והיה כי וגו׳. פרשה זו היא פרשת הגאולה. נבואה ברורה איך יהיה סדר הגאולה העתידה בפרטות כאשר יבואר. וכמו שביאר ה׳ למשה סדר גאולת מצרים מהחל עד גמר קריעת ים סוף כמש״כ בס׳ שמות ז׳:
והשבת אל לבבך. בשום לב לראות מה לעשות:
בכל הגוים. ולא בכל העמים דאע״ג שיש בכל העמים מעט מישראל מ״מ בתחלה יהי׳ התעוררות בקרב עיקר ישוב ישראל שהם בכל הגוים היינו אומות גדולות:
ושבת עד ה׳ אלהיך. כמשמעו תשובה על עונות:
ושמעת בקולו. א״א לפרש הכונה לעשות כדבר ה׳ דא״כ היאך יתפרש להלן מקרא ח׳ ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ ועשית את כל מצותיו. הרי כבר בהיותם בגולה שמעו לשמור כל המצות. וגם למאי פי׳ שם הכתוב ועשית את כל מצותיו הרי היינו ושמעת בקול ה׳ כמו בזה הכתוב ושמעת בקולו. וגם יש להבין לשון אתה ובניך מי הוא אתה ומי המה ובניך הרי לא דברה התורה עם הדור שהיה בימי משה אלא עם הדור המאוחר. וא״כ הכל בכלל אתה. וגם יש להבין דכאן כתיב ובניך ובמקרא ח׳ כתיב וזרעך אלא מכאן בנין אב דכ״מ דכתיב שמיעה בקול הכונה לדקדק בדבריו כמש״כ בס׳ בראשית בכ״מ ולעיל כ״ו י״ד ובכ״מ. וא״כ אמר המקרא שמלבד שתשוב למצוה מעשית. עוד ושמעת בקולו ללמוד בדיוק התלמוד ובפלפול המביא להוראה. והכי מוכח דעת חז״ל במשמעות המקרא להלן כי תשמע בקול וגו׳ כמו שיבואר בפרשה כי המצוה הזאת ע״ש והכי הבינו חז״ל בנדרים דס״ב במשמעות הכתוב להלן מקרא כ׳ לשמוע בקולו ע״ש:
בכל אשר אנכי מצוך היום. אע״ג שתהיו עוד בגולה ויש כמה פרשיות של תורה שאינו נוהג כלל כמו קרבנות וטהרות ועוד הרבה מ״מ תשמע בקולו לדקדק בהם:
אתה ובניך. היינו עם דבוק חברים ופלפול תלמידים שמכונים בשם בנים. וכמש״כ הרמב״ם ריש הל׳ ת״ת על המקרא ושננתם לבניך ועי׳ מש״כ לעיל ד׳ ט׳ הכרח לזה. ועי׳ מש״כ לעיל ח׳ א׳ שהזהיר משה רבינו על הלמד בעוד שלא הגיע למעשה. וכאן הודיע הכתוב שיהי׳ כן סמוך לגאולה ב״ב:
ושב ה׳ אלהיך. משורש השבה:
את שבותך. עיקר הגולה ששמה עיקר ישוב ישראל:
ורחמך. שיתן בלב אוה״ע שיאהבוך. וכן משמעות שורש רחם בכ״מ כמש״כ לעיל י״ג ח׳ והכי אמר ישעיה הנביא והיו מלכים אומניך וגו׳ והביאו את כל אחיכם מנחה לה׳ וגו׳:
ושב. משורש שוב מול את ב״י שנית. היינו עוד הפעם והכי ת״א ויתוב וא״כ הוא פועל עומד לעצמו כ״י. ומזה הוציאו חז״ל דשב הראשון גם כן הוא לעצמו. מש״ה דרשו במגילה דכ״ט והשב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב״ה שב כ״י פי׳ דדבר הלמד מסיפא דקרא דמשמעות ושב הוא לעצמו:
וקבצך מכל העמים. אחר שישוב עיקר הגולה מן הגוים. ישוב ה׳ לקבץ מן העמים אשר הפיצך ה׳ שמה מעט מעט. וכ״כ הרמב״ן בפי׳ על שה״ש עה״פ האלף לך שלמה. שמתחלה יהי׳ קצת קבוץ גליות ע״י רשיון המלכיות ואח״כ יוסיף ה׳ ידו שנית כדכתיב ושב וקבצך וגו׳:
ומשם יקחך. לא ידענו מהו קיחה זו. ובא ישעיה הנביא ופירש וגם מהם אקח לכהנים ללוים אמר ה׳. פי׳ אע״ג דבמקומות שאין שם עיקר ישוב ישראל. אפילו המעט הנמצא שם המה פחות ערך למעוטי תורה. וגם אין להם יחס כהונה כ״כ ואינם ראוים לשרת בבהמ״ק. ע״ז אמר דמ״מ גם מהם אקח וגו׳ שיהיה מכ״מ בהם אנשי חיל הראוים לשרת בבהמ״ק ולהעמידם על חזקת כהונה. וזהו פי׳ ומשם יקחך:
אשר ירשו אבותיך וירשתה. ירושה אין לה הפסק א״כ שתי פעמים ירושה קשה. מש״ה נחלקו תנאים בקדושת הארץ ולפי הפשט משום שנשתנה חלוקת הארץ בימי חזרה שלישית לא כחלוקת יהושע מש״ה הרי זה ירושה אחרת:
ואת לבב זרעך. באשר מדבר בדור שבא לא״י והייתי אומר שרק אותו הדור יהיה במעלה זו ולא זרעם. כאשר כן היה בימי יהושע מש״ה מבטיח שיהיו בגאולה העתידה שוים לבבך ולבב זרעך:
לאהבה את ה׳ וגו׳ למען חייך. אי אפשר לפרש כדי שתחיה ולא תמות. דא״כ אינו אהבת ה׳ אלא אהבת עצמו. ותו הרי אהבת ה׳ נכלל בכל המצות שכבר כתוב ושבת עד ה׳ וגו׳ וגם זה הוא מצות עשה וכאן לא מיירי אלא בברכת ה׳ אלא משמעות למען חייך הוא כמש״כ לעיל ד׳ א׳ במה דכתב למען תחיו שתרגישו בזה עונג וחיות הנפש היותר אפשר ובאשר בהיותנו בחו״ל אפי׳ מי שמדבק עצמו באהבת ה׳ אינו משיגה בשלימות. משום שאין הקב״ה מתדבק עמנו להופיע עלינו רוח הקודש. והרי טבע האהבה שאינה נשלמת אלא באופן שהנאהב מתדבק להאוהב. וא״כ אין חיות הנפש בשלימות עדיין. אבל בימי המשיח תהיה האהבה בשלימות כי ישפוך הוא ית׳ את רוחו עלינו וזו היא ברכה שאין למעלה הימנה והנביא יואל (ג׳) אמר והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וגו׳:
ונתן וגו׳ את כל האלות האלה וגו׳. אחר שיבואו לא״י ויתקבצו מכל העמים אז יענוש הקב״ה האומות שרדפו באותה שעה את ישראל כאשר יבואר בשירת האזינו ל״ב מ״ג. והכי אמר זכריה ב׳ י״ב כי כה אמר ה׳ צבאות אחר כבוד שלחני אל הגוים השוללים אתכם וגו׳ וע״י בתר יקרא דאמור לאייתאה עליכן שלחני על עממיא כו׳ הרי מתחלה ישיגו ישראל את כבודם ואח״כ יענשו הראוים להענש:
על איביך. פי׳ ת״א על בעלי דבבך. ולא כת״א בפ׳ משפטים עה״פ ואיבתי את אויביך ואסני ית סנאך. והיינו שנאה בלב וצרתי את צורריך ואעיק ית דמעיקין לך היינו בפועל ממש אבל כאן א״א לפרש על אויביך שנאה בלב שהרי כתיב אח״ז על שונאיך אשר רדפוך. ודרך המקרא להיות מוסיף והולך ואם יענשו אויבים בלב מכש״כ רודפים דהיינו בפועל מש״ה פי׳ בת״א בעלי דבבך. היינו המקניטים בפה ואע״פ שאין רודפים בפועל מ״מ קשה לסבול הקנטה בפה יותר מרדיפה במעשה. וא״כ הוא שפיר מוסיף והולך אבל האויבים בלב לחוד באמת לא יענשו ויקוים בהם ויכחשו אויביך לך:
ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳. כבר ביארנו משמעות זה הלשון עיון ודקדוק בתורה שבכתב ומגיד המקרא שבבואם לא״י ויגיעו למעשה כמה דברי׳ שהיה העיון עד כה הילכתא למשיחא ולא למעשה ע״כ עתה בבואם לידי מעשה. תשוב ושמעת בקול ה׳. תחזור לעיין להוראה למעשה. ולמדין מכאן דאע״ג שעיין והוציא דבר חידוש שלא בשעת מעשה כשיבא מעשה לידו מחויב לחזור ולדון בדבר. והיינו דאמר ר״י בגיטין דכ״ג וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה. פי׳ אע״ג שלהלכה ברור לנו שכך הוא מ״מ אלו הגיע מעשה לידינו הי׳ לנו להתיישב עוד הפעם ואולי היינו חוזרים בדבר. ויש ראיה לזה מדאיתא בהוריות ריש פ״ב הורה כה״ג שוגג ועשה שוגג פשיטא אמר אביי הב״ע כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה ובשעה שעשה אמר הריני עושה ע״ד הוראתו מ״ד כיון דאלו מתיידע לי׳ שמא הדר בי כמזיד דמי ולא ליחייב קמ״ל. הרי דעפ״י דין אין לעשות ולסמוך על עיונו מכבר עד שידע הטעם והראיה שלו בשעת מעשה:
והותירך ה׳ אלהיך בכל מעשה ידך וגו׳. כבר נתבאר לעיל כ״ח א׳ משמעות ברכה זו שיהי׳ שפע ברכה למעלה מה״ט. אכן שם דמיירי בברכות לפני החטא לא נזכר אלא בפרי בטנך וגו׳ ולא במשלח ידך דמשמעו מסחור וגם פי׳ הכתוב דברכה זו לא תהיה אלא על האדמה אשר נשבע ה׳ וגו׳ והיינו בא״י משא״כ משלח ידך שהולך הלאה לחו״ל לא תהיה הברכה אלא המורגל וכמבואר שם מקרא א׳. אבל כאן דמיירי לימות המשיח יהי׳ יתרון ברכה אפילו במשלח ידך וממילא לא פירש הכתוב באדמה. דאפי׳ בחו״ל יהי׳ הליכות ברכה בשפע רב למעלה מה״ט:
כאשר שש על אבותיך. בהיותם במדבר. כדכתיב לעיל ב׳ ז׳ כי ה׳ אלהיך וגו׳ ע״ש אף שהיו בחו״ל:
כי תשמע בקול וגו׳ כי תשוב וגו׳. פי׳ שני טעמים על יתרון ברכה זו מה שלא הי׳ עד כה אפילו בשעת ברכה. היינו דאז לא היה יתרון בחו״ל משום שדרך המסחור להסיר את האדם מעבודת ה׳. ומש״ה עיקר רצונו ית׳ היה שיהיו יושבים ישראל לבטח בא״י היינו שלא יסחרו לחו״ל כמש״כ בס׳ ויקרא כ״ה י״ט וכ״ו הי׳. משום שבזמן שאין האדם עוסק בעצמו בתורה אז נדרש לשמירה יתירה ואין מקום משומר כמו בא״י עיקר ישיבת ישראל. משא״כ בחו״ל בקרב אוה״ע. אבל בימות המשיח הבטיח הקב״ה. כי תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור מצותיו וחקתיו וגו׳. שתהא אתה מ״מ עוסק בתורה:
ומצותיו. היינו גוף מצוה שבתורה:
וחקתיו. היינו חקות המצוה עפ״י קבלה המסורה. ולא כתיב כאן משפטיו כמו להלן ס״ז ובכ״מ שהרי מיירי כאן במי שעסוק במסחור וא״א לו להיות עסוק בפלפולה של תורה לחדש בעצמו אבל יכול לעסוק בלמוד גוף התורה שבכתב ותורה שבע״פ המסורה לנו מכבר בדקדוקי התורה והוא ילמוד מה שלפניו מכבר:
הכתובה בספר התורה הזה. אם קאי על מצותיו וחקותיו היה ראוי לכתוב הכתובים. אלא קאי על תשמע בקול דמשמעו דקדוק בדבריו. ע״ז מפרש בקול הכתובה בספר התורה הזה וקול נעשה בכנוי ל״נ כמו קולות ואחר שתהיו עסוק בת״ת גם בדרך המסחור שוב אין חשש שתבא מזה נגד רצונו ית׳ כידוע מאמרם ז״ל בקדושין ד״ל כ״ז שהרטיה זו עליך אכול מה שאתה רוצה כו׳. וע״כ נקראת התורה משמרת שהיא משמרת מכל רע כמש״כ בס׳ בראשית כ״ו ה׳. ועמש״כ לעיל ט״ו ה׳. עוד טעם שאין חשש לימות המשיח שתסור בעסק המסחור לחו״ל. כי תשוב בכל לב ובכל נפש. היינו תשובה מאהבה ומי ששב מאהבה עומד לעד לעולם ואינו מתנודד כמו העובד מיראת העונש . ואם כן אין חשש שתשובו לסורו משום מסחור:
כי המצוה הזאת. א״א לפרש על כלל מצות שבתורה דלשון מצוה הזאת משמע שמדבר בה עתה. וגם א״כ אינו מובן עיקר הפרשה שאומר שלא נחשוב שקשה לקיים המצות כמו שהיא בשמים ומעבר לים אלא היא קלה מאוד. והרי אפילו אדם אינו אומר לחבירו אל תחשוב כך אלא כך אלא בדבר שהדעת טועה וראוי לחשוב כן מכש״כ המקרא. וגם א״כ מהו בפיך אלא קאי על פרשה הקודמת דמסיים בשתי מצות היינו עיון תורה ודקדוק בה ובתשובה מאהבת ה׳ וע״ז קאי כי המצוה הזאת. על הראשונה מבואר בדברי חז״ל בעירובין דנ״ה לא בשמים היא אלו היה בשמים היה לנו להביא סולמות כו׳. והכי איתא שם עוד דנ״ד רי״צ אמר מהכא כי קרוב וגו׳ ע״ש ובש״ר פמ״ז מפרש כי על פי הדברים האלה שתהא יגע בהם בפיך וכה״א בפיך ובלבבך לעשותו. ויבואר לפנינו הא מיהא פשוט לחז״ל דקאי על עיון תורה. ועל השניה מבואר בפי׳ הרמב״ן והספורנו דקאי על מצות תשובה. אמנם המה ז״ל פירשו דקאי על המקרא והשבת אל לבבך וגו׳ ושבת עד ה׳ אלהיך וגו׳ וזה אינו סמוך למקרא דילן. [ובאמת שיטת הרמב״ם בהל׳ תשובה דאין מ״ע לתשובה אלא כשהאדם שב מעונותיו יתודה על חטאיו וממקרא אחר] וגם אינו מובן היאך הדעת טועה שהיא קשה שהודיע המקרא שאינו כן אלא קאי על הא שסיים המקרא כי תשוב וגו׳ דהיינו תשובה מאהבה ויבואר לפנינו. ומתחלה נבא לפי׳ חז״ל ואמר הכתוב שהיה עולה עה״ד דמן הנמנע לעמוד על דקדוקי התורה כאשר היא באמת עמוקה מני ים. ומש״ה כתיב בחכמי אוה״ע לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. שהכוונה לעמוד על דקדוקי דבר ה׳ כמו שביארנו ע״פ מדרשי חז״ל בפ׳ ויקרא י״ח ה׳ דאפילו יהיה בר שכל עמוק מאד מן הנמנע לעמוד על דקדוק ד״ת. וא״כ איך ימצא אדם מישראל רצון וחשק לעמוד על עיונה ש״ת מש״ה אמר הכתוב שלא נפלאת היא ממך. מישראל אינה נפלאת ולא רחוקה. ושתי לשונות הללו הוא משום שיש דבר שקשה לעמוד עליו מחמת עומק המושג. למעלה משכל האדם וע״ז אמר לא בשמים היא וגו׳. וע״ז אמר כאן לא נפלאת היא ממך. מ״מ ממך אינה נפלאת. ויש דבר שקשה לעמוד משום העדר ידיעה וקבלה מרב וצריך לכתת רגלים לילך לרב לדעת. ע״ז אמר ולא מעבר לים היא וגו׳ וע״ז אמר כאן לא רחוקה היא ממך אינה רחוקה וכאשר יבואר עוד. והטעם ע״ז הוא מבואר בבכורות ד״ח ששאלו סבי דבי אתונא לריב״ח ההוא גברי דאזיל ובעי איתתא ולא יהבי לי׳ מאי חזי דאזיל היכי דמדלי מני׳ שקל סיכתא ורצה לתתאי ולא על לעילאי ועל אמר האי נמי בת מזלי׳ ובל״ס שלא שאלו חכמי אתונא פטומי מילי כי אם דברים העומדים ברומו של עולם השייך להבדל ישראל לאוה״ע. ובאו להוכיח דדעת ישראל קלה מכל אוה״ע שהרי בשעה שהקב״ה נתן תורה אזיל לפארן ואדום ולא קבלוה ובא לישראל וקבלוה. והיאך אפשר דישראל במעלה מחכמתם וביקרותם מאוה״ע. והשיב ר״י דודאי חכמו ויקר ערכם אלא שאוה״ע אינם בר מזלי׳ דתורה וישראל המה בני מזלא וכדאיתא בזוה״ק דישראל ואורייתא חד ר״ל דשורש נשמת ישראל אחוזה בשורש נשמת התורה. והיא הסיבה שנמשלה לאשה לישראל בכ״מ. והיא נמצאת אך לאישה בכל שעה וכדאיתא בסנהדרין דצ״ט עה״פ נפש עמל עמלה לו הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר ויבואר לפנינו:
לא בשמים היא וגו׳. תחלה ביאר הכתוב היטב מקום הטעות. באשר שגם הטעות הוא עיקר גדול שלא יטעה האדם להיפך שאין בדקדוקי התורה שום עמקות וענינים נסתרים וזה הטעות גרוע מן הראשון. ועי׳ מש״כ בספר במדבר ז׳ ט׳ בבאור המקרא התעיף עיניך בו ואיננו מש״ה פי׳ הכתוב הטעו׳ באשר ודאי ראוי לטעות ולחשוב כך אלא שמ״מ אינו כן בישראל. וענין המשל לא בשמים היא. היינו גבוה מטבע שכל האדם. כמו שהוא בשמים וההכרח לעשות סולמות להוריד והרי א״א בכך. כך א״א ליגע השכל ע״י תחבולות לעמוד על סוף דעתה ואמרו חז״ל בעירובין שם דאפי׳ היא כשמש צריך אתה לעלות אחריה. ואינו אלא משל ומליצה שאם הענין גבוה משכלו החיוב להתייגע הרבה ואז הכלל יגעת ולא מצאת אל תאמין. והטעם הוא כפרש״י בסנהדרין שם שהתורה מבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה כו׳:
ולא מעבר לים היא. כמש״כ בבאור ולא רחוקה היא. שיש דבר שא״א לעמוד עליו מחמת חסרון ידיעה בלי קבלה מרב. וא״כ נצרך לרב שמעבר לים. וא״כ הוא טורח גדול ומן הנמנע לכמה אנשים. ואמרו חז״ל בעירובין שם שאם היא מעבר לים צריך לעבור. פי׳ אם אפשר לעבור ודאי מחויב בכך. אכן אם א״א גם בזה התורה עומלת לו ממקום אחר להזמין לפניו ידיעה זו באיזה אופן עד שיגיע לידיעה זו:
כי קרוב אליך וגו׳. כמש״כ שאתה ישראל ונוצרת לכך. ונשמת ישראל ב״ז לנשמת התורה:
בפיך ובלבבך לעשותו. זהו עצות להגיע לעומק דעת התורה. שהרי אפי׳ להשיג אשה אשר הוכיח ה׳ לו. וידוע שהזיווג האמתי מזדמן להמצא ומתקרב בנקל. מכ״מ בלי שום סיבה והשתדלות לא יגיע לה. ופי׳ הכתוב העצה בפיך וגו׳. ולפי פשוטו בפיך היינו ללמוד. ובלבבךלעשותו. על מנת לעשותו היינו לקיים מה שלומד. אבל א״כ אינו לפי נגינת הטעם שהיה ראוי לפי זה להיות הטפחא על בפיך. אלא יש בכאן עוד כונה שניה ומבוארת שמות רבה הנ״ל שתהא יגע בהם בפיך. והכונה שתלמוד ביגיעה עד שיהא נוגע אל הלב. והיינו עם תלמידים. ופי׳ לעשותו. או עשיית הפרשה להבין דקדוקיה כמו שביארנו בס׳ ויקרא ט׳ ו׳. או להיפך עשיית הלכה עפ״י הויות התלמוד במקורה בפרשה כמש״כ שם י״ח ו׳ ובכ״מ. והמחדש בזה מיקרי שהוא עושה. ועצה עמוקה זו פי׳ שלמה המלך בסוף קהלת אחר שאמר דברי חכמים כדרבונות וגו׳. אמר עוד ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר. הביאור שמזהיר לת״ח שנקרא בני כמש״כ בס׳ בראשית מ״ט ט׳. אשר אם יותר מהמה. אם רוצה לחדש ולהגדיל תורה. הזהר בשני דברים. א׳ עשיית ספרים הרבה אין קץ. היינו שתכתוב לעצמך כל רעיון וכל חידוש. דהא שתורה שבע״פ אסור בכתב אינו אלא לאמרן בכתב. אבל לעצמו מותר וגם מצוה כמש״כ הרמב״ם בהקדמת ספר היד שכך היו נוהגים אפי׳ הנביאים הראשונים לרשום כל חידושי התורה. ומקרא מלא הוא מני מכיר ירדו מחוקקים ומזבולון מושכים בשבט סופר. כמש״כ בביאור זה המקרא לעיל ג׳ ט״ז. ועע״ס שמות ל״ד כ״ז. ב׳ ולהג הרבה יגיעת בשר. שיהא מדבר הרבה ביגיעת בשר היינו עם תלמידים. כ״ז הוא לפי׳ הגמרא בפרשה זו. ועתה נבא לפי׳ השני דקאי על תשובה מאהבה. והוא באמת למעלה מטבע האנושי. וכדתני׳ בספרי בפ׳ עקב ואהבת את ה׳. וכי היאך אדם אהב להקב״ה. דטבע של אהבה אינו אלא ע״י השתוות האוהב והנאהב וגם משיג בשכלו מעלות הנאהב. ושני דברים אלו שגבו משכל האדם. ופי׳ הכתוב דמכ״מ לא נפלאת היא ממך. באשר קוב״ה וישראל חד הוא. וכמו האב והבן אפי׳ לא הכירו זא״ז מכ״מ כשמזדווגין יחד נמשכים איש לרעהו בידיעה קלה משום שהטבע מסייע לזה. וביאר הכתוב תחלה כמה גבוה היא מטבע האדם שלא נטעה להיפך לחשוב כי באמת קלה היא ע״י השתוקקות לזה. ע״כ פי׳ הכתוב תחלה מה שראוי לחשוב. כי היא בשמים. היינו ע״י חקירה בגובה שמים וגלגלים. ומזה באמת יש תקוה להשיג אהבה כמש״כ הרמב״ם בהל׳ יסה״ת ובשלהי הל׳ תשובה כ׳ עוד דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב״ה נקשרת בלבו ש״א כו׳ לפיכך צריך האדם להבין ולהשכיל בחכמות כו׳. או רחוקה לילך למקום שגורם אהבה והתדבקות כמו בהמ״ק. וא״כ הוא דבר קשה. אבל לא כן. אליך. ישראל כי קרוב הוא. בפיך. היינו ע״י רנה שנכלל בזה גם שירות ותשבחות להקב״ה. גם רנה ש״ת וכדתני׳ בספרי שם וכי היאך אוהב להקב״ה והיו הדברים האלה וגו׳ וטבע התורה ליתן אהבת ה׳ בלב העמל בה. גם בלי שום ידיעת סיבה עפ״י שכל האנושי. ונתבאר עוד בשה״ש שהתפלל שלמה ישקני מנשיקות פיהו וגו׳. וקאי על בקשת אהבה ע״י דברי דודים של תורה וסיים על כן עלמות אהבוך. שנעלם הטעם איך המה מביאים לידי אהבתך. ובלבבך לעשותו. שיהא הרצון והתשוקה להגיע לזה. דבלא תשוקת הלב ודאי יש משורר זמירות כל היום. או הוגה בתורה ואינו טועם טעם אהבת ה׳. מבלי משים לב. אבל בשום לב לכך. מתעורר ע״י זה אהבה עזה. כמו הבן הזוכר את אביו ברעיון אהבה כן נפש הישראלי להקב״ה :
ראה נתתי וגו׳. מתחלה יש להבין כלל פרשה זו. מה נוספות יש בכאן על עיקר ברכות וקללות שבפ׳ תבוא. ולא עוד אלא שבאמת יש נוספות על התנאי של החיים והטוב. שלעיל אמר והיה אם שמוע תשמע בקול ה׳ אלהיך לשמור ולעשות וגו׳. ולא התנה אהבת ה׳ שהוא מדרגה גבוהה כמו שביארנו כ״פ ולא התנה כי אם למוד תורה ושמירת המצות שהם אינו מנגד לטבע בני אדם. וכאן התנה אהבת ה׳ שהוא למעלה מטבע האנושי. ויותר קשה גוף פ׳ זו שתלה חלקי התנאי על שני הקצות הרחוקים זמ״ז מאד. והניח הדרך האמצעי שהוא הנהגת האומה בדרך הממוצע שלא להשקיע עצמם באהבת ה׳ וגם לא לעבוד ע״ז. אבל כ״ז מיושב קושיא א׳ בחבירתה. ונקדים מאמר יהושע לישראל בפ׳ יהושע כ״ד. אחרי אשר הציע לפניהם עבודת ה׳ ועבודת אלהי האמורי. וגם הזהיר את העם ואמר לא תוכלו לעבוד את ה׳ וגו׳. והמה ענו כשורה לא כי את ה׳ נעבוד. והוסיף יהושע לאמר עדים אתם בכם וגו׳ ויאמרו עדים. הוסיף עוד ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם. והטו את לבבכם אל ה׳ אלהי ישראל. ויאמרו העם אל יהושע את ה׳ אלהינו נעבוד ובקולו נשמע. לא נתבאר הוספה זו של יהושע. ומה הוסיפו לענות. אבל הענין שבאמת יצה״ר של ע״ז היה אז משונה כמבואר בפ׳ חלק ממענה מנשה. וכבר ביארנו לעיל ד׳ י״ד הטעם משום שהיה שייך לפי דעתם לפרנסה. המושך לב האדם מאד. כמו תאות ממון בעת כזאת. וקשה היה להבטיח את עצמו לעמוד בנסיון שלא לעבוד ע״ז. ע״כ הוסיף יהושע לאמר אם באמת אתם מקבלים שלא לעבוד ע״ז. לא תהיו בטוחים על רצונכם. אלא גם תסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם. אפי׳ מה שאומות הכנענים הנשארים בקרבכם עובדים. וגם הטו את לבבכם אל ה׳. לא סתם שלא במחשבה כלל. דזה האופן אע״ג שאין בו רע בעצם. אבל אין בו כח לעמוד נגד יצר של ע״ז בימים יוצרו. על כן ההכרח להטות את הלב לחשוב באלהות ואהבת ה׳ ובזה תנצלו מיצרא דע״ז. [וכמו בזה״ז דקשה מאד מלהיות בטוח ממכשול שמץ גזל כדאי׳ ב״ב דקס״ה רוב בגזל אם לא מי שמחשב דרכו לפני ה׳ שיהא נו״נ באמונה] אבל ישראל לא קבלו על עצמן זהירות יתירה זו ובטחו בכחם שלא יהיו נכשלים. והיינו שענו את ה׳ אלהינו נעבוד ובקולו נשמע. אין לנו לירא ממכשול ע״ז אפי׳ לא נהיה נזהרים כ״כ. והנה באמת נכשלו בדור הבא אחריהם. עד שבא שמואל הנביא וחזר להתנות (בספר שמואל א׳ ז ג) ויאמר שמואל אל כל בית ישראל אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה׳ הסירו את אלהי הנכר וגו׳ והכינו לבבכם אל ה׳ ועבדוהו לבדו. וכתיב דשני דברים עשו. ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות. ויעבדו את ה׳ לבדו. ופי׳ לבדו לא את עצמו וביתו כי אם את ה׳. והיינו אזהרת והכינו לבבכם וגו׳. שהוא מדה גבוהה למעלה מטבע האנושית. ומש״ה נתקיים בידם הרבה דורות עד שהגיעו לירבעם ומלכי ישראל ויהודה החוטאים ומחטיאים. נחזור לפרשה זו. שראה משה רבינו והוסיף להזהיר על קצה המעלה כאשר יבואר:
את החיים. א״א לפרש חיים כמשמעו. ומות כמשמעו. דא״כ היינו טוב ורע. ותו יפלא לפרש בסמוך ובחרת בחיים למען תחיה אתה. היאך שייך לומר עצה תעשה כן כדי שיהיה כן. הרי אם הוא עומד על סעפי הספק אם לבחור בחיים או במות. אי אפשר להגיד עצה לבחור בחיים כדי שיחיה. אלא פי׳ חיים. כמו שביארנו כ״פ דבקות ועליזות נפש הישראלי אם בעוה״ז בשעה שהוא קשור באהבה. או בעוה״ב בשעה שנפשו צרורה בצרור החיים. וכן מות. הוא בשעה שנפרד ממקור העליון אם בעוה״ז וכלשון המקרא בתהלים ק״ב בני תמותה. וכן מצויה בדרשת חז״ל על השפלה לשון מיתה כמש״כ בס׳ בראשית ב׳ ו׳ ע״ש. אם בעוה״ב כאשר נפשו מקולעת בכף הקלע וניתק מצרור החיים. ואמרה תורה שכהיום הוא נותן את החיים הרוחניים אלו ובזה מלוי הטוב. שהוא הברכה המבואר בפ׳ תבוא. ולהיפך את המות. התרחקות ממקור החיים. להיות כבני תמותה בהרגש אהבה אע״ג שאינו רע כ״כ בהיות זאת לבדה. אבל בא״י ודאי בזה יבא הרע שהוא הקללה המבואר שמה:
אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה׳ אלהיך. להשקיע את דעתך באהבת ה׳:
ללכת בדרכיו. היינו הדבק במדותיו שהוא ג״כ דרך גבוה:
ולשמור מצותיו וחקותיו ומשפטיו. שלא להפליג ע״י זה שמירת המעשים ות״ת ופלפולה. כמו שביארנו כ״פ שהזהירה התורה ע״ז הרעיון. וכמבואר בפ׳ ציצית וכ״מ. אלא מכ״מ לשמור מצותיו. היינו גוף המצוה שבכתב. וחקותיו ומשפטיו זהו תורה שבע״פ בפלפול בתלמוד כמש״כ:
וחיית. דבוק בשורש העליון שיחול רוה״ק ואהבה העליונה:
ורבית. זהו הטוב:
וברכך וגו׳. שארי ברכות המבוארות לעיל:
ואם יפנה לבבך ולא תשמע. למה שאני מזהירך כהיום לעלות בהר ה׳. אזי תדע ונדחת והשתחוית וגו׳. סופך להגיע לידי כך. וזהו הוספה שבפרשה זו. שאע״ג שבאמת ברכות שבפ׳ תבוא אינן תלויות על אהבת ה׳ מכ״מ אם לא יטו לב למעלה זו. אזי ממילא יבא לקצה האחרון שברע. לכן חובה להגיע לקצה הראשון כמש״כ הרמב״ם בהל׳ תשובה. שמי שמקולקל באיזה דבר. מחויב להטות עצמו אל קצה השני אע״ג שאינו ג״כ דרך המיצוע שמחויב לכל אדם. מכ״מ הוא מחויב לכך כדי שלא יבא ליד קלקול גדול. וע׳ מש״כ בפ׳ ואתחנן:
הגדתי וגו׳. ראויה היה לכתוב והגדתי וגו׳. כמדבר באמצע המסובב. אבל באשר דברה תורה בדרך הנבואה שכן יהיה בברור וכמו שאמר ה׳ למשה בפ׳ וילך הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו׳. ע״כ אמרה בלשון התחלת הענין לאמר. הגדתי לכם וגו׳. כי ודאי יהיה כן שכבר ראה הקב״ה שרחוקים המה בשעה זו ג״כ מאהבת ה׳. רק שאינם עובדים ע״ז. וזהו ברור שלא לאורך ימים יוכלו לעמוד בזה האופן כמש״כ. והיינו דבר הכתוב. לא תאריכן ימים וגו׳. אע״ג שתכנסו לא״י ותכבשו שהרי אינכם עובדים ע״ז. אבל א״א להיות לאורך ימים שממילא תעבדו ע״ז:
החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה. כפירושו לעיל. אשר הברכה והקללה היא החיים והמות. אם דבוק בה׳ מקור החיים. או להיפך להיות כבני תמותה:
ובחרת בחיים למען תחיה. תני׳ בספרי פ׳ ראה שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן לפנינו הקב״ה שני דרכים דרך החיים ודרך המות נלך באיזה מהם שנרצה ת״ל ובחרת בחיים משל לאדם שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים אחד שתחלתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחלתו קוצים וסופו מישור. והיה מודיע את העוברים ושבים ואומר להם שאתם רואים שביל זה שתחלתו מישור בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור וסופו לצאת בקוצים. ואתם רואים שביל זה שתחלתו קוצים בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים וסופו לצאת במישור. כך א״ל משה לישראל אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים בשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעוה״ז וסופם לנדוח באחרונה שנא׳ כי לא תהיה אחרית לרע וכו׳. ולכאורה המשל אינו דומה לנמשל כלל. דלפי המשל בע״כ מיירי דשני שבילים מהלכים למקום א׳. דבל״ז לא שייך עצה לעו״ש. והרי בנמשל אינו כן. אלא ביארו חז״ל בזה דבר גדול שדקדקו בזה המקרא ובחרת בחיים למען תחיה אתה. אם אינו רוצה בחיים היאך אתה נותן טעם שיבחר בחיים כדי שיחיה. וע׳ ת״י שתרגם בחיים באורחא דחיי היא אורייתא. למען תחי׳ דתיחון בחיי עלמא. אבל חז״ל פירשו דגם מי שחייב כרת ונפשו מקולעת בכף הקלע. אינו לחלוטין ח״ו שהרי ודאי אינו דומה עונש חייב כרת א׳ לחייב כמה כריתות. ואם נאמר דכרת הוא לחלוטין מאי נ״מ לכרת א׳ לכמה כריתות. אלא כל כרת הוא לעת כפי משפטו. וסוף כל ח״כ לשוב למקור החיים. ולא ידח ממנו נדח. ומעתה הכל הולך אל מקום א׳. ושייך העצה ובחרת בחיים. שתהא דבוק במקור החיים. למען תחיה אתה. שהרי לסוף בע״כ תחיה. הרי טוב שתחיה ברצונך הטוב. והיינו דתנן באבות פ״ד ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך. פי׳ שתהא רחוק ממקור הנשמות צרה״ח וזה יהיה נוח לך. לא כן הוא אלא בע״כ אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מה״מ. ודין וחשבון אינו אלא כמה הוא מחויב לסבול אחר מותו. עד שישוב למקור החיים. והוסיף משה לומר וזרעך. עוד תועלת מבחירתך החיים. שגם זרעך יהיו בחיים. זרע כשר. משא״כ אם תלך בשרירות הלב יוכל להיות זרעו פסולים ובני גויה שאינם הולכים אחריו. והרי יהיה בודד גם אחר שישוב למקומו:
לאהבה את ה׳ אלהיך. להיות בזה הדרך המעלה דוקא. ומבאר היאך להגיע לזה. לשמוע בקולו. כבר ביארנו כ״פ לשון זה שהוא עיונה ועמלה של תורה. וכך הבינו חז״ל בנדרים דס״ב דתניא לאהבה את ה׳ אלהיך לשמוע בקולו. שלא יאמר אדם אקרא כדי שאהיה חכם אשנה כדי שאקרא רבי כדי שאהיה זקן ויושב בישיבה אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא. הרי דפירשו לשמוע בקולו על לימוד התורה ושינונה:
ולדבקה בו. מי שאינו בר הכי להיות עמל בתורה. מכ״מ יכול להשיג אהבת ה׳ ע״י ולדבקה בו. וכפי׳ התלמוד בכתובות דקי״א משיא בתו לת״ח ועושה פרקמטיא לת״ח ומהנה לת״ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו דבק בשכינה. אכן בזה שמתחבר ומתרועע לת״ח משיג שמץ אהבת ה׳. וכמו שביארנו בפי׳ שה״ש ג׳ בפסוק מצאוני השומרים וגו׳:
כי הוא חייך וגו׳. בזה האופן הנעלה תהיה בטוח להתהלך לפני ה׳ בארץ החיים לאורך ימים:
