א כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗יךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ב וְהָיָ֕ה כְּקָֽרָבְכֶ֖ם אֶל־הַמִּלְחָמָ֑ה וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל־הָעָֽם׃ ג וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם׃ ד כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם׃ ה וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֮ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ׃ ו וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נָטַ֥ע כֶּ֙רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ׃ ז וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה׃ ח וְיָסְפ֣וּ הַשֹּׁטְרִים֮ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָמְר֗וּ מִי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ׃ ט וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָ֑ם וּפָֽקְד֛וּ שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃ י כִּֽי־תִקְרַ֣ב אֶל־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם׃ יא וְהָיָה֙ אִם־שָׁל֣וֹם תַּֽעַנְךָ֔ וּפָתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כָּל־הָעָ֣ם הַנִּמְצָא־בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַעֲבָדֽוּךָ׃ יב וְאִם־לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָּ׃ יג וּנְתָנָ֛הּ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת־כָּל־זְכוּרָ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב׃ יד רַ֣ק הַ֠נָּשִׁים וְהַטַּ֨ף וְהַבְּהֵמָ֜ה וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בָעִ֛יר כָּל־שְׁלָלָ֖הּ תָּבֹ֣ז לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֙ אֶת־שְׁלַ֣ל אֹיְבֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ׃ טו כֵּ֤ן תַּעֲשֶׂה֙ לְכָל־הֶ֣עָרִ֔ים הָרְחֹקֹ֥ת מִמְּךָ֖ מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֛ר לֹא־מֵעָרֵ֥י הַגּֽוֹיִם־הָאֵ֖לֶּה הֵֽנָּה׃ טז רַ֗ק מֵעָרֵ֤י הָֽעַמִּים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה לֹ֥א תְחַיֶּ֖ה כָּל־נְשָׁמָֽה׃ יז כִּֽי־הַחֲרֵ֣ם תַּחֲרִימֵ֗ם הַחִתִּ֤י וְהָאֱמֹרִי֙ הַכְּנַעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ יח לְמַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יְלַמְּד֤וּ אֶתְכֶם֙ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹל֙ תּֽוֹעֲבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶ֑ם וַחֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ יט כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר׃ כ רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר־תֵּדַ֗ע כִּֽי־לֹא־עֵ֤ץ מַאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל־הָעִיר֙ אֲשֶׁר־הִ֨וא עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק ג:
שמע ישראל, אפילו אין בכם זכות אלא ק"ש בלבד קשה ממה דיש עבירות שחוזרין ממערכות מלחמה בשבילם, וי"ל הא ביחיד והא ברבים:
פסוק ח:
הירא ורך הלבב כו' רבי יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות שבידו, פירש הרא"ם דר"י ס"ל מאחר שאין מיתה בלא עון אין לו לירא שמא ימות לפיכך פירש מעבירות שבידו וא"כ מי שבנה בית לא היה לו לחזור שהרי אינו בעל עבירות אלא שהתור' תלתה לו לכסותו דאל"ה היו הכל יודעין שהוא בעל עבירות, ופירש ולא ימס לבב אחיו כשמבינין שהוא ירא לא ידעו שהוא מחמת עבירות דאי ידעו שהוא בעלי עבירות ויש עליו לירא ממילא הם שאינם בעל עבירות אין עליהם מורא אבל כשאין יודעים שהוא בעל עבירות ואפ"ה מתיירא ייראו גם הם כמותו. ומ"ש רש"י ישוב פן ימות כו' פירוש אל יקשה לך שאם מה שגזרה תורה באלו הג' שישובו אינו אלא לכסותו ולא מפני שימותו א"כ מה זה שאמר פן ימות והלא אינן חוזרים בשביל מורא מיתה אלא לכסות עליו שהרי אין מיתה בלא חטא ותירץ דהאי פן ימות על ישוב קאי שאם לא ישמע וישוב אלא יחשוב ויאמר כיון שאין מיתה בלא חטא איני שומע אל הכהן כדאי הוא החטא הזה שימות אע"פ שאין לו עבירה אחרת, והשתא א"ש מה שפירש קרא דפן ימות שהוא קודם אחר שפירש הירא ורך הלבב, ע"כ פירוש הרא"ם ולי קשה מאוד מ"ש הרא"ם דא"כ שקאי הירא על העבירות, מי שבנה בית ואינו בעל עבירות אין לירא ולחזור א"כ אין כאן כסות על בעל עבירה, דמה תירוץ יש לו ממש שהוא עושה כן בשביל בית והלא אין מורא מיתה עליו אם אין עליו חטא וכיון שהכל רואין שיש עליו מורא ירגישו שיש בו עבירות. ותו קשה במה שכתב שאין עליו מורא מיתה כל שאינו חוטא אלא המורא מצד שלא יהיה שומע לכהן הוא תולה עצמו בדבר עצמו, דאי לא היה כהן מדבר כלל לא היה שום מורא מיתה אלא דברי כהן גורמים העונשין מיתה מחמת שאין שומע לו א"כ למה באמת דבר הכהן היה לו לשתוק ואין כאן עונש כלל וזה דומה למי שחובל חבירו ומרפאהו וכי יש להחזיק לו טובה על הרפואה טפי הוה ניחא ליה שלא היה חובלו, כן הדבר, הזה שנתן מכשול לפניו בדברו שזה לא יציית לו טוב היה לו שלא לדבר כלל ולא יהיה שום רעה לו, ועל דברי ר"י הגלילי ק"ל במה שאמר ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם לכסות עליו מנליה הא דשמא כל אחד מילתא באנפי נפשיה הוא דאחד מן השלשה ישוב בשביל עגמת נפש ובעל עבירות בשביל עבירות ואין כאן כוונת כיסוי גם יתור לשון ישוב פן ימות תיבת ישוב הוא מיותר:
פסוק ח:
ונ"ל דמה שאמר רש"י פן ימות אינו ממש מה שאמר הכתוב באלו השלשה פן ימות דאינם ענין לזה והכתוב מדבר בשני דרכים, ויש חילוק בענין חזרה, דבהנך שלשה הוה ילך וישוב רשות דהיינו אם רוצה לשוב אין מעכבין עליו כיון שיש חשש עגמת נפש ע"כ יעשה מה שלבו חפץ אבל בעל עבירות יש עליו חיוב לחזור מצד מורא מיתה ואע"פ שלא נזכר בפירוש פן ימות גבי בעלי עבירות אין בכך כלום דמדאמר ויספו השוטרים לדבר היינו תוספת על מה שנזכר בדבר הכהן פן ימות דבר זה הוא נאמר גם בתורת בעל עבירה וזה הוה ממש כאילו נזכר פן ימות גם בזה וא"כ יש לך להקשות מה שייכות יש מזה לדברי הכהן דמדברי הכהן הוה רשות וכאן יש חובה ע"כ אמר ר"י הגלילי לכן תלה הכתוב כו' כלומר דזה השייכות יש להם שהרשות של אלו ג' הם מביאים לחוב של החוטא דאלמלא רשות של אלו לא היה הכתוב מצוה על החטא לחזור כיון שיש לו ביוש גדול שהוא מפרסם חטאו אבל עכשיו יכול לומר אני מהשלשה זהו שתלתה התורה אלו להדדי, וזהו שכתב רש"י ישוב כלומר חוב יש עליו לשוב ולא כהנך ג') ולא תקשה למה בא חוב זה והא מעצמו יחזור כיון שהוא דואג ממיתת חטאו ואם אינו חושש להכניס עצמו בספק מיתת מלחמה מה לנו למחות בו, ע"ז אמר צריך אני לדבר כי אני נותן לך עצה טובה שתחזור ואם אינך שומע בזה יהיה לך סכנה טפי מכח שאינך שומע לעצתי וע"י חשש טפי פן ימות במלחמה וע"ז אמר כדאי הוא ובזה הוא מתורץ הכל. וא"ל לפי פירוש זה שאמר רש"י שאם לא ישמע לדברי הכהן היה לו לומר לדברי השוטרים. י"ל דהכל הוא שייך לדברי הכהן אלא שזה תוספת הוא כפירש"י ז"ל:
פסוק ט:
שרי צבאות וכו' הרשות בידו לקפח את שוקו. פירוש שלא שב אחר הכרזה.
פסוק יא:
כל הנמצא בה, אפילו אתה מוצא בה משבעה אומות, קשה הא ילפינן זה מן ושבית שביו כדפירש"י בפירוש אחר זה. ונראה לתרץ דאי מכאן לחוד הו"א אם תניחום שם במקומם כמו שהיו תחילה אבל ליקח לביתו בשבי לא קמ"ל שביו, ואי משביו הו"א דוקא התם שכתב תורה כנגד יצה"ר קמ"ל דאפילו בזכרים מיירי כאן אפילו הכי מותר:
פסוק יט:
ימים שנים רבים שלשה מכאן אמרו כו' קודם לשבת. כתב רא"ם זהו בספרי ולא ידעתי שבת מאן דכר שמיה ודחק עצמו לתרץ וכתב אח"כ ואין זה אלא אסמכתא בעלמא אבל פשטיה דקרא איירי בג' ימים בעלמא כו', ולא ידעתי שיחתו שהרי בפ"ק דשבת (דף י"ט) אמרינן ת"ר אין צרין על עיירות של עכו"ם פחות מג' ימים קודם לשבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן היה שמאי אומרעד רדתה אפילו בשבת, ונראה דשמאי יליף לה מקרא דאמר אשר היא עושה עמך מלחמה משמע כבר דהתחלה במלחמה אין מפסיקין עד רדתה ש"מ דהתחלה לעשות מלחמה אסור, לחלל שבת בשבילה ולא ידענא איזה זמן נקרא התחלה וילפינן לה מפסוק הקודם שאמר ימים רבים דהיינו ג' ימים הוא שיעור ומאי נ"מ אלא נ"מ לשבת מתי נקרא התחלת המצור שיהא מותר וא"כ לאו אסמכתא יש כאן אלא לימוד גמור:
פסוק יט:
כי האדם עץ השדה כו', שמא האדם עץ השדה. הרא"ם פירש שמא האדם עץ השדה עד, שאתה כורתו כדי שיברחו השאר מפניך לבא בתוך המצור להתיסר ברעב ובצמא כמו שאתה הורג האדם הנמצא חוץ לעור כדי שיברחו השאר מפניך להכנס בתוך המצור להתיסר ברעב וצמא, אבל לפ"ז אין טעם לה"א הוה ל"ל כי אדם עץ השדה או כי עץ השדה אדם, ע"כ פירש כאן שעיקר התימה על עץ השדה לא על האדם. ולי נראה שאין פירוש דברי רש"י כן דקאי לבא מפניך במצור על אחרים, ותו הך יסורי רעב וצמא מאן דכר שמייהו, אלא הפירוש הוא כך דתחילה פירש הכתוב דין האדם דהיינו שלשה ימים צרים עליהם דדינם הוא שלא להרוג אותם אלא לייסר אותם ברעב וצמא ואולי ישלימו ואח"כ מותר להורגם ואמר אח"כ דל"ת גבי אדם אין להורגם תוך ג' ימים אלא אח"כ כן תלמוד ג"כ לגבי עץ השדה ע"ז אמר אין דומה זה לזה דכי אדם דומה לעץ השדה דהאדם אתה מצירו ביסורין ג' ימים וכיון שאינו רוצה להיות נכנע דינו אח"כ בהריגה אבל בעץ אין שייך לעשות כן להכריעו על הכנעה ממילא אין חילוק בו בין ג' ימים לאחר ג' ימים לעולם הוא באיסור כריתה והשחתה נמצא ששפיר אמר אדם דמיירי באדם כלומר שמא האדם הוא שוה לעץ השדה לענין ביאת מצור: