ושב וכו׳ היל״ל והשיב וכו׳. ההרגש שמבחוץ הוא דתרי זימני כתיב ושב ה׳ אלהיך וכו׳ ושב וקבצך וכו׳ ותרתי ל״ל ומשני דמשו״ה כתיבי תרי חד לעצמו וחד לישראל אלא דהשתא ק׳ דא״כ חד הול״ל ושב וחד והשיב ולכך מסיים באמרו ועי״ל שגדול יום וכו׳ והילכך אפי׳ לגבי דישראל שייך למכתב ושב ועל זה הביא רבינו ראיה באמרו ואף בשאר האומות מצינו כן והתם ודאי לא שייך חלילה לומר ששכינה עמהם אלא מוכרח לפ׳ כלפי הקושי וכו׳ ונמצינו למדין דמה שדרשו בכאן ששכינה שרויה עם ישראל עיקר ראייתם מיתורא דקרא דאילו מדלא כתיב והשיב ליכא ראיה שהרי אף באומות מצינו כן א״ו כדאמרן:
פסוק יב:
לא בשמים וכו׳ היית צריך לעלות וכו׳. ק׳ דהא הכתוב אומר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו ואמאי רש״י שינה הענין ואמר לעלות אחריה וללמדה ע״כ ונראה דידוע דתורה שבע״פ נפקא מגו תורה שבכתב והכתוב אומר כלפי תורה שבכתב מי יעלה וכו׳ ויקחה לנו כלומר יקח התורה שבכתב וישמיענה אותה כלומר פירושה דהיינו תשבע״פ והיינו דקאמר רש״י אתה צריך לעלות וללמדה כלומר ללמוד פירוש התורה ועי׳ לק׳ בסמוך:
פסוק יד:
כי קרוב וכו׳ התורה ניתנה וכו׳. אפשר שרבינו הרגיש קושי גדול בפ׳ דתחלה קאמר כי המצוה וכו׳ לא נפלאת וכו׳ ויקחה וכו׳ הכל בלשון נקבה ובתר הכי קאמר כי קרוב אליך וכו׳ לעשותו ושני קרא בדבוריה מנקבה לזכר ואמאי עביד הכי. אלא נראה דתחלה קאמר כי המצוה וכו׳ לא נפלאת וכו׳ כל זה קאי כלפי לימוד התורה שבע״פ וידוע שהיא נקרא מצוה וסודה בעלמא דנוקבא כנודע לי״ח והיינו דקאמר לא נפלאת וכו׳ כלומר מי ישמיענו פירושה כדלעיל וע״ז מסיים קרא כי קרוב אליך וכו׳ בלשון זכר דקאי אתורה שבכתב והיינו דרצ״ל כי קרוב אליך תשב״כ שבאמצעותו תוכל ללמדה לתשבע״פ דהויא פירושה ולכך מסיים קרא בפיך ובלבבך ר״ל תשב״כ הוא קרוב דבזה סגי שתשעבד פיך ולבבך לעשות לתשב״כ כלומר להבין ולעשות את כל דברי התורה הזאת:
פסוק יט:
העדותי וכו׳ ד״א דאילו לפי׳ קמא ק׳ דהול״ל אעיד בכם שהרי אכתי לא העיד עד אחר כך ולפי׳ בתרא ק׳ דלא שייך לשון עדות בזה ותו דהול״ל העידותי לכם א״נ עליכם: