פסוק ו:ברוך אתה בבואך וכו' שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא. נראה דהוכחה היא מכח קושיא דאמר בבואך דמה ברכה שזיכה בקטן שנולד הכי עושר וכבוד שייך בו או שאר תאות לב אלא דקאי על חטא וגם זה פשיטא אלא דנכתב להקיש לו היציאה שתהיה ג"כ בלא חטא, ובזה מתורץ מ"ש אח"כ ארור אתה בבואך דשם לא שייך מידי להקיש לענין חטא ולפי מה שזכרתי ניחא דבקטן שנולד שייך בו ארור כגון שיהא בו ח"ו חולי ומדוה וא"צ להזכיר שם היקש דלגופיה איצטריך:
פסוק כג:והיו שמך וגו' משה מפי עצמו אמרן. תמוה לי היאך נאמר שאין קללות אלו מפי הקב"ה אלא מדעת משה וישראל לא קיבלו תחילה אלא כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע לא מה שיאמר משה מדעת עצמו. ותו מ"ש וכאן הוא אומר לקול ה' אלהיך והא מפורש בקרא אשר עזבתני וזה לשון הקב"ה. ותו דמ"ש אח"כ הקול משה בקללותיו כו' היאך היה משה יכול נסתור גזירת הקב"ה בענין ברזל ונחושת. ותו דאדרבה משה הרבה בקללות ומיעט בברכות להיפך, מן הקב"ה. ותו דכי משה היה שונא לישראל שעשה כן. ותו קשה הא כתיב לקמן אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות ברית כו' וכאן אמר מפי עצמו אמרן: ונראה דהענין הוא כן שהכל הוא מן הקב"ה אלא החילוק הוא כן דאינו דומה פסק מפי המלך עצמו לפסק היוצא ע"י שליח המלך אע"ג דשניהם מן המלך אע"ג דאין כאן חילוק זה מ"מ יש חילוק כדומה לזה ה"נ כל שהקב"ה צוה למשה שיאמר בשם הקב"ה בשליחותו אינו דומה למה שצוה הקב"ה שיאמר משה מפי עצמו ולא יזכיר שהוא שליח הקב"ה אע"פ שגם זה הוא ממנו יתברך וע"כ נאמר אשר עזבתני שזה לשון הקב"ה להורות שגם זה הוא דברי הקב"ה כמו שאמרנו ויש נ"מ בין הנך תרי דרכים דבמה שנאמר בשליחות השי"ת הוא כאילו הקב"ה בעצמו מדבר עמנו ואמרינן לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזרה ריקם וממילא גם לרעה ח"ו היה לה תוקף טפי שלא ישתנה כלל ועיקר אבל מה שיוציא מן פי משה לא לשון שליחות אפשר שיפול בו שינוי, ויש לזה ראייה ממ"ש בריש פרשת נצבים במדרש שהיו ישראל מוריקים פניהם ששמעו ישראל צ"ח קללות כו' הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה כו' דקשה למה באמת יהיה כן ולפי מה שזכרנו ניחא שהצ"ח קללות שמעו מפי משה ושייך בהם שנוי ע"פ רחמי השמים. ומה שרוצה הקב"ה כאן להרבות בקללות ולמעט בברכות ע"כ אמרו הקללות מפי משה שיוכל להיות שינוי אח"כ ובברכות נאמרו אותם שהם רבים דהיינו בפרשת בחקתי ע"פ הקב"ה נאמרו כדי שלא ישובו ריקם ולא יפול בהם שינוי. ובזה מתורץ כל מה שזכרנו להקשות, רק הקושיא שזכרנו דהיאך יכול משה לסתור דברי הקב"ה בברזל ונחושת. ונראה דאין כאן סתירה דיש לדקדק דבשינוי לשון בקללות הראשונות נאמר כברזל כנחושת בכ"ף הדמיון וכאן שמיך ברזל וארצך נחושה בלא כ"ף, אלא דשניהם אמת דהא פירש"י אח"כ כאן דמ"מ קללה היא בין כנחושה בין כברזל אלא דמ"מ יש חילוק בקללה עצמה לענין החילוק ביניהם באופן שהקללהאחד גרע מחבירו וע"כ ניחא דלעיל לא בא לומר אלא שיש קללה בתרווייהו בזה בברזל וזה לענין שיש עכ"פ קללה שם ולא ממש קאמר כברזל וכנחושת אלא כדמיון שלהם והיינו בחד צד אבל כאן אמר בלא כ"ף הדמיון אלא ממש ברזל ונחושה והיינו כמותם הן לגריעותא הן למעליותא וכנ"ל נכון וברור בהך מילתא ורבים חללי קושיות הפלתי בזה בס"ד):
פסוק כט:עשוק בכל מעשיך והיה ערעור נראה דקשה לו לכתוב גזול ולא בעי עשוק דבכלל גזול היינו עשוק דמ"ש בתורה לא תעשוק היינו שכר שכיר ולעבור על שני לאוין כדאיתא בפרק המקבל אבל כאן לא שייך זה, ותו דלמה אמר עשוק דהיינו גוף האדם הנעשק ולא אמר עשקו אותך. ותירץ על קושיא השנייה בכל מעשיך דהיינו שלא יהיה דרך מקרה אלא גופך והיה שם העצם כן שתהיה נעשק תמיד בכל מעשיך, ועל קושיא הראשונה אמר יהיה ערעור וזה דבוק אל גזול כלומר העשוק דהיינו הערעור יביא למשפט עמך ותפסיד המשפט שלא כדין וזהו וגזול תהיה נשאר תמיד גוזל:
פסוק ל:ישגלנה לשון שגל ופלגש. בגמרא ס"פ הקורא את המגילה עומד (כ"ה:) איתא ת"ר כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח כגון ישגלנה ישכבנה בעפולים בטחורים. פירש"י ישגלנה לשון משכב כדכתיב והשגל יושבת אצלו מתרגם כלבתא, בעפולים לשון מפורש הוא לגנאי יותר מטחורים. הרי מבואר דלשון שגל הוא גנאי וישכבנה הוא לשבח כמו בעפולים כפירש"י והוא מטעם שמתרגם כלבתא וושכבנה הוא לישנא מעליא, ואע"ג שאמר רש"י על שגל שהוא לשון משכב צ"ל דהיינו משכב של גנאי, משא"כ בישכבנה שהוא לשון משכב שאינו של גנאי, וא"כ ה"נ ברש"י שאמר לשון שגל פלגש היינו לגנאי מ"ש אח"כ והכתוב כינהו לשבח ישכבנה פירושו הכתוב היינו התורה צותה לקרותו בלשון ישכבנה. כן הוא, מוכרח בפירוש דברי רש"י ואף שמדברי, הרא"ם לא משמע כך מ"מ האמת הוא כן: