פסוק ה:ברוך טנאך פירותך. שדרך ליתן בטנא כדכתיב גבי בכורים ושמת בטנא ולפי׳ זה משארתך כפשוטו העריבה כלומר ברכה בעיסה וכדמתרגם אנקלוס אצוותך. ומ״ש ד״א כי לפי׳ זה ק׳ דברכה דפירות כבר כתובה בקרא דלעיל ופרי אדמתך ולפי׳ שני נמי דהואיל והסל אינו אלא לסנן והמשקה אינו נשאר בסל אלא בכד אדרבא הול״ל ברוך כדך וכיוצא:
פסוק ו:ברוך וכו׳ שתהא יציאתך וכו׳. הק׳ הרא״ם ז״ל מה נעשה בארור אתה בבאך וארור אתה בצאתך והניחו חלק ולעד״נ כי הנה נודע שרשע חוזר ומתגלגל לתקן מעוותו נמצא שכשבא לעולם הרי הוא מלא עונות אשר פעל ועשה בגלגול ראשון והנה הוא ארור בבואו ואם אינו מתקן כלום ואדרבא מוסיף על חטאתו פשע הרי הוא ארור בצאתו:
פסוק כג:והיו שמיך וכו׳ מפי עצמו וכו׳. אין ספק דודאי לא אמר משה מדעתו אפילו אות א׳ בתורה אלא ההפרש שאות׳ שבהר סיני מפי הקב״ה ממש לפיכך אותם הקללות אמרם משה מפי הקב״ה כלומר כאלו הקב״ה מדבר בעצמו וכיון שכן לא היה אפשר להקל בהם כלום ממה ששורת הדין נותנת כי היכי דלא לימרו קב״ה ותרן הוא. אבל הקללות הללו שהיו ב״פ מ״ט דהיינו צ״ח שהם כנגד מה שנשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ופעמים הללו מפי משה שמעו לכך גם הקללות היו מפי משה כלומר בלשון כאילו משה אומר מפי עצמם כן ע״ד הנבואה שידע שכן יהיה והילכך היה מציאות ויכולת להקל בהם דלא נפיק מינה חורבא ולעולם הקולא מהקב״ה נצטוה:
פסוק ל:ישגלנה לשון וכו׳ והכתוב וכו׳. פי׳ הש״ח דהול״ל ישכבנה אלא שכינוי זה של ישגלנה הוא לשבח כלומר שלא ישכב אותה דרך זנות אלא לפלגש ע״כ וזה להיפך ממכוון רש״י ממש וכמבואר להדיא בגמ׳ ספ״ג דמגלה ת״ר כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח כגון ישגלנה ישכבנה ע״ש וא״ת ומהו השבח הזה דמאי איכא בין ישגלנה לישכבנה בשלמא לפי׳ אחד דפירש״י התם דשגל לשון כלבתא ניחא אבל לאידך פירוש שהוא מה שפי׳ כאן לשון פילגש מאי בינייהו וי״ל דלשון ישכבנה סתם אינו כ״כ גנאי דאיכא למשמע שהוא יגרשנה ואחר ישכבנה בהיתר אבל הכתיב ישגלנה מוכח דלפי שאין תופסין בה קדושין להיותה ארוסה לכך יקחנה השני לפילגש בלא קדושין והוא גנאי טפי:
פסוק מט:כאשר ידאה הנשר פתאום ודרך וכו׳. כלומר דמה שדימהו לפריחת הנשר י״ל בחדא מתלת מילי אם לביאה פתאומית בלי שום הזמנה וגיזום כדי שלא יוכלו להשמר וע״ז דימהו לנשר שפתאום בא מבלי שתקדים ידיעה. ועוד אפשר להיות הדמיון דכשם שהנשר עולה ופורח בגובה למעלה ומצליח על כל העופות שאין שום עוף משתוה אליו כך זה יבא דרך מצלחת ויש עוד דמיון אחר ברור דהיינו על המהירות כשם שהנשר פורח מהר וכיון דכל זה שייך אין היקש למחצה ונימא דלכלהו איתקוש:
פסוק נד:הרך בך הרחמני וכו׳. עיין ברא״ם ז״ל דגריס ד״א בדיבור זה שיש ב׳ פירושים ע״ש:
פסוק נו:תרע עינה וכו׳ הגדולים. ז״ל הרא״ם ז״ל כי הקטנים נזכרים אח״ז במאמר ובבניה אשר תלד ע״כ. נראה שהוא ז״ל לא הוה גריס כגי׳ ספרים דידן דפי׳ בסמוך ובשליתה בנים הקטנים והאמת דק׳ לגי׳ ספרינו דא״כ דשליתה היינו בנים קטנים ובבניה אשר תלד דכתיב בתר הכי במאן קא משתעי שהרי כבר נזכרו בין גדולים בין קטנים. והיה נראה דט״ס הוא וכצ״ל ובשליתה בנות הקטנות והשתא א״ש דובבניה דבתר הכי בבנים הקטנים וכדברי הרא״ם. ומיהו מדחזי׳ דאנקלוס תרגם ובשליתה ובזעיה בנהא משמע דבין בנים בין בנות הקטנים נכללים בכלל שליתה ואפשר דמאי דכתיב בתר הכי ובבניה אשר תלד ר״ל גם אותם שתלד אחר המצור אבל זה דוחק. אלא העיקר דה״פ תרע עינה בבנה ובתה הגדולים ובשליתה בנים ובנות הקטנים וכל זה מדבר על הנותרים שתרע עינה בהם מליתן להם חלק. ושוב קאמר דכ״ש כי תרע עינה בבניה אשר תלד היינו על אותם שאוכלת והיינו דמסיים בהו כי תאכלם בחוסר וכו׳:
פסוק נט:ונאמנות לייסרך לקיים שליחותן. נראה דרצה לומר בזה מ״ש רז״ל שהן נאמנות לישב כ״כ זמן עד שנשלם ליפרע אותו העון שבאו עליו וכיון שעשו שליחותן אזדי להו ממילא:
פסוק ס:אשר וכו׳ מפני המכות וכו׳. לפי״ז לא ידענא אמאי כתיב מדוה בה״א לבסוף שהוא לשון יחיד:
פסוק סא:יעלם לשון עלייה. והוא מההפעיל והמ״ם כינוי הרבים ואף על גב שדרך לינקד העין בשב״א פת״ח מצינו פעמים בשו״א נח. אבל בס׳ הזהר ביארו מלשון העלם והמ״ם שרשית ואמרו שכאן רמוז הנחמה שצריך להיות בסוף התוכחות כמו שהוא גם כן בפ׳ בחקותי. ונראה הכרח לזה מחטפו״ת העי״ן ועוד דאם לקללה לא הול״ל בל׳ עלייה אלא ישימם או יתנם וכיוצא בזה:
פסוק סו:חייך תלואים וכו׳ כל ספק תלוי וכו׳. יש חסרון הניכר בדברי רבינו דקאמר כל ספק תלוי וכו׳ ולא אמר מאי הוי כל ספק תלוי. ומ״ש ורבותינו דרשו וכו׳ הם ז״ל אמרו והיו חייך וכו׳ זה הלוקח תבואה משנה לשנה ופחדת לילה ויומם זה הלוקח תבואה מע״ש לע״ש ולא תאמין בחייך זה הסומך על הפלטר ורש״י לא חש להאריך:
פסוק סז:בבקר וכו׳ ויהיה הערב וכו׳. דליכא למימר מי יתן ערב הבאה דאטו מי ידע מה תהא עליה והיכי שייך לומר שיתאוה מי יתן ערב ודילמא גריעא מבקר א״ו לשעבר מיירי: