מלחמת הקודש
פרקנו, הממשיך רצף של פרקים המדברים על קדושת האומה, עוסק בקושי של שעת ההתנגשות בין ישראל לאומות העולם. מלחמתם של ישראל אינה דומה למלחמתם של שאר עמים, שמגמתם עושר וכבוד, שלל וביזה; מלחמתנו היא מלחמת קודש, ועל כן היא מזכה אותנו לליווי של אלוקי עולם הבוחר בנו לעמו ונחלתו מאז העלנו ממצרים.
ידיעה זו מחייבת אותנו לנהוג בהתאם: ראשית, לסגל עצמנו ביטחון בה', ללא מורא ופחד מצבאות הגויים ומשאונם. שנית, על אנשי המלחמה לוודא שאמנם אנשי קודש הם, שמלחמתם לקדש את שמו יתברך ואין בלבם חולשות אישיות ודאגות פרטיות. מתוך כך ניגשים השוטרים להזהיר את העם כי מי שנטע כרם, בנה בית או ארש אשה ולא זכה להשלים את מלאכתו – "ילך וישוב לביתו", שכן אדם זה תפוס במחשבותיו הפרטיות ואינו יכול לרכז את נפשו כראוי בקידוש שם ה' על עמו.
כך כתב הרמב"ם::
מאחר שייכנס בקשרי המלחמה יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה... ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו ויילחם בכל לבו. וכל הנלחם בכל לבו ותהיה כוונתו לקדש ה', מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תבואהו רעה.
אדם נוסף המצווה לשוב אל ביתו הוא "הירא ורך הלבב", שכן השירות בצבא ה' מחייב ביטחון מלא ואומץ לב ללא חת.
אחרי הכנת הצבא נצטווינו בנוהל הראוי לשעת המלחמה עצמה: "כי תקרב אל עיר... וקראת אליה לשלום". אמנם שלום אמת בנחלת ישראל יהיה רק על פי התנאים האמורים: "והיה כל העם הנמצא בה יהיה לך למס ועבדוך", מתוך קבלה שלמה של ממשלתם של ישראל בארץ. אם אין הגויים מסכימים לקבל עליהם את מרותנו, נצטווינו להכותם מכה ניצחת – "והכית את כל זכורה לפי חרב". אמנם נאסרה עלינו הפגיעה בנשים ובטף, וכן אין אנו מצווים על הריסת הערים הנכבשות לפנינו שיהיו לנו לשלל.
במה דברים אמורים? ב"ערים הרחקת ממך מאד, אשר לא מערי הגוים האלה הנה". אמנם דין אחר לעריהם של יושבי הארץ, אותם שבעה עממים המושרשים בתועבות המנוגדות בעצם טבעם לחייהם של ישראל ולקדושת הרץ, ועל כן יש לאבד את זכרם הממאיר מכל וכל – לא תחיה כל נשמה, כי החרם תחרימם".
בתוך הדברים אנו למדים כי כאשר עורכים מצור על עיר אין להשחית את עצי הפרי הסובבים אותה. הדברים אמורים במלחמת הרשות שבכל מקום, אולם נראה שנאמרו דווקא בהקשר של כיבוש הארץ כדי להדגיש את יחס הכבוד כלפי הקדושה המתגלה בפרותיה, וכמו שכתב הב"ח(או"ח רח) כי קדושת השכינה נשפעת בכל הפרות הגדלים בארץ, היונקים את קדושתה לתוכם.