פסוק ה:רש"י ד"ה ברוך טנאך, פירותיך. דבר אחר וכו'. לפי פירושו הראשון אין ביאור ספציפי לתיבה "ומשארתך", וצריך אפוא להניח שהביאור הוא כמו בספר שמות (ז, כח), כלומר הטנא הוא סל הפירות והמשארת היא קערה ללישת העיסה, ואם כך - הכל טוב ויפה, ובשביל מה צריך "דבר אחר"? (פ' כי־תבוא תשנ"ג) וראה "משכיל לדוד", שלפי הפירוש הראשון קשה: הרי כבר נאמר בפסוק הקודם "ופרי אדמתך"?
פסוק ו:רש"י ד"ה ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך, שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא, כביאתך לעולם (בבא מציעא קז ע"א). ע"כ. ראה "שפתי חכמים" (אות כ), שהראיה היא מסדר המילים - באך לפני צאתך, שכן דרך העולם לצאת ולבוא, ולא להיפך - השווה "ויצא יעקב" וגו'. ואגב כך יש כאן ראיה לכוחה של תשובה, שהרי בלי כוחה לא יתכן שיצא אדם מן העולם בלא חטא, כאמור כאן, כי אין אדם אשר לא יחטא. (פ' כי־תבוא תשס"א)
פסוק יא:"...והותִרך ה' לטובה" וגו'. תמוה שאין רש"י טורח לבאר צורה קשה זו. וראה ראב"ע על אתר שכתב: "אם תהיה רעה בארץ ורעב ומארה אתה תותר לטובה". ורס"ג כתב: "ויוסיף לך ה' טובה". (פ' כי־תבוא תש"ן)
פסוק כב:רש"י ד"ה ובחרחר, ...ובלע"ז אישרדימינ"ט (קדחת) לשון וכו'. כך בחומש "חורב" (תש"ס), וזו כמובן טעות, שכן באותו הפסוק - רק שתי מילים קודם - באה התיבה "ובקדחת", ורש"י מפרשה בין היתר גם בלע"ז - מלויי"ד. (פ' כי־תבוא תשס"ד) וב"אוצר לעזי רש"י" אישרדימינ"ט מתורגם: התחממות והתייבשות.
פסוק כב:רש"י ד"ה ובשדפון ובירקון, מכת תבואה שבשדות. ע"כ. לכאורה היה צריך לומר: מכות, לשון רבים, שהרי בהמשך רש"י מבחין ביניהן ומאפיין כל אחת בפני עצמה, אך כבר בדפו"ר בא לשון יחיד. (פ' כי־תבוא תשנ"ט, קרלסבאד, ואחר כך בבית)
פסוק כב:רש"י ד"ה עד אבדך, תרגום עד דתיבד, כלומר עד אבוד אותך, שתכלה מאליך. ע"כ. ראה קושיית רא"ם שדברי רש"י סותרים זה את זה. וכאן יפים דברי "שפתי חכמים" (אות ס). (פ' כי־תבוא תשמ"ח)
פסוק כג:רש"י ד"ה והיו שמיך אשר על ראשך נחשת, קללות הללו משה מפי עצמו אמרן וכו'. דברי רש"י קשים לי: כיצד זה משה רבנו ע"ה משנה דבריו יתברך ולא רק מבחינת הסגנון כי אם אף מבחינת התוכן? (פ' תבא תשמ"ט) וראה "אמרי שפר". לדבריו, אין לומר שמשה אמר מפי עצמו ממש ח"ו, שהרי שנינו: האומר, כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה, אלא משה מפי עצמו אמרו, עליו נאמר "כי דבר ה' בזה" (במדבר טו, לא). ועוד: הרי בסוף הפרשה מפרש הכתוב "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרֹת את בני ישראל" וגו' (פסוק סט). ומהרי"ק מבאר שתוכן הקללות האמורות בפרשה נאמר למשה מפי הקב"ה, אך לא נמסר לו באיזה לשון יאמרם, ואמרם משה בלשונו. אולם הקללות האמורות בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, ג), משה אמרן באותה לשון בה ניתנו לו. הדבר מדוייק בשינויי הלשון שבין שתי הפרשיות: בפרשת בחוקותי נאמר "ואם לא תשמעו לי" (ויקרא כו, יד), וכן "ואם תלכו עמי קרי" (שם פסוק כא), הרי שהדברים אמורים מפי הקב"ה. ואילו כאן נאמר "בקול ה' אלהיך" (למעלה פסוק טו) ולא נאמר 'בקולי'; "ידבק ה' בך" (פסוק כא) ולא 'אדבק בך'; "יככה ה'" (פסוק כב) ולא 'אכה אותך'. משה היה רשאי לומר את הקללות בלשונו, לכן הקל ואמרן בלשון יחיד כדי למעט מתוקף הקללה. הערת הרב איתן שנדורפי שי': לפי תוספות במסכת מגילה (לא ע"ב ד"ה משה מעצמו אמרם) הקללות נאמרו על־ידי משה על פי רוח הקודש. ולפי הר"ן (יא בדפי הרי"ף) משה מפי עצמו אמרן והסכים הקב"ה שיכתב בתורה.
פסוק כג:שם. ...הקל משה בקללותיו, לאמרן בלשון יחיד וכו'. באשר למשמעם של לשון יחיד ולשון רבים, זכורני שבעל ה"דיוקים" מגיע למסקנה, שדווקא לשון יחיד מופנה אל כלל הציבור, כנסת ישראל, ולהיפך באשר ללשון הרבים, אך לא זכור לי היכן דן בזה (מן הסתם בספר שמות, כי בראשית לא אני תרגמתי). (פ' כי־תבוא תשנ"ז) הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה שו"ת הרשב"א (חלק ד סימן כח) שדן בשאלה: מפני מה נצטוו מקצת המצוות בלשון יחיד, ומקצת בלשון רבים?
פסוק כג:שם. ...ואין הפירות מרקיבין, ומכל מקום קללה היא... לא תוציא פירות וכו'. אם לא תוציא פירות כלל, הרי קשה: (א) אם בכל מקרה אינה מוציאה פירות, מאי נפקא מינה אם מזעה אם לאו, וממילא מהו היתרון שבדברי משה? (ב) מה שייך לומר שהפירות לא ירקיבו? (פ' כי־תבוא תשנ"ב - בחפץ חיים) (כד) רש"י ד"ה מטר ארצך אבק ועפר, ...ונעשה טיט ומתייבש ומרקיבין. ע"כ. רש"י ידע את המציאות ומצוי היה בעסקי חקלאות, אם כן לא ידעתי כיצד כתב שהיובש מביא ריקבון, אדרבה, הלחות מביאה ריקבון ולא יובש. (פ' כי־תבוא תש"ן)
פסוק כג:במיוחד קשה הדבר אחרי שבד"ה הקודם אמר, כי דווקא הלחות היא המביאה לידי ריקבון ולא היובש. (פ' כי־תבוא תשנ"ה) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: לחות הטיט המתייבש מביאה ריקבון.
פסוק כז:"...בשחין מצרים ובטחֹרים ובגרב ובחרס" וגו'. אם אמנם טחורים הם במשמע המקובל כיום, וכפי שמשתמע מדברי ראב"ע על אתר, קשה מה לזה באמצעו של פסוק המדבר במיני שחין. (פ' כי־תבוא תשמ"ח)
פסוק ל:"אשה תארש... בית תבנה... כרם תטע...". השווה הסדר כאן לזה שלמעלה (כ, ה-ז), וראה גם (כד, ה). (פ' נצבים תשנ"א) וכך כתב הרמב"ם (הלכות דעות ה, יא): דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר: "מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה", אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות "אשה תארש... בית תבנה... כרם תטע...", כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך, ובברכה הוא אומר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו". ע"כ.
פסוק לא:"שורך טבוח לעיניך" וגו'. פסוק זה גם נקרא אחורה (מושיע לך, ואין לאיביך נתנות צאנך, לך ישוב, ולא מלפניך גזול חמרך, ממנו תאכל, ולא לעיניך טבוח שורך), ואז משמעו ברכה. איני זוכר ממי שמעתי זאת. (פ' כי־תבוא תשמ"ח) מובא בספר "נחל קדומים" לחיד"א בשם השמועה. והוסיף הרב פינחס דנינו שי': ב"זוהר חדש" לפרשתנו מבוארות הקללות בתור ברכות. עיין שם.
פסוק לה:"...על הברכים ועל השֹּׁקים... מכף רגלך ועד קדקדך". פסוק קשה, לכאורה, כי הרי המכה היא בברכים ובשוקיים, ובסיפא - כל הגוף כולו. (פ' כי־תבוא תשנ"ז) וראה רס"ג המבאר כי מדובר בשחין רע המתמקם על הברכים ועל השוקיים, אך הוא מכאיב ומצער מכף רגל ועד ראש.
פסוק מ:רש"י ד"ה כי ישל, ישיר פירותיו וכו'. ראה "שפתי חכמים" (אות ו) בשם רא"ם, כלומר עץ הזית הוא אשר ישיר את פירותיו (נשל - פועל יוצא) ולא הפירות ישרו מן העצים (פועל עומד. בנין קל חסר פ"נ). (פ' כי־תצא תש"ן)
פסוק מ:קצת קשה שרש"י מכריע כאן במחלוקת רבי וחכמים (מכות ז ע"ב) בפירוש "ונשל הברזל" (לעיל יט, ה) ונוקט ש"נשל" הוא פועל יוצא, בעוד ששם חולקים בזה תנאים. (פ' כי־תבוא תשנ"ב)
פסוק מט:רש"י ד"ה כאשר ידאה הנשר, פתאם ודרך מצלחת ויקלו סוסיו. ע"כ. כלומר רש"י מפרש את הדימוי של האויב לנשר בשלושה דברים האמורים בנשר: (א) הנשר בא בפתאומיות (ראה חבקוק א, ח). (ב) דרכו של הנשר בטוחה ומצלחת, מעופו בגובה רב ועל כן אין עופות אחרים בדרכו (ראה משלי ל, יט). (ג) הנשר בא במהירות, וכלשון הכתוב בירמיה (ד, יג) "קלו מנשרים סוסיו אוי לנו כי שֻׁדדנו". (פ' כי־תבוא תש"ן)
פסוק נו:רש"י ד"ה תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה, הגדולים. ע"כ. רש"י נאלץ לפרש־להוסיף כן משום שהכתוב הבא מדבר בבנים הקטנים. (פ' כי־תבוא תשמ"ח)
פסוק נו:רש"י ד"ה ובשליתה, בנים הקטנים וכו'. לא ידעתי משום מה רש"י הולך אחר אונקלוס, ולא אחר יונתן בן עוזיאל, וראה הקושי שבזה ב"פירוש יונתן" שכתב: ובשפיר שליתא דתפוק מבית תורפה בעידן מולדה - מורה באצבע דלא ניחא ליה בפירוש בנים קטנים וכדפירש רש"י, דאם כן הא כתיב בתריה "ובבניה אשר תלד" ומאי עביד ליה, בגדולים אי אפשר לפרש, דהא כבר נאמר "בבנה ובבתה" אלו הגדולים, אלא בשלייתא ממש קאמר. ע"כ. (פ' כי־תבוא תשנ"ג) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': אונקלוס שומר על לשון נקייה: "וּבְשִׁלְיָתָהּ" - "וּבִזְעֵיר בְּנַהָא" (ובבנה הקטן) "הַיּוֹצֵת מבין רגליה" - "דְּיִפְּקוּן מִנַּהּ" (שיצאו ממנה). (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק סד:רש"י ד"ה ועבדת שם אלהים אחרים, כתרגומו, לא עבודת אלהות ממש, אלא מעלים מס וכו'. קשה לי: (א) שרש"י מפרש כן דווקא כאן, ולא בכל יתר המקומות שבהם מתבשרים ישראל שיעבדו בעתיד עבודה זרה, כגון למעלה (פסוק לו). (ב) מהי סיבת השוני בין דברי רש"י למעלה (ד, כח) לדבריו כאן? (ג) לפי פירושו מה משמעות המילים "אשר לא ידעת" שבפסוק? (ד) מדוע רש"י אומר כאן, כתרגומו, בעוד שדבריו הולמים את תרגומו של יונתן בן עוזיאל ולא את תרגום אונקלוס?
פסוק סד:רס"ג מפרש בדומה לרש"י, זו לשונו: ועבדת - ענין עבדות, שימוש ושירות. ע"כ. דומה שכוונתו היא שאין מדובר בעבודה ובפולחן, אלא על־ידי שישלטו העמים בישראל, יכריחו אותם לבנות להם בתי פולחן לשפצם ולנקותם וכיוצא בזה (ראה הערה 9 של ר"י קאפח לפירושו למעלה ד, כח). וכיוון שרס"ג מפרש כך גם למעלה (בפסוק לו) אין קשה עליו קושיה (א), אבל קושיה (ג) קשה גם עליו. רמב"ן למעלה (ד, כח) הולך בדרך אחרת ומסב את העבודה הזרה על עצם הישיבה בחוץ לארץ. גם ר"י אברבנאל מפרש (כאן) שלא כרש"י: "...שאחרי בואם בגלות יצאו רבים מכלל הדת מתוך הצרות והגזירות שלא יוכלו לסובלם". רש"ר הירש (למעלה לו) סותם ואומר "מוכח מן ההקשר שאין מדובר כאן בעבודה זרה של ממש", ואינו מעיר באשר לאמור למעלה (ד, כח).
פסוק סד:לעצם העניין, נראה שעבודת עבודה זרה של ישראל לא יכולה לבוא כחלק מן העונש. ואמר לי ר' רפאל בנימין פוזן שי' שנחמה ליבוביץ שתח' דנה בנושא בגליונה לפרשת כי־תבוא. (פ' נצבים וילך תשמ"ט)
פסוק סד:דיברתי על כך עם נחמה ליבוביץ שתח' כאשר איחלתי לה שנה טובה ובריאות, ואמרה לי, שאכן גם לפי רש"י זה עונש, אבל מכיוון שעבודה זרה תלויה בבחירה החופשית, לא היא יכולה להיות עונש אלא העבודה לעובדיה. (פ' האזינו תשמ"ט)
פסוק סד:על שאלה (ד) ראיתי הערתו של "יוסף הלל" שבדפו"ר אין המילה "כתרגומו". מכל מקום, מעניין הפחד לראות הכתוב כלשונו, כלומר עבודה זרה ממש. (פ' כי־תבוא תשנ"ה) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': למעלה (ד, כח) נאמר: "וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן". פסוק זה קשה, שהרי לאחר תיאור החטא "וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל" (פסוק כה) מתחיל תיאור העונש: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם... כי אָבֹד תֹּאבֵדוּן" (פסוק כו). ואם כן מה מקום לפסוק "וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן", החוזר על החטא? אונקלוס פותר את הקושי בתרגמו "וְתִפְלְחוּן תַּמָּן לְעַמְמַיָּא פָּלְחֵי טָעֲוָתָא עוֹבָד יְדֵי אֲנָשָׁא". לפי תרגומו פסוק זה הוא עצמו העונש כמו שביאר רש"י שם: "ועבדתם שם אלהים - כתרגומו. משאתם עובדים לעובדיהם, כאלו אתם עובדים להם".
פסוק סד:מאותו הטעם תרגם גם למעלה (כח, לו) "יולך ה' אֹתְךָ... אל גוי אשר לא ידעת... ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן" "וְתִפְלַח תַּמָּן לְעַמְמַיָּא פָּלְחֵי טָעֲוָתָא אָעָא וְאַבְנָא".
פסוק סד:ומאותו הטעם תרגם גם בפסוקנו "והפיצך ה' בכל העמים... ועבדת שם אלהים אחרים", "וְתִפְלַח תַּמָּן לְעַמְמַיָּא פָלְחֵי טָעֲוָתָא", ורש"י פירש: "ועבדת שם אלהים אחרים - כתרגומו. לא עבודת אלהות ממש, אלא מעלים מס וגולגליות לכומרי עבודה זרה". (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק סה:רש"י ד"ה לב רגז, לב חרד, כתרגומו - דחיל, כמו "שאוֹל מתחת רגזה לְך" (ישעיה יד, ט), "שמעו עמים ירגזון" (שמות טו, יד), "מוסדות השמים ירגזו" (שמואל ב' כב, ח). ע"כ. לא רק הסדר של המקבילות שרש"י מביא, הוא תמוה, תמוה הרבה יותר הוא מבחרו. הרי יש פסוקים ברורים יותר מאלה לענייננו, כגון למעלה (ב, כה) "ורגזו וחלו מפניך", או תהלים (ד, ה) "רגזו ואל תחטאו". (פ' נצבים וילך תשמ"ט)
פסוק סה:והנה בגמרא (נדרים כב ע"א) דורש רבי יוחנן: "ונתן ה' לך לב רגז", שם - בבבל, אבל בארץ ישראל לא, ושם מתפרש רגז מלשון כעס ולא מלשון פחד, וכמאמרו של רבי יונתן שם: "כל הכועס, כל מיני גיהנם שולטין בו" וכו', שנלמד־נסמך מכאן. ולא ידעתי, למה אין רבי יוחנן מבין את הפסוק כרש"י כאן, הרי לכאורה אפשר גם כך להבין את ההבדל בין שם - בבל, וכאן - ארץ ישראל, כי אכן עינינו הרואות את השוני בין יהודי ארץ ישראל לבין יהודי הגולה באשר לפחד. כאשר אמרתי הדברים לפני מיכאל שי', הוסיף מיד, כי הנה יוסף אומר לאחיו "אל תרגזו בדרך" (בראשית מה, כד) בהיותם במצרים, שם ולא כאן. (פ' כי־תבוא תש"ן)
פסוק סו:רש"י ד"ה חייך תלאים לך, ...ורבותינו דרשו (מנחות קג ע"ב) זה הלוקח תבואה מן השוק. ע"כ. וראה שם במנחות דרגות שונות של קללה זו, והרי לך דוגמה של פירוש פסוק על פי תנאים העשויים להשתנות, ואכן השתנו, ואין לו לפירוש זה כיום אפוא כל משמעות. דיברתי על המאמר הנ"ל עם נחמה ליבוביץ שתח'. לדבריה - המטאפורה עומדת, גם אם משמעה המצומצם משתנה. הן גם היום עומדת קללה זו בקנה מידה לאומי לגבי עמים רבים. - לפיכך הבעיה אינה קיימת במקרה כזה. (פ' האזינו תשמ"ט)
פסוק סו:כלומר הפירוש נכון הוא ומציע תמונה הולמת לשעתו, כמו שמובנת לשעתה התמונה "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" (ויקרא כו, כו). אלא שכיום אין לתמונות מן הסוג הזה עוד כל משמעות. (פ' כי־תבוא תשס"ב)
פסוק סו:ובאשר לדרשת רב חנן עצמה - רש"י מצרף כאן שני שלבים מן הנדרש שם לדיבור אחד - "זה הלוקח תבואה מן השוק", כנראה משום הקיצור. (פ' כי־תבוא תש"ן)
פסוק סח:"...והתמכרתם שם לאֹיביך לעבדים ולשפחות ואין קֹנה". מכאן למדה אסתר המלכה לומר "ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי" (אסתר ז, ד), דבר שתמיד היה קשה לי: כלום דבר בלתי חשוב הוא שכל עמה יימכר לעבדות, עד שגזירה מסוג זה אינה סיבה חשובה מספיק כדי להתחנן לפני המלך?! אלא לפי הגר"א כך אמרה: מכירה לעבדות מובטחת לנו בתורה בפסוקנו "והתמכרתם שם...", ועל כן החרשתי, אך להרוג ולהשמיד ולאבד לא מובטח, ועל כן יש מקום לדבר. (פ' צו תש"ס)
פסוק סח:"...ואין קֹנה". זכורני כד הוינא טליא שר' יהודה כהן זצ"ל בפולדא דרש לשון זה לברכה - כדי לסיים בדבר טוב - כלומר כשאין קונה, נשארים ישראל בידו יתברך, ואמר זאת בשם "אור החיים" הק', אבל אף פעם לא מצאתי כן בדבריו ז"ל. (פ' כי־תבוא תשמ"ז)
פסוק סח:והשווה לזה דברי רבי יוסי בסוף מסכת כלים - אשריך כלים שנכנסת בטומאה, ויצאת בטהרה! וכפי שמבאר הרמב"ם בפירושו למשנה שם: אמרו נכנסת בטומאה - לפי שתחילתה 'אבות הטומאה', ומילה אחרונה שבה 'טהורה', כמו שאמר 'והאפרכס של זכוכית טהורה'. ע"כ. (פ' נצבים וילך תשמ"ט, עם סיום מסכת כלים) הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה מעין זה בפירוש הרמב"ם למשנה בסוף מסכת ידיים.