מנשקו ומחבקו ומרכיבו על כתפו, שנאמר כי נער ישראל ואהבהו, ואומר ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואומר ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי, כשהגדיל מוליכו לבית הספר, הוליכם להר סיני לקבל התורה, והוא מאכילו ומשקהו כדי שילמוד, כשהגדיל יותר משיאו אשה, נתן לו ארץ ישראל, בנה לו בית חתנות זה בית המקדש, אמר לו האב גדלתיך ולמדתיך והאכלתיך ובניתי לך בית. והשאתיך אשה, כמו שהוא הדין שהאב חייב למולו וללמדו תורה ולהשיאו אשה, מכאן ואילך עשה אתה לעצמך, לזה אנו מעוכבים עד שנשוב, זהו אין הדבר תלוי אלא בתשובה, לזה ואתה תשוב:
פסוק ט:והותירך ה' בכל מעשה ידיך, זהו על ימות מלך המשיח כמו שאז"ל אין בין העוה"ז לזמן מלך המשיח אלא שעבוד, שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, וזהו סברת הרמב"ם ז"ל, זהו ואתה תשוב ושמעת, על כרחך, אבל בסוף הימים תשמע בקול ה' וגו', כי תשוב אל ה' שתשוב הנשמה לנרתקה לעוה"ב. ושלש תשובות נאמרו כאן, שאמר ושבת עד ה', ואמר ואתה תשוב, ואמר כי תשוב, רמז כאן ג' מיני תשובה, יש מי ששב בזמן הבחרות בזמן שהדם רותח והיצר תוקפו, זו תשובה המעולה שאין למעלה הימנה, שודאי זה הכיר בוראו ומאהבתו גבר על יצרו, זה ודאי הזדונות נעשות לו כזכיות, שידע שחטא ליצרו ומחמת הבושה נתבייש מה' והוא שב אליו בכל לבו, נמצא שהחטא הוא שהשיבו ומחמתו הוא שב, א"כ ראוי שאותם חטאים ששב מחמתן שיחשבו לו כזכיות, ואע"פ שכתוב אחר בצר לך שנראה מחמת צרה הוא שב אין זה אלא קצת התעוררות, שהרי הוא אומר אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך, והארכנו בזה פרשת ואתחנן פסוק בצר לך עיין שם. ועל אלו ארז"ל במקום שבעלי תשובה וכו', אלו נקראין בעלי תשובה, כמו הבעל שגובר על אשתו. יש תשובה אחרת והוא השב מחמת צרות רבות שבאו עליו עד ששב, וזו גם כן נקראת תשובה, כמו שאמר בזוהר ע"ש, וכתבתיו פרשת ואתחנן. הרי אע"פ ששב ע"י יסורין שמיסרו, מכל מקום נקרא בעל תשובה ומקבל תשובתו, וכל זה בעודו בבחרותו, ועל זה אמר ואתה תשוב, תשוב בעל כרחך כמ"ש, ועל זה אמר תשב אנוש עד דכא עד שידוכא על ידי יסורין. ויש תשובה אחרת, זה השב בימי הזקנה מחמת שתשש כחו והגיע קצו ושמע קול תרועת המיתה, אז שב אל הקב"ה בכל כחו, והקב"ה מקבל תשובתו, זהו כי תשמע בקול ה', שהוא קול הכרוז שהגיע בראותו חלישות כחו ואז תקבל עליך לשמור מצותיו, כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, נקראת גם כן תשובה, לפי שודאי אותו עת הוא שב בכל לבבו ובכל נפשו:
פסוק יא:כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך. זו מצות עסק התורה, שכן אמר לעיל כי תשמע בקול ה' לשמור מצותיו וחקותיו הכתובה בספר התורה הזה. ואמר לא נפלאת היא, לאמר שאי אפשר לעסוק בה אלא על ידי פלא, הואיל והוא מורכב בגוף, וצריך לאכול ולישן ולעשות צרכיו ולבקש אחר מזונותיו, ובפרט אם הוא מטופל בבנים ובנות, ובפרט שהשכחה מצויה, ולזה תרחיקנה ממך, ולזה כתיב רחקה שהיא אינם רחוקה אבל אתה מרחיקהו, ולזה כתיב הוא וקרי היא. לא בשמים היא לאמר, שהעוסק בתורה היה צריך שיהיה כמלאך שלא יהיה לו שום הרהור כדי שילמוד התורה בטהרה ובקדושה, ויהיה כמלאכים בשמים, ויהיו כל רמ"ח אבריו שכליים לא חומריים, זהו מי יעלה לנו, כלומר מי יעלה איברינו להיותם כמלאכים. ובפרט שאמר והגית בו יומם ולילה. ומ"י ועל"ה לנ"ו בגימ' עם המלאכים, כלו' בלא יצר לפי שהוא טרוד במלחמת היצר. ולא מעבר לים, כלו' שמי שעוסק בתורה צריך שיעבור הים הגדול להביא אבנים טובות ומרגליות, כי יש אבנים שסגולתם להועיל לזכירה, ויש שמרגלת לשון לתורה, ויש שמחזקת ונותנת בריאות, לפי שהתורה היא מתשת הכח והיא צריכה לזה:
פסוק יד:כי קרוב אליך הדבר מאד. אמר להם משה אתם הרחקתם שאי אפשר לעסוק בה אלא ע"י פלא, לפי שאתם עסוקים בצרכיכם, כנגד זה אמר בפיך, כשיהיה עסק התורה שגור בפיך ואתה מהרהר בה בשעה שאתה עסיק בצרכיך הוה ליה כאלו אתה עוסק בתורה, כמו שארז"ל בכל דרכיך דעהו. ועל מה שאמרתם שצריך שיהיה האדם כמלאך שיהיו אבריו רוחניים, לזה אמר בלבבך, אינך צריך לטרוח ולטהר כל האיברים כי אם הלב לבד, הרי התורה לא הזהירה אלא על הלב שנאמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם, ובטהרת הלב יטהרו שאר האיברים. ומה שאמרת שצריך הכנות להביא אבנים טובות ומרגליות, כי לזה נקראו מרגליות שמרגילים לשון לתורה, כנגד זה אמר לעשותו, יאמר לא עליך המלאכה לגמור, מה שיש כח בידך לעשות עשה, ולא בשביל זה אתה בן חורין ליפטר ממנה, א"כ באלו הג' ענינים שהרחקת התורה על ידם, באלו עצמן על ידם קרוב אליך הדבר, שהקב"ה מחשבה טובה מצרפה למעשה אע"פ שלא עשה, זהו אומרו לעשותו ולא אמר ועשה, מי יעלה לנו השמימה ר"ת מיל"ה, וס"ת הוי"ה, וכתב בחיי ז"ל יש בכאן רמז ע"ש. והרמב"ן ז"ל כתב שזו המצוה שמזהיר עליה משה, היא מצות התשובה ע"ש. מלבד הג' שאין צריך להזכירם, שהיא עזיבת החטא שלא יהא טובל ושרץ בידו וכנגד ג' דברים אלו אמר התנא דע מה למעלה ממך, לא אמר דע מה למעלה, שהיה נראה שחוזר לשמים, אלא ממך ממי שהוא על ראשך, כמו שאמר בזוהר על פסוק החכם עיניו בראשו, פירוש על מי שהוא על ראשו שהוא הקב"ה, וכן אמר שלמה ושמן על ראשך אל יחסר. אמר עין רואה כנגד המחשבה שנאמר רואה כליות ולב, ונאמר נר ה' נשמת אדם וכנגד הפה שהוא הדבור אמר אזן שומעת, שאפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין, וכנגד המעשה אמר וכל מעשיך בספר נכתבין. והקדים התנא המחשבה לפי שבאזהרה מקדמת התורה הלב שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם הלב קודם, וכאן הקדים הפה שאמר בפיך שהוא הדבור רמז על התורה כמ"ש שהיא עיקר הכל, והוא רפואה לכל תחלואי הנשמה, וממנה בא לידי מעשה, כאמרם ז"ל גדול הלמוד שהוא מביא לידי מעשה, אבל הזהיר על ההרהור שהרהורי עבירה קשים מעבירה, ולכך הזכיר בה ידיעה שאמר דע מה למעלה ממך עין רואה שהיא נגד המחשבה כדפירשנו. וכנגד ג' אלו ארז"ל בעל תשובה צריך ג' דברים, ודוי, עזיבה, נחמה. ודוי כנגד הפה, עזיבה כנגד המעשה, נחמה נגד המחשבה, וסימנך עו"ן, עזיבה ודוי נחמה. בעון יכופר לבו, ואם עבר על שלשתן שחטא במחשבה ובדבור ובמעשה, גם השטן בא ומקטרג עליו, כנגד המחשבה נכנס רוח עועים בקרבו, ועולה ונוטל רשות כנגד הדבור, ונוטל נשמה כנגד המעשה, וכתב רבינו בחיי ז"ל, בפיך ובלבבך לעשותו, ע"ש:
פסוק טו:ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. אמר כן לפי שאמר בפרשת תבא י"ב ארורים וכולם נאמרו בלשון ברכה, וקראם חיים לפי שבעשייתן קונה עוה"ב שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואחר כך אמר והיה אם שמע תשמע וכו' והזכיר י"ז ברכות בגימ' טו"ב, זהו ואת הטוב, ואלו הן, ברוך אתה בעיר. וברוך אתה בשדה. ברוך פרי בטנך. ופרי אדמתך. ופרי בהמתך. וברוך טנאך, ומשארתך. ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך. יתן ה' את אויביך יצו ה' אתך את הברכה, וברכך בארץ. יקימך. וראו כל עמי. והותירך ה'. יפתח ה' לך. ונתנך ה' לראש. זהו ואת הטוב. ואת המות הם הארורים שהמות בעשייתן, כמו שארז"ל ארור בו אלה בו שבועה בו חרם בו נדוי, ויש לכל אחד ואחד ראיה. ואת הרע הם הקללות, וקראם רע, לפי שמאחר שמקבלים אותם הם חסידים, כמו שארז"ל על פסוק בשר חסידיך, אבל בשעת המכה היא רע. ומה שאמר את החיים ואת הטוב ולא אמר את החיים ואת המות שהוא נגדו, וכן את הטיב ואת הרע, כמו שאמר אחר כך החיים והמות נתתי לפניך. אלא הכוונה היא לומר על החיים האמיתיים של עוה"ב, לזה אמר החיים והטוב שהן חיים טובים שאין אחריהם טובה, לזה אמר בה' הידיעה את החיים ואת הטוב, וכן את המות ואת הרע, שאין אחריה רעה יותר ממנה, כי לזה אמר את המות המות האמיתי אינו על מיתת העוה"ז, כי זה המות הכל מתאוים אליו ואין אדם מת עד שישאל המיתה בפיו, וכבר כתבנו הטעם כדי שלא יתבזה אדם הראשון לומר שהוא הביא מיתה לעולם, ואפילו האבות שאלו המיתה, אברהם אמר ואנכי הולך ערירי, יצחק אמר לא ידעתי יום מותי, יעקב אמר אמותה הפעם, משה אמר כי ידעתי כי אחרי מותי, דוד אמר אנכי הולך בדרך כל הארץ, א"כ המות שאמר כאן הוא על מיתת העוה"ב שהיא הרע, כמו שכתוב בספר החסידים, מעשה בחסיד אחד שהשביע חבירו בשעת מיתתו שאחר המיתה יבא לו ויספר לו צער המיתה ומה ענין אותו עולם, בא אליו בחלום ואמר לו כל יסורין של עוה"ז הם כלא בערך צער המיתה, וצער המיתה הוא כלא בערך צערה של גיהנם, ועל זה אמר את המות ואת הרע, הוא הרע שאחר המות, שגיהנם נקראת רע שנאמר וגם רשע ליום רע, ולפי שאין הקב"ה חפץ במיתתן של רשעים כי אם בחיותן, לזה משה מזהיר לישראל ראה נתתי לפניך וגו'. ואמר בלשון יחיד לומר שיחשוב כל אדם כאילו הוא יחידי בעולם ולא נברא אלא בשבילו, לזה לא יהא סיבה לאבד מה שנברא בעשרה מאמרות ובז' ימים, כמו שארז"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים וכו', והאדם הוא עולם קטן. וטרח הקב"ה מ' יום ביצירתו, ולזה משה מזהיר ראה נתתי את החיים שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, ואמר באפיו לומר שהנשמה על כרחה הכריחוה לשכון בגוף, ואת הטוב שנאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, לא שיהיה המות רע וכליון חרוץ, וזהו אומרו אחר זה אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה', וחיית ורבית, כלומר כל מה שאני מצוך הוא כדי שתחיה חיי עוה"ב, וזהו וברכך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה והרב רבינו בחיי ז"ל האריך בזה ע"ש:
פסוק יז:ואם יפנה לבבך וגו', אמר אם יפנה לבבך ונדחת, לפי שאי אפשר לו ללכת, מאחר שרואה כל ההבטחות, ואחר כל אלו האזהרות ואחר כל הארורים יחטא, ודאי אינו אלא בהיסח הדעת, לזה הזהיר אל תפנו אל האלילים, ארז"ל אל תפנו אל מדעתכם, כי בפניית הלב היצר מטעהו ודוחהו, וזהו ונדחת שהוא מודח מהיצר, ומאחר שהדיחו ובא לתחומו ונתפס ברשתו דוחהו לעבוד ע"ז, מי גרם לו, פנייתו שפנה לבו והסיח דעתו, ומעבירה קלה בא לחמורה, כמו שאמר התנא רבינו הקדוש הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, פירוש תחשוב בהפסד אותה מצוה שלא עשה אותה, לא תחשוב שהפסדה מצוה אחת או שתים, לא תחשוב כן אלא הסתכל בשכרה הוא שכר מצוה מצוה, אם כן בהפסד מצוה זו הפסדת הרבה מצות. ואפשר גם שהפסיד כל המצות, כי כולם אדוקים ואחוזים זו בזו, וכן אמר פרשת עקב כל המצוה אשר אנכי מצוך היום, לא אמר כל המצות אלא כל המצוה, לומר שבעשיית מצוה אחת נעשות כל המצות, על הדרך שאמר ושכר עבירה כנגד הפסדה, שיסתכל כמה הפסידתו אותה עבירה שגוררת עבירות הרבה, א"כ לא תחשוב בעבירת עבירה אחת, אלא בעשיית אותה עבירה עשית עבירות הרבה, ונלכד ברשתו של היצר וסופו לעבוד ע"ז, והכל לפי שפנה והסיח דעתו, לזה אמר הגדתי לכם כי אבוד תאבדון, כפל ואמר אבד תאבדון כנגד עבירה גוררת עבירה. לא תאריכו ימים, לפי שאריכות הימים היא בעשיית המצות, ועבירה גוררת עבירה כמה עבירות ומונעתו מן המצות, א"כ לא תאריכו ימים וגו', וכדי שתהיו נלחמים עם היצר, העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ, שהם עדים נצחיים שאינם כלים ונפסדים, והם מצויים בכל מקום שבכ"מ שאתה פונה אתה תחת השמים ואתה על הארץ, שהן מביטין בך ורואין אותך, בזה אם יסיתך היצר תאמר לו תוליכני למקום שאין עלי עדים ואשמע לך. גם כן תסתכל שהנשמה היא מן השמים והם חיים, שהן הגלגלים שהן הולכים ושבים ויש להם כח ויש להם חיות, והן מחיין את הארץ כי אין לה חיות בלתם ובלתם היא מתה, א"כ השמים הם עיקר, כן אתה עשה עיקר מהנשמה שהיא בגימ' השמי"ם, זהו אומרו החיים, לומר כי תכלית המיתה הוא לעלוי, לזה אע"פ שאתה מורכב מהשמים והארץ, שהן הנשמה והגוף, לא תסתכל אלא לשמים הנשמה, לעלותה השמים, משם באה ולהחזירה למקומה, הלא תראה העוף כששוחטין אותו ומשליכין אותו הוא מתהפך על אחוריו ומביט לשמים למקום הויתו, שנתהוה מן הרוח:
פסוק יט:ובמדרש אמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ ע"ש. וזהו ובחרת בחיים הם לא בחרו אלא במה שיחיו כי לכך נבראו, אתה שאתה בעל בחירה לכ"ש, זהו ובחרת למען תחיה. ואמר אתה וזרעך, לומר שאם אין אתה עושה רצונו של מקום הם ג"כ לא יעשו רצונך ונמצא עולם חרב, ואתה גורם לדורות שלא יבאו ואתה מחריב העולם ומחריב עצמך, שכל זמן שזרעו בחיים, הוא בחיים, וזהו אומרו למען תחיה אתה וזרעך, ובמה לאהבה את ה', וכן ולדבקה בו ממש, שתחזור הנשמה למקומה שהוא למקום שחוצבה, וזהו כי היא חייך, שם הם החיים האמיתיים, לשבת, שיהיה לו שם ישוב ונחת, ודייק במלת על שאמר לשבת על האדמה, שעולה לעלוי שהוא עוה"ב, והבן:
פסוק יט:גימטריאות
אם יהיה נדחך בקצה השמים, רמז לתחיית המתים, כי יחזרו הנשמות מארבע רוחות השמים לגופן, וזהו מקצה השמים נשמ"ה, עוד משם יקחך שיקבץ העצמות המפוזרות עצם אל עצמו כמו שהיה בימי יחזקאל, זהו והביאך ה' אל הארץ, שיביאם ויקבצם כולם אל הארץ שהוא הגוף שנקרא ארץ. עוד יקבץ הגופים ויעשה אותם עיסה אחת לגוף שנתקנו בו, זהו והביאך אל הארץ אשר ירשו אבותיך, שהגופין הראשונים נקראים אבות. ואמר אשר ירשו אבותיך לומר שאותם גופים לא יהיו נדחים שגם הם יש להם קצת מצות, שאין לך ריקן שבישראל שאין בו לחלוח מהמצות, אלא שזה יש לו יתרון עליהן שנתקן, וזהו והטיבך והרבך מאבותיך:
פסוק יט:ומל ה', בא"ת ב"ש, פיך, לומר שעיקר המילה הפ"ה, שישמור פיו מלדבר בו נבלה ומלאכול מאכלות אסורות, אז ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך, כפי המאכל כן יהיה הזרע זך, מיל"ה בגימ' פ"ה:
